הפוסט הזה הוא החלק האחרון בסדרה של פוסטים (שלא ממש נכתבו בסדר כרונולוגי) שיחד מהווים טקסט שמסביר על הפיצויים ללא הוכחת נזק ועל לשון הרע.

1. חלק א': הבעיה בפיצויים ללא הוכחת נזק, מבוא.

2. חלק ב': מדוע יש להחריג תאגידים מפיצוי ללא הוכחת נזק ככלל.

3. חלק ג': חוסר היכולת לחשב פיצוי ללא הוכחת נזק.

4. חלק ד': כיצד מחשבים פיצוי ללא הוכחת נזק.

החלק הזה נכתב בסיוע הסטודנטים שלי בשנה שעברה בקליניקה למאבק בתביעות השתקה: טקלה אגאו, יראת אודסר, אלדד בן-גיורא, , נוי יחזקאל, הודיה לוי-פרץ, לאה פישר, שיר צוברי, עודד קמיל, ואני מודה להם על הסבלנות הרבה, וגם מאחל להם למצוא התמחות טובה בקרוב (אם אתם רוצים המלצה או ידע על אחד מהם ספציפית תרגישו חופשי לשלוח מייל ולשאול).

כזכור, בעצם הפיצוי ללא הוכחת נזק יש משהו בעייתי; קשה מאוד לאמוד אותו, וקשה מאוד לבדוק מה גובה הפיצוי. בתי המשפט הרבה פעמים "ניחשו" מה הסכום הנכון שראוי, וזאת למרות מתחם רחב מדי. לכן, החלטנו לצאת כאן למסע.

כדי לבחון האם כלל הפסיקה היתה יעילה, והאם הסכומים שנפסקו היו מוצדקים, ניגשנו לבחון האם אנשי ציבור ועובדי ציבור הזוכים בתביעות לשון הרע משתמשים בכספי הפיצויים לטיהור שמם או שהפיצוי נועד להעניש את התובע. במחקרנו בדקנו, האם נבחרי ציבור או עובדי ציבור הזוכים בתביעות לשון הרע משתמשים בכספי הפיצויים לטיהור שמם או לשימוש אישי

איתרנו באמצעות המאגר המשפטי "נבו" פסקי דין בתביעות לשון הרע אשר מעורבים בהן אנשי ציבור ועובדי ציבור שזכו בתביעתם. את החיפוש ערכנו באתר נבו, את הקריטריונים לחיפוש מיקדנו לביטויים: לשון הרע, פיצוי, סעד, איש ציבור.

לאחר איתור פסקי הדין ביצענו מחקר איכותני, כלומר שיחות טלפון עם כל הזוכים בתביעות, למעט אחד: ראש ממשלת ישראל מר בנימין נתניהו, ואישתו, הגברת שרה נתניהו, פסיכולוגית ילדים מומחית בשירות הציבורי, אם למופת ליאיר ואבנר. שאלנו את הזוכים לגבי השימוש שביצעו בכספי הזכיה.

הנחת המוצא שלנו היתה כי איש ציבור אשר זכה בכספים המגלמים את הנזק הלא ממוני שנגרם לו ישתמשו בכספים אלו לצורך טיהור שמם, כדוגמת פרסום מודעות בעיתונות, עריכת כנסי תמיכה, שכירת אנשי יחסי ציבור או רכישת מדיה ברשתות חברתיות. לכן, נבחרו אך אנשי הציבור, שהידע והנגישות שלהם לכלי תקשורת גבוהים יותר.

לנוחיותכם, הנה רשימת פסקי הדין; לצד כל פסק דין מצוין הסכום שנפסק:

42743-06-15 פרידמן נ' רובין, 8,000 ש"ח; 64410-12-14 ברכה נ' וולף, 7,000 ש"ח;
14699-10-13 שמעון לנקרי נ' משה זנזורי, 20,000 ש"ח; 19670-11-14 פסטרנק נ' בלנקו, 38,000 ש"ח; 20975-03-14 סבג נ' אפרצב, 40,000 ש"ח; 18448-10-15 חזן נ' סגל, 40,000 ש"ח; 36945-02-11 טהור נ' כהן, 6,500 ש"ח; 38158-06-11 בן-גלים נ' עירית עכו, 20,000 ש"ח; 50353/06 שמעון נ' אמיר, 20,000 ש"ח; 56697-05-13 שאול נ' סיבוני, 27,220 ש"ח;  22956-09-13 לנקרי נ' חדד, 180,000 ש"ח; ע"א 32671-04-15 כמאל ואח' נ' אשתיוי ואח', 25,000 ש"ח;  26523-09-14‏ דרזיה נ' קוניק, 10,000 ש"ח; 025776/04 קבלו נ' שרון, 33,500 ש"ח; עא 15267-09-17 סרנה נ' נתניהו, 100,000 ש"ח.

נתחיל בגרף:

במחקר בדקנו 15 פסקי דין, אשר ניתנו בין השנים 2004-2017. כל פסקי הדין הם תביעות בתחום לשון הרע, בתביעות שהוגשו על ידי נבחרי ציבור או עובדי ציבור.

שימוש אישי או טיהור שם.

לצורך הוכחת ההשערה שלנו, כי השימוש בכספי הפיצויים אינו יעיל, ערכנו מספר שיחות. השאלה הראשונה הרלוונטית שקיבלה מענה היתה השימוש בכספי הפיצויים. אנו שאלנו כל משתתף במחקר איזה שימוש נעשה על ידו בכספי הפיצויים, מתוך הנחה כי איש ציבור ינסה לרכוש פרסום בתקשורת המקומית או הארצית כדי לפרסם את זכייתו בתביעה, וכי הדברים שנאמרו נגדו היו לשון הרע. ממחקרנו עולה כי השימוש בכספי הפיצויים בקרב 94% מהזוכים בתביעות לשון הרע לא היה למטרות אלו אלא למטרות אישיות שאינן למטרת טיהור שמם. הנתון הנ"ל תומך בהשערת המחקר, השימוש בכספי הפיצוים לא מקיים את תכלית סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

פילוח השימוש האישי.

לאחר שגילינו כי לא נעשה שימוש בכספי הפיצויים לטיהור השם ב94% מהמקרים, שאלנו את הנבדקים לגבי השימוש הפנימי, ומצאנו כי כספי הפיצויים בקרב כלל הזוכים בתביעות לשון הרע נוצלו בעיקר לכיסוי הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מלבד פסק הדין בעניינו של ברוך סבג אשר השתמש בכספי הפיצוים לטיהור שמו, בכך שפרסם מודעות בעיתונים בקצרין (עיר מגוריו). כיסוי הוצאות המשפט מעיד כי בחלק ניכר מהמקרים הסכום שנפסק לא כיסה את עלויות המשפט של התובעים, ובכך ניתן להסיק כי בית המשפט פוסק הוצאות משפט בחסר (מנגד, חלק ניכר מהמקרים כוללים עורכי דין שעובדים על בסיס הצלחה, ולכן שכר הטרחה שלהם פחות רלוונטי).

סכומי הפיצויים. עוד בדקנו האם הסכום המתקבל בתביעה קרוב לסכום הנתבע. עולה כי התביעות מוגשות מלכתחילה מנקודת מוצא של הוכחת נזק ועם סכומים כבירים. אולם, הסכומים שנפסקים בפועל לא עולים על כפל הפיצוי הקבוע בחוק. כלומר, המגמה היא לפסוק אחוז מועט בלבד מתוך גובה הפיצוי המבוקש. למשל, פסק הדין בעניין המכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל בחיפה, התביעה הוגשה על סך 9,000,000 ש"ח. בעוד שסכום הפיצוי שנפסק הוא 25,000 ש"ח. כלומר, סכום הפיצוי שנפסק הוא כ 0.27% מגובה התביעה. בפסק הדין בעניין איריס טהור, עובדת ציבור, הוגשה תביעה על סך 549,758 אלף ₪. סכום הפיצוי שנפסק הוא 6,500 ש"ח. כלומר, סכום הפיצוי שנפסק הוא כ 1.18% מגובה התביעה. כלומר, בחלק מהמקרים אין בגובה הפיצוי את שווי תשלום אגרת התביעה המשולמת בפתיחת ההליך (כ-2.5%).

קשר בין אורך המשפט לסכום הפיצוי. בהמשך, ניסינו לבחון האם יש קשר כלשהוא בין גובה הפיצוי שנפסק למשך ניהול המשפט, מתוך הנחה כי בתי המשפט יפסקו סכומים גבוהים יותר כאשר התביעות מתארכות, מסתבכות והנתבע מאריך את ההליכים שלא לצורך. אולם, לא מצאנו כל קשר סיבתי בין נתונים אלו.

היחס בין גובה הפיצוי של נבחרי ציבור לעובדי ציבור. לסיום, ניסינו לבדוק האם סכום הפיצוי בתביעה בקרב נבחרי ציבור, גבוהה מאשר סכום הזכיה בקרב עובדי ציבור. מצאנו כי גובה סכום הפיצויים שנפסקו לנבחרי ציבור הוא גבוה יותר בממוצע, בעניין שמעון לנקרי נבחר ציבור, הפיצוי שנפסק על סך 180,000 ש"ח. לעומת עובדי הציבור, סכום הפיצויים הגבוה ביותר שנפסק לעובד ציבור, 40,000 ש"ח (פסק הדין בעניין זיו שמעון).

סכומי פיצוים ממוצעים. סכום הפיצוי הממוצע שנפסק בתביעות לשון הרע עומד על 72,153 ש"ח. המהווה כ 0.019% מהסכומים שנתבעו, בשקלול כל התיקים. סכום הפיצוי הממוצע שנפסק בעבור נבחרי ציבור עומד על 66,417 ש"ח. המהווה כ 0.021% מכלל פסקי הדין שנתבעו בין השנים 2006-2017. נתון זה מחזק, כי הפיצוים הנפסקים לחברי כנסת גבוהים משל עובדי ציבור.

ממצאים נוספים.
התפלגות סכומי הפיצוי. החציון הכללי לסך הפיצוים שנפסקו הינו 27,220 ש"ח (14 פסקי דין). החציון בעבור נבחרי ציבור הינו 36,750 ש"ח (6 פסקי דין), ובעבור עובדי ציבור החציון הינו 15,000 ש"ח (8 פסקי דין).

סכום הפיצוים בעבור נבחרי ציבור גבוהה ב135% מההתפלגות הכללית, זאת לעומת עובדי ציבור אשר נפסק בעבורם 55% מסכום הפיצוים ביחס לכלל.

נתונים אלו מלמדים, כי גובה הפיצוים שנפסקו בעבור נבחרי ציבור גבוה ב 79.9% מעובדי ציבור.

ב-6 מתוך 14 פסקי הדין, סכום הפיצוים שנפסק נע בין הסכומים 6,500 ש"ח עד 20,000 ש"ח.

ב-8 מתוך 14 פסקי הדין, סכום הפיצוים שנפסק נע בין הסכומים 30,000 ש"ח עד 180,000 ש"ח.

כלומר, השונות של פסקי הדין גבוהה במיוחד. סטיית התקן בשקלול כל סכומי הפיצוים שנפסקו (14 פסקי דין) עומדת על 47009 ש"ח. סטית התקן בעבור נבחרי ציבור היא 62737 ש"ח (6 פסקי דין). בעבור עובדי ציבור היא 10628 ש"ח (8 פסקי דין).

מסקנות.
מצאנו כי רוב השימוש שנעשה על ידי עובדי ציבור ונבחרי ציבור הוא שימוש אישי שעיקרו לצורך תשלום שכר טרחת עורך דין ותשלום הוצאות משפט, דבר שאמור להיות מוסדר בפסיקת הוצאות ולא בפיצוי. מלבד משתתף אחד אשר השתמש בכספי הפיצוים לשם טיהור שמו ופרסם מודעות במקומונים, ניתן להסיק מכך כי, שיעור הפיצוים שנפסק על ידי בית משפט בתביעות לשון הרע מחטיא את מטרתו ולא מטהר את השם שניזוק.

מהמחקר עולה, כי השימוש שנעשה בכספי הפיצוים על ידי המשתתפים, הוא לצורך תשלום שכר הטרחה לעורך הדין והוצאות משפט. זאת מלבד אדם אחד שייצג עצמו אשר לא הזדקק לשימוש זה בכספי הפיצוים. מסקנה זו, מחזקת את העובדה כי השימוש בכספי הפיצוים לא מגשים את תכלית סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, והיא השבת המצב לקדמותו.