כשר, אבל מסריח ופתוח בשבת.

בעובדה שישראל היא מדינה "יהודית ודמוקרטית" יש מן הציניות האכזרית לעיתים, שגורמת לחוק הישראלי להיות כל כך עקום בצורך שלו לאזן בין השניים. המצב, בדרך כלל, הוא כזה: מחוקקים חוק שנועד להגדיר מוטיב יהודי או מוסד יהודי כמוסד רשמי של המדינה, ובכך מכפיפים את כל האזרחים להגדרה היהודית המחמירה ביותר (בדרך כלל); אחר כך, מגלים שהחוק הזה לא ממש הולם את המציאות, ושיש אנשים שמנסים לעשות משהו שלא הולם את החוק הזה (בדרך כלל) אז מייצרים חריגים. ואז, מגלים שהחריגים שיצרו פתחו בור ענק, שגורם לכך שמי שבאמת מאמין, יהודי אדוק, לא יוכל להשתמש במוסד היהודי שפועל ברשות החוק.

התיקון לחוק מידע גנטי, לדוגמא, היה מופת לנושא הזה. בפרטיכל של הדיון מיום 26.05.2014 אפשר ללמוד המון על איך היהדות מתייחסת לחוק. החוק מתייחס, בין היתר, לבדיקת אבהות באמצעות ראיות DNA. חוק מידע גנטי קובע כי במקרים שבהם הבדיקה תגרום נזק לילד, אין לערוך אותה, או שיערכו אותה בצורה מצמצמת. על איזה נזק מדברים? לא על נזק פיסי, כמובן, מהבדיקה אלא על נזקים נפשיים כתוצאה מתיוג כ"ממזר" על פי ההלכה היהודית. עכשיו, מה לעשות, אנשים מקיימים יחסי אישות מחוץ לנישואין, ונולדים ממזרים. אלא, שבית המשפט המוגבל בבדיקות רקמות יצר מצב שבו אדם מסוים מוכר כאב לצורך קביעת הורות ומזונות, אבל לא מוכר כאב ברמה שתאפשר הגדרה כממזר (בע"מ 7032/12 פלוני נ' פלוני). אני אסביר את זה בעברית פשוטה יותר: בית המשפט פוסק שאדם מסוים הוא אב לצורך תשלום מזונות ולצורך הקשר הפסיכולוגי, אבל בעצם מורה להלכה היהודית להתעלם מהקביעה הזו, כדי לא להטיל ממזרות.

זהו המצב העקום מאוד בישראל: לצורך קיומו של משטר שהוא גם יהודי וגם דמוקרטי, מייצרים כל מיני הגדרות עקומות שנועדו לפגוע ביכולת של הדמוקרטיה לקבל ממצאים פוזיטיביים ומדעיים, ומנגד מחייבים את היהדות להתעלם מממצאים כאלו, כשהם מופיעים.

המקרה הנוכחי הוא עוד יותר מוזר. כשרות, בישראל. חוק איסור הונאה בכשרות מגדיר בצורה ברורה ובולטת מי זכאי לקבל תעודת כשרות, ואוסר על אנשים להשתמש במילה "כשר" שלא על ידי מונופול; מצב זה יוצר מקרים אירוניים כמו המקרה של פנינה קומפורטי, בו בית המשפט העליון חייב את הרבנות הראשית ליתן תעודת כשרות לגברת שהמירה את דתה (בג"צ 8735/06 פנינה קומפורטי נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל). אבל הוא גם מייצר מקרים עקומים אחרים, שאנשים שמייצרים מזון בצורה שהולמת את הוראות היהדות, אך אינם מעוניינים בפיקוח המיותר של הרבנות לעיתים, מאמצים מוסד של "כשר ללא תעודה".

