כשמעביד אוסר עלייך להתבטא, הוא פוגע בפרטיות שלך.

ביום שני כתבתי לוואלה!טק טור על גבולות חופש הביטוי של עובדים בעקבות ההתבטאויות של עובדים שונים והקריאה להעבירם ממקומות העבודה שלהם. הפוסט הזה הוא רביזיה של הטור, לא מבחינת הדעה שלי, אלא מבחינת הכיוון המדאיג אליו ישראל דוהרת. חלקים מהפוסט הם מהטור המקורי, אבל רובו חדש.

ישראל היא מדינה דמוקרטית, בדרך כלל. וככזו, חופש הביטוי בה הוא מורחב ומגן על כל התבטאות שאינה מסיתה לאלימות, מסיתה לגזענות (אפילו אם היא גזענית בעצמה) או קוראת למרד מסים. ביחס לשכנינו הטבעיים, גבולות הביטוי הם אכן רחבים: מותר לנו לבקר את הממשלה, מותר לנו לבקר מעשים של חברים או לקרוא למסעדה מיותרת. אסור לנו, בדרך כלל, לקרוא למישהו אנס כאשר הוא כבר לא מוגדר כאנס על פי חוק, להוציא דיבה פה ושם, להשתמש בחירות הביטוי שלנו כדי להפר זכויות יוצרים או לפגוע בפרטיות של מישהו וכדומה.

אבל, בזמני מלחמה ומכח הלכת "שקט, יורים", המצב מעט שונה. פתאום, הנושא של חירות הביטוי הפך להיות משני לצד הסולידריות. מה שייחודי במלחמה הנוכחית היא שמעסיקים נוטלים לעצמם את החירות להודיע לעובדים איך להתבטא במדיה החברתית ובמקביל קמים גופים ש'צדים' עובדים שמתבטאים בצורה לא חברתית ומלשינים למקומות העבודה. השיא הוא כשבעצם אנשים לא קיבלו מספיק דם, והתחזו לעובדים פיקטיביים כדי לייצר זעם כנגד מקומות העבודה. במקרים אחרים, עובדים שהתבטאו פשוט פוטרו או הוזמנו לשימוע.

הסיבה לכך שאנו תולים את מחאתנו במקומות העבודה נובעת מכך ששוק העבודה השתנה בעשור וחצי האחרונים. חוץ מבעיית השעות הנוספות, שגורמת לכך שגם בשעות הפנאי אנו נעבוד, נוצרה בעיית חפצון העובד. בשנות התשעים, קבלת טלפון סלולרי ממקום העבודה היתה סמל סטטוס, ולאט לאט הובן כי מטרתו של הטלפון היא לשעבד את העובד. העובד קיבל מהמעביד שלו את הטלפון הסלולרי, את כתובת המייל, את המחשב הנייד, והמעביד ניסה, בדרך כלל, לצותת ולפקח על השימוש. במקביל, ההגדרה של מתי העובד במקום העבודה הורחבה: מעבידים ביקשו מהעובדים להיות זמינים תמיד, ולכן הם קיבלו מכשירים טכנולוגיים.

ביחד עם טשטוש הגבול בין מקום העבודה לחיים הפרטיים, גם לרשתות החברתיות המעסיק חדר. כמובן שיש מעסיקים שקוראים התכתבויות פייסבוק תוך פלישה לפרטיות העובד (ס"ע 29090-05-12 אנה גורליק נ' איליה אנבינדר ואח'), אבל לא רק פלישה לפרטיות במובן הזה. הוט, לדוגמא, ביקשה מעובדיה להשתמש בקשריהם החברתיים כדי לגייס לקוחות חדשים, אתר mynet הורה לעובדיו לקדם בפרופילים האישיים שלהם את תכני האתר וכעת ההודעה של חברות מסוימות כי הן תאסורנה על עֹבדיהם להתבטא.

ולכן, בעצם, האיסור על עובדים להתבטא בחופשיות היא פגיעה בכבוד העובד ופגיעה בזכותו לפרטיות, ולא רק בחירות הביטוי שלו. יש מקרים בהם ראוי לאסור על ביטוי זה, ואלה מקרים של עובדי מדינה  (לקריאה מעמיקה יותר, דו"ח של מרכז מחקר ומידע של הכנסת על חופש הביטוי של עובדי ציבור). הסיבות לאיסור על עובדי מדינה להתבטא בצורה פוליטית מובן: אמון הציבור בשלטון צריך לבוא מכך שעובד הציבור הוא נטול משוא פנים: זה אינו תומך בדעה כזו או אחרת.

האיסור, אבל, נובע גם מחוסר הרצון של הציבור שהמעביד יתערב לו בבחירות הפוליטיות. כשם שלא ראוי שמקום העבודה יכתיב לעובדיו למי להצביע, כך גם לא ראוי שיאמר להם באיזו דעה לתמוך.

3 תגובות ל-“כשמעביד אוסר עלייך להתבטא, הוא פוגע בפרטיות שלך.

  1. פייסבוק היא הגרסה המופרטת של הספירה הציבורית ולכן התבטאויות שם שוות ערך לכל פרסום ציבורי אחר.
    לכן, לדעתי, אין כאן חדירה לפרטיות של המעסיק אלא סוג של אכיפה של נורמות חברתיות בצורה של צנזורה.

  2. תודה על הפוסט יונתן . אני מסכים עם עמדתך בכל הנוגע לפגיעה בחופש הביטוי על ידי מעבידים . אני רק רוצה להביע הרעיון שבמקרה של המלחמה הנוכחית , עסקינן בחלק מתופעה יותר רחבה , שפגיעה בחופש הביטוי של עובדים על ידי מעבידים , הינה רק ביטוי מסויים שלה . ומהי התופעה ?

    אם כך , תאגידים ופירמות מנסות כל הזמן לאמץ מדיניות או תדמית חברתית רצויה , הכל בעקבות העוצמה האדירה של המדיות המבוזרות , ובגלל המחאה החברתית כלכלית האדירה של קיץ 2011 . מעבידים , נוטים לזהות , את הפגיעה בחופש הביטוי , או את המצפן והסמן העממי , ככזה שנוטה לכיוון סולידריות מוגברת על ידי השתקה , יותר מאשר כמובן חופש ביטוי כערך כללי , ובעיקר במהלך פעולות האיבה הנוכחיות . בלי קשר כמובן , ההקצנה של השיח בחברה הישראלית , מזדקרת לעין כל , והכל בעקבות המצב הגיאופוליטי של פוסט הסכמי אוסלו , ותקצר כאן היריעה . תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *