המשפט רודף אחרי הטכנולוגיה: שירותים משפטיים אוטומטיים.

"המשפט משתרך-הולך לו בעקבות חידושי המדע והטכנולוגיה" (בג"ץ 5787/03 גדבן נ' מדינת ישראל). הדבר מקבל ביטוי לא רק בפסיקת בתי המשפט בנושא אלא גם בדרך בה עורכי דין נותנים שירותים ובדרך בה המשפט צריך להיות נגיש. בשנים האחרונות חל מהפך בדרך שבה אנשים צורכים שירותים משפטיים, בעיקר בגלל הטכנולוגיה (ולמאמר מעניין היום מכלכליסט על כלכלת השיתוף וכיצד היא משנה מקצועות באמצעות טכנולוגיה, שווה להתייחס) אבל גם בגלל החלפת מודלים עסקיים.

בזמן שבישראל השינוי הגדול ביותר במשפט בעשור הנוכחי היה עלייתם של שירותי ה"ייעוץ שאינו משפטי" והקרב כנגדם על ידי לשכת עורכי הדין (תא 9270-07 לשכת עורכי הדין נ' המרכז למימוש זכויות רפואיות) העולם המשיך להסתובב ובניכר מתקדמים למספר שיטות חדשניות למתן שירותים משפטיים, הגם שאינם ממש הולמים את כללי האתיקה הישראלים.

השינוי המשמעותי הראשון הוא על גבול האתי, נטילת עולם טכנאות המשפט (אָמָּנוּת) והפיכתו לממוכן. לדוגמא, טלו את תחום רישום החברות. רישום חברה בערבון מוגבל הינו, בדרך הכלל, מעשה קוף. כלומר, בהנחה שאין צורך בהסכם מייסדים מסובך או תקנון חברה קשה, כיום כדי לרשום חברה שלה בעל מניות יחיד יש לגשת לאתר רשם החברות, למלא את הטופס הבא שבו יש למלא שני דברים (בסופו של דבר): פרטי הקשר של בעל המניות ושם החברה. לאחר מכן, על עורך הדין לאמת את חתימתו של בעל המניות ולהזהירו כי עליו להצהיר כנכון וכשיר לכהן כדירקטור. לאחר פעולה זו, נרשמת חברה. על פעולה זו, על פי בדיקת גלובס, עורכי דין מחייבים כאלף ש"ח (1,859 לפי מחירון דפי זהב).

פעולות דומות, שהן בסופו של דבר טכנאות משפט, קיבלו בשנים האחרונות תפנית מעניינת על ידי סטארטאפים בתחום המשפט. חברת LegalZoom האמריקאית מציעה שירותים משפטיים להתאגדות בתעריפים שהם כמעט שליש מהתעריפים המצוינים בגלובס. החברה מציעה גם (לפחות לפי תשקיף ההנפקה שלה לבורסה) שירות של מנוי חודשי שבו בסכום של כמה עשרות שקלים בחודש ניתן לקבל מענה לכל שאלה משפטית.

בצורה דומה, חברת LegalShield האמריקאית מציעה משהו שניתן לקרוא לו אולי "ביטוח משפטי": בתשלום של חודשי ניתן לקבל שירות הכולל אף גביית חובות וליטיגציה (חלקית). המודל דומה אולי לשירותי הריטיינר הניתנים על ידי משרדי עורכי דין ישראלים כיום, אך הוא שונה לגמרי מבחינת הסכומים המשולמים.

שירות נוסף שהשתנה היה רישום סימני המסחר, וזאת עם הגעת חברת Trademarkia לשוק. כיום, כל בעל עסק אשר רוצה להגן על השם של המוצר שלו עובר תהליך של רישום סימן מסחרי. לא אחת, אותם רישומים הינם עניין יקר, של כמה אלפי שקלים. טריידמרקיה הגיעה והציעה את אותו השירות בסכום פיקס, של 150 דולר ויצרה מהפכה. בעצם, לא מדובר כבר בטכנאות נטו, אלא גם בדברים שדורשים שיקול דעת (בחירת סוג השירות שניתנת עליו הגנה וכדומה) וגם בייצוג בהמשך.

במקביל, צצו לא מעט מחוללי הסכמים שמייצרים התאמה אישית. בין אם מדובר במחולל של רשיונות תוכנה, מחולל של תנאי שימוש לאתרי אינטרנט, או מחוללי מדיניות פרטיות. מערכות אלו כבר מכילות לא מעט בינה חלופית (לא בינה מלאכותית אלא תכנות) ומערכות שמייצרות טקסט אוטומטי על סמך תשובות שהלקוח מספק לשאלות מסוימות.

לצורך העניין, אסביר כיצד הדבר עובד בתחום מדיניות הפרטיות, שכן ההסבר במקרה כזה הינו פשוט ביותר (לפחות למשפט הישראלי): מדיניות פרטיות הינה מסמך הנוצר לצורך עמידה בהוראות סעיף 11 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע כי "פניה לאדם לקבלת מידע לשם החזקתו או שימוש בו במאגר מידע תלווה בהודעה שיצויינו בה – (1) אם חלה על אותו אדם חובה חוקית למסור את המידע, או שמסירת המידע תלויה ברצונו ובהסכמתו; (2) המטרה אשר לשמה מבוקש המידע; (3) למי יימסר המידע ומטרות המסירה".

ההודעה הזו, אשר מטרתה לקבע את עקרון ההסכמה מדעת בחוק הגנת הפרטיות (סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות) יצרה פרקטיקה מקובלת לפיה מדיניות פרטיות הינה מסמך הדורש מענה על מספר שאלות פשוטות: (1) מהו המידע הפרטי הנשמר במערכת; (2) מהו המידע הלא-פרטי הנשמר במערכת; (3)כיצד מעובד המידע; (4) למי יש גישה למידע ולמי הוא מועבר? (5) כיצד נעשה שימוש במידע ונוצר עם בעל המידע קשר?; (6) כיצד ניתן לעיין במידע או למחוק אותו; ו(7) כיצד ניתן לצור קשר עם בעל המאגר כאשר יש חשש לפגיעה בפרטיות.

אותן שבע שאלות הינן הבסיס לכל מדיניות פרטיות, אשר מובאות בצורה חוזרת בספרות המסבירה כיצד לנסח מדיניות פרטיות (אפשר לקרוא כאן פוסט שלי מלא על הנושא). אותן שאלות מופיעות במדריך של Docracy (מערכת לניסוח טפסים אוטומטית), בבלגים פופולריים, ואף בהנחיות ממשלתיות שונות של מדינות שונות. כלומר, מדובר על מערך של שאלות ברור ופשוט, אשר המענה הברור עליהן בחלק משמעותי וניכר מהמקרים אמור לספק ולייצר מסמך.

המענה על שאלות אלו, ככל שהדבר נוגע לאתרי אינטרנט, הינו מצומצם ומתקבל ממנעד ידוע מראש של תשובות. כך לדוגמא, לשאלה "מהו המידע הפרטי הנשמר במערכת" ישנה רשימה יחסית סגורה של פריטי מידע (או ליתר דיוק משפחות של פרטי מידע) שכוללת את שם האדם, פרטי הקשר שלו (כתובת, טלפון, דואר אלקטרוני וכדומה), מידע מזהה טכני (כמו כתובת IP או מספר זיהוי של מכשיר הקצה), מידע מזהה שנוצר על ידי צד ג' (כמו מספר הזהות של האדם או מספר הזיהוי שלו ברשת Facebook).

במצב כזה, דווקא לשימוש במחולל בחלק ניכר מהמקרים יכולה להיות השפעה ויתרון משמעותי על שימוש בעורכי דין בשר ודם:  הטקסט שנוצר על ידי המחולל הוא קריא יותר, ועבר בדיקות קריאות בדרך הכלל, כמו מבחן Flesh-Kincaid שבוחן את קריאות הטקסט, הטקסט נכנס בפורמאט אחיד שמאפשר לקורא הרגיל להבין את הטקסט, והמחולל חוסך בעלויות בצורה משמעותית (כאשר אין אדם מעורב ביצירת המסמך בכלל).

מצד אחד, הדבר הופך ממש למילוי טופס, אשר על פניו אינו אסור על פי החוק. במקרה דומה (יחסית) פסק בית המשפט המחוזי כי "רשויות רבות שוקדות להקל על זכות הגישה אליהן ועל היכולת "לשוחח" עימן שיח של זכויות במישרין וללא תיווך. הקלה זו מתבטאת בהכנת טפסים. נכון, הטופס עצמו נתפס ככלי להקלה על הרשות. הניסוח האחיד מקל על הטיפול בפנייה. ואולם, לאמתו של דבר הטופס נועד להקל גם על הפונה. הוא מאפשר לו לייצג את עצמו. על מנת שתכלית זו לא תרד לטמיון, ברור כי מילוי טופס כזה אינו בבחינת עריכת מסמך. הכנת הטופס על ידי הרשות מלמדת כי הרשות סבורה כי במצב זה יכול אדם להתמודד בכוחות עצמו עם משימת הפניה" (תא 4033/02 לשכת עורכי הדין נ' מ.א ואח' (פורסם בנבו)).

מצד שני, מדובר על ניסוח מסמך בעל אופי משפטי עבור אחר, דבר האסור על פי חוק לשכת עורכי הדין (סעיף 20); מצד שני, יכול להיות שאותה פעולה היא בכלל מילוי "טופס", ולכן אינה אסורה.

מדיניות הפרטיות היא, כמובן, רק דוגמא אחת לדרך בה העולם המשפטי משתנה. אולם, ניתן לראות בסטארטאפים המשפטיים, שמקדמים את השירותים המשפטיים כעוד דרך מהפכנית (disruptive) לשינוי העולם: הם מנגישים שירותים שעד כה היו יקרים במיוחד למי שידו אינה משגת, מאפשרים תחרות יותר משוכללת על מצרכים בסיסיים (שאינם דורשים מומחיות משפטית) ומצליחים להפריד בין אמנות המשפט לבין טכנאות המשפט.

אם כן, מדוע שלא יתקדם המשפט ויאפשר, גם בישראל, שירותים כאלה?

2 תגובות ל-“המשפט רודף אחרי הטכנולוגיה: שירותים משפטיים אוטומטיים.

  1. עוד משהו שחסר הוא נגישות אונליין לפסקי דין. אתר בתי המשפט לא שמיש בכלל, אפילו מעבר לזה שאין אינדוקס טוב, ואין חיפוש טקסט חופשי טוב. (נראה שהדבר היחיד הוא מנועי חיפוש רגילים + מיקוד באתר זה או אחר שכולל פס"דים נגישים ל-crawlers, אבל גם אלה לוקים בחסר.)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *