קורנילוב נ' ציפריס: "המסקנה שמתיישבת עם ההגיון היא"

לפעמים מסתכלים כל כך על השורה התחתונה, שהערות האגב המאוד חשובות נעלמות בתוך כל העניין. ככה זה המקרה בפסק הדין בעניין רז ציפריס (תא 13512-09-15 אביגיל קורנילוב נ' רז ציפריס, דיווח בעין השביעית); אמ;לק: רז ציפריס מפרסם פוסט בפייסבוק בו מוצג אורן חזן לצד שתי צעירות, עם כיתוב התמונה "בסך הכל רציתי אבא" וזאת כביקורת על פרשת אורן חזן שפורסמה בתקשורת. אחת הצעירות שמופיעה בצילום תובעת את ציפריס בטענה כי הכיתוב לצד חזן מבזה אותה, בית המשפט פוסק לזכותה 15,000 ש"ח. כל זה לא מעניין; כלומר, הפסיקה שגויה: בית המשפט פוסק שיצירת הקישור בין ח"כ אורן חזן לבין אייל גולן ופרשת הקטינות (בה נסגר התיק כנגד גולן) היא לשון הרע כנגד התובעת המופיעה בצילום, וזאת ברמז בלבד ותוך סרקזם, הוא מתעלם מכך שהביטוי היה כנגד חזן ולא כנגד התובעת שהופיעה בתמונה.

מתוך כתב התביעה (הפוסט בו חויב ציפריס)

אבל מכאן נעבור למקום בו בית המשפט צדק, אך לא נימק מספיק. לצורך כך, מצורפים כתב התביעה וכתב ההגנה; הסיפור הוא כזה: בסמוך לאחר פרסום תחקיר חזן, אתר "הארץ" השתמש בצילום המדובר ופרסם אותו בכתבה. על כך גם נתבע "הארץ" והתפשר. אולם לא זה העניין. בתגובה על פרסום הכתבה, פרסמה התובעת פוסט בפייסבוק המבקר את התנהלות "הארץ", והוא מובא כאן (מתו כתב ההגנה). בפוסט התובעת מבקרת את התקשורת על כך שהשתמשה בתמונה עתיקה בה התובעת מצולמת עם ח"כ חזן כדי לקדם את הכתבות על התחקיר שפורסם על ידי עמית סגל המציג את חזן כמי שניהל מלון בבולגריה בו היה קזינו, ועוד שלל פרסומים שערורייתים.

הפוסט שפרסמה התובעת אומר בעצם "נכון, הצטלמתי איתו כשהייתי צעירה יותר, אבל אין לי קשר אליו, התקשורת זולה"; התובעת צודקת בביקורת שלה. אבל, הנתבע, החליט להשתמש בטקסט של התובעת כדי לבקר אותה, ופרסם את פוסט בו הוא טוען את אותן טענות על עצמו כאשר הוא מצולם עם מירי רגב, שרת התרבות. בפוסט הוא כותב שהוא מאס שמצאו תמונה שלו עם רגב ובפרסום התמונה מאשימים אותו בהזדהות עם רגב ומטרותיה.

 

בית המשפט פוסק שהפוסט הזה אינו לשון הרע כנגד התובעת. בית המשפט פוסק שהפוסט הוא חסר רגישות, בטעם רע, אך אינו לשון הרע, ויוצר סתירה לוגית בפסיקה שלו עצמה (נגיע לכך עוד דקה): "התובעת טענה כי מהפרסום עולה, וכך אמור הקורא הסביר להבין, שהתובעת כביכול אינה אומרת אמת בפרסום שיזמה שכן הנתבע "קינח" כדבריה בכתב התביעה בדברים שלהלן: "יקיריי , אל תקנו כל לוקש שמוכרים לכם". בימ"ש בדעה שמסקנה זאת מרחיקת לכת והמסקנה שמתיישבת עם ההיגיון היא שיש לייחס אותו משפט "קינוח" לביקורת כלפי שרת התרבות שמרבית תוכן הדברים מתייחסת אליה במפורש בשמה".

בעצם, בית המשפט פסק ששימוש ביצירה על מנת ללעוג ליצירה עצמה (מה שנקרא בשפת העם פרודיה) היא מותרת. התובע השתמש ביצירה של הנתבעת לצורך לעג על התנהלותה ועל הדרך בה היא מבקרת אחרים שפגעו בפרטיותה ובשמה הטוב. הפסיקה הזו טובה, חיובית, ונותנת פתח לפרודיה. הבעיה איתה היא שבית המשפט לא ממשיך את ההגיון שלו עצמו. בית המשפט פסק על הפוסט השני של ציפריס כי "המסקנה שמתיישבת עם ההגיון היא שיש לייחס את אותו משפט "קינוח" לביקורת כלפי שרת התרבות", אך לא כי המסקנה שמתיישבת עם ההגיון היא שיש לייחס את אותה התמונה לח"כ חזן ולא לתובעת.

אם בית המשפט קבע מצד אחד שהפרסום של הנתבע (צילום של עם השרה רגב יחד עם טקסט שממחיש שאין לו קשר אליה) הוא יצירה מוגנת, פרודיה שיש לכבד ולתת לה את הגנת חופש הביטוי, הוא חייב לקבוע שגם הפרסום הראשון יהיה ביקורת מוגנת, כיוון שברור לו מאותו הרגע שהביקורת כוונה כלפי חזן ולא כלפי התובעת.

העמדת כל הנימוק של בית המשפט על המילים "המסקנה שמתיישבת עם ההגיון היא" אינה מאפשרת לנתח את המסקנה שלו. מנין בא הגיון זה ומדוע הוא לא בא במקרה הראשון? 

תגובה אחת ל-“קורנילוב נ' ציפריס: "המסקנה שמתיישבת עם ההגיון היא"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *