לפני כשנתיים התקבלה בכנסת הקודמת הצעת חוק החרם (החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011) שבעצם קיבעה את הנרטיב הימני ואת גבולות המחאה הלגיטימית כנגד פעילות המדינה בשטחים. חוק החרם, בפועל, אוסר לקרוא לחרם כנגד מדינת ישראל או אדם המשתייך אליה מחמת השתייכותו. האיסור הוא על קריאה לחרם, ולא על החרם עצמו; ולכן, ככל הנראה, למרות שחלפו שנתיים, עד היום לא הוגשו כמעט תביעות על הנושא (אני לא מצאתי, אבל אתם מוזמנים לתקן אותי).

השבוע, עמרי פדן, זכיין רשת המזון המהיר מקדונלד'ס (שהציעה לעובדיה להתאגד, אבל לא בהסתדרות, אגב), הודיע כי הרשת מתנגדת עקרונית לפתוח סניף באריאל, מסיבותיו. ההודעה לא היתה קריאה להחרמת אחרים, אלא רק כי הם אינם מעוניינים לעשות עסקים שם. בהערת אגב, עקשות קודמת, של פדן להמנע מכשרות על סניפו, הועלמה אט אט עם אילוצים כלכליים.

על ההחלטה להחרים את אריאל זעמה הרשת וזעמו בימין, אבל בסופו של דבר הוכח כמה חוק החרם הוא אווילי: פדן מחרים את אריאל, והוא עומד לפחות לכאורה בדרישות החוק. מי שנתפס בקלקלתו הם המתנגדים שהחליטו לבצע פעולות של הדבקת שלטים על סניפי מקדונלדס וקריאה לחרם.

עכשיו, אני מחרים את מקדונלדס מסיבותי; אני צמחוני ואני מאמין שהרשת פוגעת בבעלי חיים שלא לצורך, ואין לי אלא לשתוק ולהחרים בשקט. פדן, לעומת זאת, נחשף למערכת תקשורתית ענפה; ואז עולה השאלה מי הדליף? האם זה היה אינטרס של פדן להוציא לתקשורת את החרם (שכמובן שלא יגרום לו נעים במיוחד בכיס), או של הצד השני, של רמי לוי, חבר הליכוד שהקים קניון באריאל וככל הנראה ביקש מהרשת להצטרף ולפתוח חנות (כי הרי מי יבלה בקניון בלי שיהיה איך לגרום לילדים סתימת עורקים?).

אז השאלה היא מדוע נכנעו לספין, ומדוע חוקקנו חוק שבמקרה המובהק ביותר, שיש חרם וברור שהחרם הזה משפיע על אחרים (כיוון שהוא מעלה את הנושא לדיון) אין לחוק הזה שיניים?

[אגב, זו ההתקלות השניה של מקדונלד'ס עם אריאל, הקודמת היתה עם אריאל מקדונלד]