הגנת הפרטיות בכתיבת פסקי דין: הדפקט הוא בעיצוב.

[הפוסט נכתב לצורך הרצאה שהעברתי בשבוע שעבר אבל תרגישו חופשי להשתמש בו]

0. מבוא: מה הבעיה? כאשר אדם ניגש לבית המשפט לקבל סעד כנגד מי שפגע בו, הוא נאלץ להתפשט (מרב לוין); בתי המשפט פסקו בצורה עקבית כי למעט מקרים חריגים שבחריגים, כאשר אדם מגיע לבית המשפט וטוען כי נגרם לו נזק, הוא צריך לפרט את מצבו בפני הצד השני בדקדוק ופירוט. מעבר לכך, כדי לשמור על המשפט שקוף והוגן ככל האפשר, הוא צריך להיות פומבי: כל אחד יכול להכנס לאולם בית המשפט (בל 21612-07-10 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי), כל אחד יכול לקרוא את פסק הדין, ובמגבלות מסוימות כל אחד יכול אפילו לקרוא את המסמכים שהוגשו לבית המשפט בשם הצדדים (בגץ 10003/08 מ. לסר בע"מ נ' מדינת ישראל). הבעיה מתחילה כאשר כל המידע הזה, כחלק מחבת המידע שאנו חיים בה, הופך להיות מידע פומבי רבתי. כלומר, כאשר מנועי החיפוש הגדולים מאפשרים לאתר את הפרטים האלו, שאנו מאמינים שמביכים ופוגעים, באמצעות חיפוש שמו של אדם. הבעיה השניה היא כאשר בעת קריאת פסקי הדין אנו נחשפים לעובדות על חייו של אדם שאיננו בהכרח זכאים או צריכים לגלות. בהרצאה הקצרה שלי אני אקח כמה דוגמאות, אסביר מה החוק אומר ואנסה להראות כיצד אפשר לתקן את המצב הקיים אף בלי לתקן את החוק.

1. איך מאגר פסקי הדין הפך להיות מערכת לפגיעה בפרטיות. אחת הבעיות העיקריות מכך שבתי המשפט דנים בפומבי היא אוסף פסקי הדין. מדובר במאגר חשוב ורגיש שמאפשר לדעת מה החוק אומר בסופו של דבר, או כיצד החוק מיושם. לצורך כך, נדרשו מערכות שיאפשרו חיפוש בפסקי דין שהוא יותר טוב מאשר חיפוש לפי מספר הליך או שם הצדדים. כלומר, ניתן לחפש היום לפי חקיקה שמאוזכרת בפסק הדין (נניח, כל פסקי הדין שמנתחים את סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים), או לפי אזכורי פסקי דין (נניח, כל פסקי הדין שמאזכרים את רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק). אפשר אפילו לחפש לפי מילות מפתח, נניח "כל פסקי הדין שמדברים על רחוב קפלן בפתח-תקווה". החיפושים האלו יצרו מידע שולי חשוב שניתן להסיק ממנו מידע שהוא חיצוני לחיפוש המשפטי, והוא המידע שאנחנו רוצים למנוע. כלוןמר, הרציונאל שלנו הוא שאנחנו רוצים מאגרים משפטיים שיהיו נגישים לצורך ידיעת החוק וההליך המשפטי, ולא לצורך חיטוט בחייו האישיים של אדם.

2. הנחיות בית המשפט לאגרגטורים. הנהלת בתי המשפט החליטה שהבעיה העיקרית היא במנועי החיפוש ששואבים מידע מאתר בתי המשפט ומציגים את פסקי הדין. אותם אתרים, כאלו ואחרים, לוקחים כל פסק דין שמפורסם, כולל גם החלטות טכניות במהותן שנעדרות כל פיתוח משפטי (נניח, הודעה שהצדדים יגישו תוך 30 ימים את סיכומיהם, או שהצדדים מופנים לגישור), ומפרסמים אותם. הפרסום, בדרך הכלל, מאונדקס לפי שמות הצדדים. האינדוקס אומר שאם לאחר מכן תחפש את שמו של אדם, הוא יופיע בתוצאות החיפוש בגוגל כאחת התוצאות הראשונות (בהנחה שאין על אותו האדם מידע אחר). לכן, הנהלת בתי המשפט הוציאה הנחיות לאותם מאגרי מידע משפטיים, שבבסיסה אומרת שהמאגר המשפטי צריך לצמצם את הפגיעה בפרטיות על ידי הגבלת גישה למנועי חיפוש. (נייר עמדה של התנועה לזכויות דיגיטליות בנושא)

3. מדוע האגרגטורים אינם הפתרון ואינם הבעיה? הבעיה היא שאותן הנחיות לא מטפלות בבעיה. גם כאשר המידע אינו נגיש לציבור באמצעות מנוע חיפוש פומבי אלא רק באמצעות מנוע פרטי אפשר לפגוע בפרטיות, וגם כאשר המידע זמין רק לאחר הזנת פרטים אישיים (נניח, בצורה שעומדת בתקנות העיון), הרי שמדובר במידע שזמין בצורה קלה וחפישה (searchable).

עוד בעיה היא שהנחיות העיון, מה לעשות, אינן בעלות מעמד חוקי מחייב (בניגוד לתקנות). ההנחיות הן בעצם "הסכם" בין רשות שלטונית לבין מאגרי המידע (עת"מ 24867-02-11 איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' רשם מאגרי המידע, הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים), שקובע את התנאים בהם הרשות השלטונית תעמיד את המידע. הסכם כזה, לשיטתי, אינו חוקי לכשעצמו, כיוון שהוא מטיל הגבלות על עיון במידע אשר חובה לפרסם על פי חוק לרשות, ובעצם כל אחד יכול לאסוף את המידע (נניח, כמו עעם 7714 המוסד לביטוח לאומי נ' יפית מנגל). הבעיה השניה בדרישה ההסכמית היא שמי שאינו נמצא במדינה, נניח, אינו ממש כפוף להנחיות האלו. כלומר, האדם המרושע שמאוגד באיי סיישל יכול להמשיך לפרסם את המידע אם הוא מקבל אותו, ללא כל הגבלות; הרי, פסקי דין אינם מוגנים בזכויות יוצרים (סעיף 6 לחוק זכויות יוצרים) ואינם יכולים להיות מוגבלים בפרסום אלא בהתאם לסעיף 70 לחוק בתי המשפט.

4. בקשות לאיסור פרסום פסקי דין. הדרך השניה בה נפגעת הפרטיות היא על ידי פרסום מידע רגיש בתוך פסק הדין. במקרה הזה, נניח, מגיש אדם בקשה לפיצוי בגין תאונת דרכים וטוען כי במהלך תאונת הדרכים נגרמה לו נכות נפשית. כעת, כל אדם שמחפש את שמו, או כל מי שמקבל עותק מפסק הדין, יכול לדעת על מצבו הנפשי. בצורה כזו, פרטיות התובע נפגעת. בתי המשפט מלאים בבקשות שונות כאלו ואחרות שבהן נתבקש איסור הפרסום, וחריגים הם המקרים בהם איסור כזה נתקבל. תיקון של סעיף 70 שהוגש לאחרונה אכן מגביל את הפרסום של פסקי דין של תובעי נזקי גוף (אבל נתקע ככל הנראה בקריאה ראשונה).

5. מדוע הבקשות לאיסור פרסום פסקי דין אינן הפתרון ואינן הבעיה? לשיטתי, הבקשה לאיסור פרסום פסקי דין אינו הפתרון ואינו הבעיה; איסור הפרסום של הפרטים המזהים בפסק הדין לא פותר את בעית הזיהוי; כאמור, כל אחד מהאנשים שמכיר את האדם ידע לנתח את העובדות המפורטות בפסק הדין ולדעת מי האדם (לדוגמא, באמצעות כלים כללים וזמינים ניתן לזהות חשודים בקלות). במקרה השני, בו פסק הדין לא יפורסם בכללותו, אנו נפסיד הלכה משפטית שיכולה להיות לה חשיבות משמעותית בהתקדמות המשפט. לכן, איסור הפרסום אינו הפתרון, ובקשות האיסור אינן הבעיה (מיעוט הבקשות נתקבל, ורק במקרים חריגים). דוגמא יפה היא פסק הדין בנושא אסטרחן (תא 7920/07 פלונית נ' אסטרחן).

המקרה של אסטרחן מסביר לנו מדוע העיצוב צריך להשתנות, ולא הפרסום. מדובר על תביעה רגישה שבה הקרבן חוותה פרסום של תמונות מביכות ברשת. אבל, למרות שזהותה הוסתרה כ"פלונית", הרי שבית המשפט מסביר שהיא בת של יועץ משפטי בעמותה מסוימת, ושאמה היתה חברה בועד העמותה יחד עם הנתבע. בעצם, מקריאה של פסק הדין, ניתן בקלות לזהות את הגברת.

מקרה דומה, אך אחר הוא של עדנה חסיד (תא 69548/07 הנהלת בתי המשפט נ' חסיד עדנה טל). חסיד תבעה את הנהלת בתי המשפט לאחר שזו פרסמה פסק דין שניתן בעניינה בדלתיים סגורות. בית המשפט התרשל באותו המקרה ואפשר לאתר אחר לפרסם את זהותה (התביעה נדחתה).  גם כאן, למרות שזהותה של "פלונית" לא פורסמה, היה ניתן לגלות מידע מביך על אודותיה בקלות. בעצם, הכלל הוא שבכתיבת פסק הדין, גם אם זהותו של אדם לא מופיעה, ניתן לזהותו בקלות.

6. כיצד יש לנהוג בכתיבת פסקי דין? אם כן, הדרך הנכונה היא לדאוג לזהירות הנכונה בעת ניסוח פסקי הדין. כלומר, ליתן למידע דרור ולצאת מנקודת הנחה שהוא יגיע לכלל פרסום ברשת, ויהיה זמין תוך חיפוש שמם של הצדדים. אבל, יש דרכים בהן פסקי הדין עצמם יכולים להותיר את ההלכה המשפטית בעינה ללא צורך בדיון (ברוב המקרים) בפרטים האישיים של הצדדים.

6.1 פלוגתאות מוסכמות. הדרך הראשונה לצורך הפתרון הוא הכנת פלוגתאות מוסכמות בקדם המשפט. כלומר, להורות לצדדים להסכים על מה בית המשפט אינו צריך לדון בו (נניח, נכות נפשית או סוגה), ועל מה יש לדון. בתביעה על פגיעה בפרטיות על ידי פרסום צילומי עירום, לדוגמא, רשימת הפלוגתאות צריכה להיות: (1) האם פורסם הצילום; (2) לכמה אנשים נחשף הצילום; (3) האם בצילום היה כדי לפגוע בפרטיות; (4) האם התקיימה הסכמה מכללא עת שהסכימה המצולמת לצילום; (5) האם התקיימה הגנת האינטרס האישי הכשר.

מרגע שגודרו הפלוגתאות, אין צורך לדון, לדוגמא, בפרטים התפלים כמו עברה המיני של התובעת, ואין צורך לדון בשאלות שלעיתים עורכי דין מכניסים לכתב התביעה או ההגנה כדי להרשים את הלקוח [זה משרת עוד עניין, וזה קיצור המסמכים המשפטיים].

6.2 לאחר שהסכמנו על פלוגתאות, ובהנחה שהצדדים אינם מוכנים להתפשר, אפשר לדון בפסק הדין ולכתוב אך ורק את הפרטים הדרושים. כלומר, לא להרחיב יתר על המידה בעובדות שעשויות בהמשך לפגוע בפרטיות; אין צורך להכנס לכל נושא הנכות הנפשית של אדם ולפרט את סוגה והמשמעות, אלא רק לדון בשאלה האם נתקימה או לאו, אין צורך להכנס לשאלה של סוג המעשים המיניים שבוצעו על ידי אישה בוגדת, ואפילו בתביעות לשון הרע אין צורך לנתח את כל הביטוי למעט מה שדרוש לצורך ההחלטה המשפטית.

6.3 בהמשך, צריך לבחון את השמטת הפרטים ולהותיר הפניות פנימיות לפרטיכל או לסיכומי הצדדים. לדוגמא, במקום לכתוב "התובע טען כי הנתבע החדיר חפץ לאבר מינו" יש לכתוב "ביחס לטענה שעלתה בסעיף 75 לסיכומי התובע, הרי שבהתאם לאמור בעמ' 56 לפרטיכל, שורה 16, הוכח כי הדבר לא התקיים". בצורה כזו, אמנם יוקשה מעט לערער או להבין את הממצא העובדתי, אבל תגבר ההגנה על פרטיות הצדדים והפגיעה בהם תמוזער (מתוך הבנה שעיון בסיכומים דורש יותר מאשר קריאה של פסק דין).

7. סיפור מעניין ודוגמא לפגיעה הפוטנציאלית בפרטיות יכולה לקום מקריאת א 15177-07-11 פלונית נ' אלמונית (הן לא באמת פלוניות). התובעת ניהלה רומן עם בעלה של הנתבעת. הנתבעת, עורכת דין, פרסמה בשלטים ברחוב על דבר הרומן וקראה לתובעת הורסת משפחות. מקריאה של פסק הדין, גם ללא השמות, במונח "עורכת דין הורסת משפחות" ניתן להגיע לדי תוצאות חיפוש כדי לזהות, ולקרוא מידע מאוד מביך מתוך פסק דין (שלא אלנקק אליו) וכתבה (כאן). כלומר, גם כאשר פסק הדין אינו מזהה ומכיל די פרטים מזהים, אפשר לבצע הנדסה לאחור לזהות של האדם.

8. כלומר, ההמלצה שלי כאשר מנסחים פסקי דין היא לא רק להזהר בזהות הצדדים, אלא להטמיע את הפרטיות לכל אורך הניסוח. אותם כללים של עיצוב מערכות טכנולוגיות צריכים להיות מיושמים על מערכות משפטיות: לבחור בצמצום את הפרטים המזהים, גם כאשר כותבים על מצבו של אדם אין חובה לתת את כל המצב אלא רק את מה שנחוץ, ובמיוחד לא להגרר למחלוקות לא נדרשת לצורך פסק הדין. הזמינות הרבה של המאגרים (בין אם כחוק ובין אם שלא כחוק) מחייבת את בתי המשפט ואת עורכי הדין לנהוג בצורה כזו.

4 תגובות ל-“הגנת הפרטיות בכתיבת פסקי דין: הדפקט הוא בעיצוב.

  1. תודה על הפוסט המענין יונתן . עם כל הכבוד , אפשר אולי להשמיט פרטים אישיים כותריים , שם , משפחה וכדומה ( אולי ) . לגבי פרטים שנחזה כדבריך להיראות , כאילו הם לא משרתים פלוגתאות או דיסיפלינות מוסכמות , או תקנות הציבור , הרי הוא שהדבר לחלוטין בלתי מתקבל על הדעת .

    לשופטים יש אמרה :

    " אין חקר לתבונת סניגור מוכשר , ואין לדעת מה היה עושה עם החומר שלפניו ….. "

    משמע יונתן : מה שבעיניך כעורך דין , נראה פרט תפל ושולי , עורך דין אחר , יכול לעשות ממנו מטעמים של ממש . מדוע זה ?

    הכל מן הסיבה הפשוטה , שעובדות ומשפט , הם למעשה כרוכים זה בזה , לבלתי הפרד !! אין משפט בלי עובדות !! ועובדות כשלעצמן , נטו , לא יוצרות שום עיגון משפטי או ענין משפטי . מעבר למוטיבציה כללית וצולבת של עורכי דין שמייצגים צדדים יריבים .

    אמחיש לך זאת בקטנה :

    ב – תק ( ים ) 24868-04-14 נדונה תביעת נזיקין של סטודנט למשפטים , אשר עוכב לגרסתו , שלא כדין , על ידי שוטר , במחסום קיבוץ אלמוג . והנה כהאי לישנא משם , תיאור השוטר את העיכוב ועילותיו , הנה :

    " במהלך חילופי הדברים, הבחין השוטר, כי ידו של התובע 1 רועדת קלות ומחליקה מידית ההילוכים. בהמשך, הבחין השוטר בידו של התובע מושטת אל מתחת לבלם היד. תנועה זו נראתה לשוטר חשודה כאילו התובע מנסה להסתיר דבר-מה. השוטר חשד, כי ברשות התובע נמצא סם. לפיכך, החל השוטר בתחקורו של התובע 1. לא למותר לציין, כי השוטר הבחין בסימני לחץ אשר כללו נשימה בכבדות, דיבור מגומגם ורעד בשפתו התחתונה של התובע 1."

    שים לב יונתן : האם ייתן והתיאורים הפיסיים הינם פרטים שמסגירים מצב רפואי של אדם , ייתכן בהחלט !! האם אפשר להשמיט אותם ? ודאי שלאיו !!

    הרי בקייס שהצגתי , הרשמת טעתה לטעמי , וגרסה שסימנים דנן , הם יסוד סביר לחשד לביצוע עבירה . אלא שניתן לטעון שהם ממש לא !! שכן :

    אולי זהו מצב רפואי ? פתלוגיה מסויימת !! ובכלל , ממתי לחץ נפשי או פיסי , מהווה יסוד סביר לחשד בדבר מעשה עבירה , לא כל שכן , כאשר אין שום קונטקסט מודיעיני או קונקרטי מקדים ( כפי הפסק דין ) . השוטר עיכב אותם בלי שום סיבה קונקרטית מיידית לאיזשהוא מעשה עבירה ( לפחות לא אפריורית לעיכוב ) .

    אז עכשיו לשיטתך : הפרטים היו מושמטים מתוך עיצוב או הגנת פרטיות מעוצבת ? ועורך דין מה עושה לפי דעתך ? הרי באמצעות הפרט המושמט , הוא מפליל את השוטר , שבקלות דעת , ועל סמך אינטואיציה עיכב אדם , ושלל חירותו .
    תודה

  2. יונתן : רק הבהרה ותוספת לתגובתי לעי"ל :

    השוטר עיכב אותו ניתן להבין , לפני , ובלי קשר לתסמינים גופניים נכוחה , ושהוא חזה בהם בדיעבד , אחרי העיכוב של הרכב . לכן , לכאורה אפשר היה להשמיטם ( שהרי ממילא עוכב התובע ) ודוק : עורך דין מנוסה , ישתמש בפרטים , על מנת להפליל את השוטר , תוך התבססות על מצבו הנפשי , והקלות דעת , איתם הוא מעבד מידע מכללא ביחס לחשודים או מעוכבים . תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *