אני יודע שבשביל לפסול רעיון רע אני צריך לא יותר משניה. בשניה הראשונה שאני רואה אותו אני יודע להחליט שהוא רע, אבל עד שאני מבין שרעיון מסוים הוא טוב, אני יכול לעבור איתו קילומטרים ואלפי קילומטרים, לבחון אותו, להעמיד אותו במבחנים. בעצם, כל עוד אני נצמד לרעיון אני בוחן אותו. נדירות הפעמים שאני מתנתק מרעיון, מוותר עליו, וממשיך ללכת איתו עדיין, בהעמדת פנים כזו. אבל כשאני עושה זאת, אני לא מבין למה.
"אתה כנראה לא נואש מספיק" אמרה לי אישה חכמה מאוד היום, כשהסברתי לה מה הבעיה שלי. לצערי, אני לא בטוח שאני אצליח להתגבר על הבעיה הזו. אני ממש לא בטוח.
להיות נואש זה לא משהו, זה פוגע, זה משנה, זה מחייב אותך לקבל החלטות שאתה לא שלם איתן. אבל דווקא היכולת לקבל החלטות שאתה לא שלם איתן היא יכולת נפלאה. למרות שאני לא יכול לעשות זאת; שוב, רונה סיפרה פעם אחת על כך שישבתי איתה לבחור משהו לקנות, ומוצר אחד היה יקר מדי, וטוב, והשני היה זול ולא טוב, ולא יכלתי להחליט, אז לא בחרתי באף אחד מהם. אני צריך שמשהו יהיה שלם כדי ללכת איתו. אני גם יודע לזהות את השלמות הזו מהרגע הראשון.
אולי אני טועה, אבל נראה לי שאני אמשיך עם סדר היום הלא נואש שלי.
דיברתי על נושא דומה אתמול עם חבר, ופתאום הבנתי משהו. דיברנו על פשרות שעושים, וכמה שצריך להימנע מהן, אבל אז חשבתי לעצמי, שהגשמת מאווים שהם כמעט פנטזיה, מבטלת אותם והופכת לפעמים את אותה כמיהה שמומשה למשהו מאוס ולפעמים לא אמיתי. זה יכול להיות גבר (בשבילך זו אישה) שהוא פנטזיה וזה יכול להיות להשיג את הdream job. כך שהפיתרון האידיאלי כדי להיות מרוצה הוא להשיג את הפשרה הכי קטנה, אבל זכור שזו עדיין פשרה. סתם מחשבה.
אני חושבת שזה עניין של ניסיון חיים, וזה שכמות לפעמים הופכת לאיכות. לא תמיד, אבל לפעמים. ובקשר לנואש- אני לא חושבת שהכוונה היא "להתפשר" או לוותר. אני חושבת שמדובר במשהו עמוק יותר, בשינוי, שמביא לתוצאה מיוחלת, גם אם לא תמיד מיידית. בסה"כ אנחנו מורכבים מהרבה רבדים, ולפעמים לוקח זמן עד שהם מבשילים לכדי ביטוי במציאות.
נואשות היא חוסר תקווה. פשרה היא עוד צעד לעבר מה שרצית במילא, לעשות משהו שאתה לא שלם איתו זה וויתור, כמיהה לשינוי קיצוני זה הצעד הראשון להתחדשות בעצם. אתה משתנה כל הזמן אתה סתם לא מרגיש את זה, תקרא דברים שכתבת לפני שנתיים למשל.
אני לא חושבת שאתה נואש, ההפך אתה מושך קדימה כל הזמן וזה מעורר הערצה.
איה, הפוסט דווקא נכתב על המישור האישי, על העובדה שאני לא מצליח לצאת עם מישהי נורמאלית אף פעם.
תמיד יש לי בעיות עם זה.
אני ממשיך, אני גם משתנה, ומשתנה יחסית הרבה, אבל עדיין לא מוכן להתפשר על שום דבר.
להיות קשה, זה אומר להיות עקשן.
להיות עקשן, זה אומר לפסול רעיונות של אחרים, רק בגלל שהם לא מסתדרים לנו עם ההגיון.
ועם קצת ענווה, גם אנחנו נוכל להפנים את העובדה, שלא כל החוכמה בעולם מתרכזת בקופסה הקטנה שיושבת לנו על הכתפיים.
ועם כל הכבוד לרציונליות, יש עדיין המון ערך להחלטות שמונעות על ידי רגש. כי אנחנו בני-אדם, וחלק לא מבוטל מאיתנו הוא הרגשות שלנו.
דותן
יפה דותן.. נחמד לראות שאני לא הרומנטיקנית היחידה.
יהונתן, נתחיל מזה שאין חיה כזאת "נורמאלית", אנשים הם אנשים. יש אנשים צהובים יש אנשים כחולים יש אנשים כתומים..אתה מבין הם פשוט שונים ומגוונים אין את ה"נורמאלי" ו"לא נורמאלי" אתה סתם מחפש מישהו בצבע שלך (בלי להיות גזענית).
נמשיך לזה שאני מנחשת שכבר כן "התפשרת" ולא יצא מזה כלום. לחשוב שכן ולדעת שלא ולנסות בכל מקרה זה בעצם חלק מהעניין.. אתה צובר ניסיון לקראת הבחורה שלא תהיה מוכן לוותר עליה. אין שום דבר בזה שמצביע על בעיה. אל תתאכזב.
הייתי כותבת עוד שטויות אבל כרגיל אני מאחרת לעבודה.
בוקר טוב!