שני שלישים  מהישראלים צורכים תוכן אינטרנטי בצורה שאינה מורשית (מכונה, שלא בצדק, פיראטית), כך קובע סקר של דה-מרקר שפורסם הבוקר. הסקר מצביע על כך שלמעלה ממחצית מהנסקרים משתמשים באתרי "צפיה ישירה", תוך קבלת איכות ירודה, תכנים בעייתיים, פרסומות מזוויעות ורוגלות שיורדות למחשב שלהם בלי הכרה. הישראלים עדיין לא מאמצים את טכנולוגיות הטורנט (בצורה לא מפתיעה במיוחד, אם תקראו את הפוסט הזה שלי מ2011), אבל אם מסתכלים על הסקר אז יש כ17% משתמשים בתוכנת Popcorn Time וכ15% משתמשים בטורנטים (שזה כמו להגיד ש17% אוכלים לחם, אבל רק 15% אוכלים מאפי בצק).

השימוש בטכנולוגיות טורנט הוא בעייתי משפטית: רוב מורידי הסרטים והסדרות אמורים להפר זכויות יוצרים, למעט מספר חריגים מצומצם (כמו אלו שמורידים תכנים לצרכי שימוש הוגן, מחקר, ביקורת, אם תאמינו לבית המשפט העליון בעא 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים). ומצד שני, בית המשפט לא מזדרז לתת למי שמנסה לחסום שירותי טורנט את הכלים שהוא מבקש, וקובע כי כל עוד הטכנולוגיה פותחה בקוד פתוח, כאשר אין אדם אחד מרכזי לתבוע וכאשר הוא לא נתבע לדין, לא ינתן כנגדו צו (במיוחד כאשר לא נשמעו המשתמשים, תא 37039-05-15 זיר"ה נ' פלוני אלמוני).

כששני שליש מהציבור צופה בצורה פיראטית כלשהיא, אז הסבירות ששופט שיושב על הכס גם הוא צופה בצפיה פיראטית היא די גבוהה.

שני דברים שנעלמו מהסקר של דה-מרקר, אגב, הם אתרי ההורדה הישירה (RapidShare וMegaUpload, אם אתם זוכרים) שפשוט כבר לא רלוונטיים והיו השוק הגדול של סוף העשור הקודם.

הסקר הזה מצביע על משהו ברור, אבל מדהים: נוחות יותר חשובה מאיכות, ומחיר הוא עניין זניח. לראיה: המשתמשים בשירות Netflix משלמים על תכנים, אבל הם משלמים על התכנים למרות שלא בדיוק חוקי לצרוך אותם בארץ.

אבל הדבר החשוב הוא שצריך לזכור שחוק הוא נושא דינאמי ומושפע מתפישות חברתיות. הדור של היום, אלה שרגילים לטורנטים, לצפיה ישירה ולVPN, יגיעו עוד 20-30 שנה לתפקיד המחוקק ויבינו שיש משהו לא הגיוני בחוקי זכויות היוצרים שצריך להשתנות: לא יתכן שערוץ טלויזיה משדר תוכן X בשעה 20:00 בחינם לכל מי שיכול לקלוט גלי רדיו, ואז תובע את אותם אנשים על זה שהקליטו את התוכן והעלו אותו לרשת. כלומר, זה כן יתכן, זה אפילו החוק, אבל זה לא הגיוני.

עולם התוכן השתנה משמעותית בעשור האחרון; עברנו לצפיה א-סינכרונית, עברנו לצפיה מרובת מסכים, שיננו את הדרך שבה אנחנו מגדירים "טלויזיה" כדי לגבות אגרות גם ממחשבים, ואפילו יש 5% (לפי הסקר) שמכשיר הסלולרי שלהם הוא הדרך בה הם צורכים תכני טלויזיה. השינוי הזה הגיע ביחד עם שינוי בתפישה שלנו של מי הלקוח ומי הצרכן: כשאתרי התוכן הלגיטימיים צצו, אנחנו הפכנו להיות המוצר והמפרסמים הפכו להיות הלקוח. כלכלת הפרטיות הזו היא חלק מהפיכת המידע; היא מה שגרם לכך שאנשים לא מחזיקים אוסף אלבומי מוסיקה אלא הולכים לאתר YouTube ומחפשים את האמן שהם רוצים להאזין לו, ומאזינים באיכות מזוויעה.

השינוי הזה הביא דברים מצוינים, אבל הוא גם פוגע בשוליים ביוצרים; שני שלישים מהישראלים צורכים תכנים פיראטיים, אבל זה לא שיש להם ברירה.

תפתחו את הערוצים המרכזיים בשעות הפריים-טיים. מי מהם משדר בHD? מדוע כדי לראות סדרה בישראל באיכות HD צריך לשלם 250 ש"ח בחודש בעוד שבארצות הברית נטפליקס גובה 8$ לחודש. האנדרדוגים בישראל, סלקוםTV, מביאה תכנים זרים בHD, אבל לא את התכנים הישראלים.

כלומר, הבעיה העיקרית של הצפיה בארץ היא העדר איכות: ישראלים לא מוכנים לשלם על האיכות ככל הנראה ולכן הם לוקחים את החלופות הזולות. לכן המחיר של ממיר HD כה גבוה, ולכן גם אתרי הצפיה הישירה משגשגים: לאף אחד לא איכפת מהאיכות, כולם רק רוצים להגיד שצפו בפרק האחרון של משחק הכסאות.

מה כל זה בא לומר? שבחודשים הקרובים תחל מלחמה על הצופה הישראלי. חלק מהנלחמים עושים זאת בידיים קשורות עם הגבלות על הפקות מקור, חלק אחר עושה זאת עם הגבלות על תוכן שיווקי, וחלק נוסף עושה זאת עם הגבלות על פרסומות. מי שלא מוגבל הוא מתחרה הרשת (פוסט שלי מ2010). למרות זאת, מתחרה הרשת בישראל משחק במגרש שלהם.

סלקוםTV, האנדרדוג  במשחק, לדוגמא, בוחר לסגור את השידורים שלו ביום כיפור. הוא רק דוגמא אחת למספר רב של מתחרים שלא יודעים להתחרות: הם חסרים את החתרנות האינטרנט, שהיא מה שישנה את המשחק.