במקביל, אנשים שאוהבים מזון כשר, אך גם רוצים לאכול אותו בשבת, מחפשים עוד פתרונות. לכן, ממשלת ישראל מצאה לנו פתרונים: הבה נחוקק חוק שמחייב את הרבנות ליתן תעודת כשרות למי שפתוח בשבת. החוק הזה, בפועל, יהפוך את תעודות הכשרות של הרבנות ללא קבילות בעיני כל מי שהוא יהודי אדוק, ומנגד יגרמו ללא מעט אזרחים אחרים להוציא כסף עבור תעודות אלו.

בדיוק כמו ההתעלמות מממזרות, כאן מבקשת המדינה היהודית-דמוקרטית להורות לרבנות להתעלם מכך שעסק מסוים פתוח בשבת, וליתן לו תעודה. איך רב, בר מצפון, יכול לחתום על תעודה כזו שאומרת "אני מאשר שהאוכל כאן נמכר על פי ההלכה" כשהוא יודע שהדבר אינו נכון?

המדינה חייבת להתנתק מהרבנות; היא חייבת לעשות את זה כדי לאפשר ליהודים להגדיר את יהדותם בצורה החופשית ביותר, ומנגד לא לפגוע באנשים אחרים. המדינה חייבת להפריט את הדת, לאפשר לכל סקציה ביהדות לנהל פיקוח משלה, לנהל נישואים משלה ונישואים אזרחיים, והכל כדי למנוע מצב שבו היהדות תמות.

אם המדינה לא תפריד את עצמה מהיהדות מהר מאוד, היהדות תצטרך להתנתק מהמדינה.

2 תגובות ל-“כשר, אבל מסריח ופתוח בשבת.

  1. הדיכוטומיה בין כשרות לפתיחה בשבת קימת רק במוח של הרבנות בארץ ולא כשורה כלל לדיני כשרות. איפה אתה חושב שדתיים אוכלים בחו"ל האם אתה חושב שהם עושים קניות רק בסופרים שלא פתוחים בשבת, לא קונים קפה בסטארבקס?
    עכשיו יושבת לידי משפחה עם כיפות שחורות בארומה בנמל, מוסד חסר תעודת כשרות מאחר שהוא פתוח בשבת, ואוכלת ארוחת בוקר.

    בגדול אנשים עם כיםות סרוגות מתיחסים בצורה הרבה יותר פרקטית לעניני כשרות מאשר הרבנות ותיקון החוק מתקן מצב פרוצדורלי יותר מכל דבר אחר. מי שלא אכפת לו עניני פתיחה בשבת ימשיך להתעלם מהתעודות המיוחדות ומי שכן אכפת לו הרי מלכתחילה לא מתיחס ביותר מדי רצינות לכשרות המוענקת על ידי הרבנות.

  2. פוסט נפלא. כחרדית חוזרת בתשובה אני מזדהה עם כל מילה.
    הדבר היחיד שחשוב לי להסביר הוא שהרבנות בארץ נועדה לחילונים ולא לדתיים דווקא.
    כמו שאומרים רבים ובצדק, אין לדתיים צורך בממסד, אלא שאם לא תהיה בישראל רבנות אזי כל החילונים והחוזרים בתשובה יהפכו לממזרים ו/או גויים בפוטנציה ויהודי מאמין לא יוכל להתייחס אליהם כאל יהודים, כפי שאכן קורה בחו"ל. הקהילות האוקטודוקסיות מסתגרות בתוך עצמן ומתחתנות בתוך עצמן. העובדה שפה יש רבנות שבינתיים נחשבת אורטודוקסית מאפשרת לחילונים לומר "אני אוכל חזיר ביום כיפור ואני לא פחות יהודי ממך" והמשפט הזה יהיה נכון.
    הפתרון בעיניי הוא ניהול נישואין, גירושין וגיור באופן ממסדי כאשר למוסד הממשלתי יהיה רשום איזה גוף חיתן את הזוג או גייר את האדם, וכך באמת יוכל כל אחד להחליט מה מתאים לו (ולהפסיק להזרים כסף מיותר לרבנות).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *