על הרשימה השחורה של אינטרנט רימון: צנזורה, כללי מחדל והצורך במודל חדש

במהלך הדיונים על חוק סינון אתרים (חוק הצנזורה), עלתה ההצעה הבאה שעדיין קיימת בכמה הצעות חוק דומות שהוגשו לאחרונה: האינטרנט שינתן לתושבים יהיה מסונן כברירת מחדל, ורק אם תושב מסוים יבקש זאת, ספקית האינטרנט "תפתח" לו את הגישה למבוגרים. לשיטה זו קראנו "רשימות שחורות". אלא, שתומכי חוקי סינון האתרים טוענים כי אין פגיעה ממשית בזכות לפרטיות. חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, שהגישה את הצעת החוק, טוענת כי יש איזון בין זכות הילדים לבין הזכות לפרטיות.

ובכן, לאזן את הזכות לפרטיות תמיד נראה קצת מוזר, ולכן הפרסום שהגיע בסוף השבוע האחרון באתר 'הארץ' מדאיג מאוד. בין כל ספקיות האינטרנט, ישנה ספקית בשם "אינטרנט רימון". רימון היא ספקית אינטרנט למגזר הדתי-מסורתי, ומציעה כברירת מחדל את האינטרנט מסונן במספר רמות שונות. הדבר מבורך, שכן הוא מאפשר נגישות לאינטרנט לאוכלוסיות שבמקרים אחרים לא היו נגישות אליו.

לצורך העניין, נחזור לרגע להסבר טכני על טכנולוגיות הסינון: אפשר לסנן בצורה מרכזית, בספקית האינטרנט, ואפשר לתת להורים תוכנות סינון שיגנו על הילדים כנראה בצורה טובה יותר. ברוב הצעות החוק הברירה היא לתת את הכח במקום מרכזי, ומכאן הדאגה שלנו.

אלא, שהמחקר של אמיתי דן, פותח פתח מדאיג ל"איזון" בין הזכות לפרטיות לבין שלום הילדים. דן גילה, בצורה יחסית פשוטה, כי בקשות הלקוחות של רימון להסרות חסימה היו ציבוריות לזמן מה. שוב: ברוב המקרים לא מדובר על כתובת מייל של אדם ובקשתו לגלוש בפורנו, אלא טיפול בחסימת יתר של האלגוריתמים. אבל, העובדה נותרת שבמקום כלשהוא ברשת ישנה רשימה של לקוחות אינטרנט רימון שביקשו להסיר חסימות.

על ההשלכות החברתיות של בקשות הסרת החסימה במגזר הדתי אני לא אתעכב. אלא דווקא לנושא הפגיעה בזכות לפרטיות. אכן, הסכם ההתקשרות של רימון מכילים סעיף הגנה על פרטיות (בכפוף לדין, לדבריהם) וסעיף הגבלת אחריות, שקובע כי אחריותה של אינטרנט רימון תהיה מוגבלת לתשלום שהיה בחצי השנה שקדמה לנזק. אבל, אם נלך לחוק הגנת הפרטיות נראה שכמחזיקה של מאגר מידע, יש על אינטרנט רימון חובה לאבטח את המידע בצורה טובה, ויש עליה גם איסור לגלות לאחר נתונים על "צנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד", ואין מחלוקת כי נתוני הגלישה של מישהו הם בדיוק כאלה.

הבעיה כאן מתחילה בהבנה של הסכנה ברשימות שחורות ופיקוח מרכזי: גם כשאין גורם זדוני ממשי, יש סיכון שהרשימות ידלפו ומידע יצא הלאה. לכן, יש כאן צורך בחשיבה מחדש של ארכיטקטורת סינון האתרים: האם לא עדיף להעביר את הכח למי שבאמת יכול להפסיד משהו מדליפת המאגר, וזה האזרח הקטן?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *