אריאל אטיאס, שר עם מודעות צרכנית שהצליח לחולל לא מעט שינויים מאז שנכנס למשרדו, עושה שירות דֹב לציבור כאשר הוא מצהיר אמש שהוא רוצה לחסום את האתרים הפורנוגרפיים ברשת (שימו לב לבקשה המעניינת של סנ"צ אבי אביב, שמבקש גם לרשום גולשים באינטרנט אלחוטי ציבורי).
 מורן, לא אריאל, אטיאס (cc-nc-by) screenweek |
NRG כבר כתבו כי מבחינתו של אטיאס האינטרנט הוא לא יותר משער כניסה לילדים לעולם הפורנוגרפיה, וכי הוא עצמו לא מחזיק מחשב בביתו. כבר כתבתי במאי על הסכנה בכך שאטיאס ינהל את האינטרנט, אבל אז לא חשבתי על לחייב את הספקיות לצנזר כברירת מחדל. תמר כבר כתבה בזמנו על הסכנות בצינזור מילים ספציפיות, אני חושש שהמצב שמתואר כאן הוא בעייתי.
אני חושב שהדרף הראויה להתמודד עם תכנים פורנוגרפיים באינטרנט היא שונה מעט. הרעיון של חסימת אתרים פשוט אינו יעיל משום שהוא יעקף בקלות על ידי תוכנות כמו TOR או באמצעות פרוקסים קלים. בל נשכח גם שמרבית החומר הפורנוגרפי כלל אינו עובר באתרים אלא באמצעות תוכנות שיתוף הקבצים, בהם קשה יותר (עקב המבנה המבוזר) לחסום העברה של קבצים מסוימים. לכן, כל חוק שידרוש מספקיות את החסימה רק יגביל את חופש העיסוק, חופש הביטוי והזכות לפרטיות. |
אפשרות אחרת להגבלת התכנים היא באמצעות "פירוט שיחות" וירטואלי; ספקית האינטרנט תהיה מסוגלת לתת פלט של אתרי אינטרנט שגלשו אליהם, כמו פירוט שיחות של בזק. באותה הצורה הורים יוכלו לבחון, אפוסטפריורי, אם ילדיהם גלשו לאתרים פורנוגרפיים ולטפל ב"בעיה" בצורה הראויה, על ידי שיחה. הילדים, מצד שני, שיודעים כי ישנו פירוט כזה, לא יתלהבו להכנס לאתרים פורנוגרפיים כיוון שתפיסתם תהיה "ודאית" ולכן ימנעו. פתרון זה אינו פותר את בעיית שיתוף הקבצים, אך אני מניח שאם מדובר במחשב משפחתי לא ניתן להשתמש בשירות שיתוף קבצים כלשהוא כיוון שההורים בכל מקרה יהיו מודעים לקבצים על המחשב.
אפשרות זו גם בעייתית כיוון שהיא פוגעת בפרטיות הגולשים, ילד מוכה יפחד להכנס לפורום ילדים מוכים, ילדה שנאנסת על ידי הוריה תפחד להתלונן או לקבל עצות ברשת, והכל כיוון שישנו פיקוח על הגלישה. כמו כן, שימוש בTOR ימנע את האפשרות של ההורים לקבל פלט של אתרי אינטרנט כיוון שההתקשרות מבוצעת בפרוטוקול מאובטח ובאמצעות פרוקסי.
גישה שלישית להגבלת התכנים היא באמצעות קוד. לורנס לסיג הציע בספרו "Code V2" אפשרות של דירוג (Rating) אתרים באמצעות אותנטיקציה. הגישה היא מאוד בעייתית ולסיג עצמו אומר כי "ההשלכה היא שרגולציה שתחפש לחסום בצורה סלקטיבית ילדים במרחב הקיברנטי לא תעבוד, והיא לא תעבוד מסיבות ששונות מהסיבות שהיא לא תעבוד במרחב המציאותי. במרחב המציאותי, ללא ספק, יש מוכרים שרוצים לעבור על החוק או שלא מתומרצים בצורה טיפוסית לציית לו. אולם במרחב הקיברנטי, גם אם המוכר רוצה לציית לחוק, החוק לא יכול להיות מצוית. הארכיטקטורה של המרחב הקיברנטי לא מספקת את הכלים שמאפשרים לעקוב אחר החוק" (תרגום חופשי, י.ק.)
הפתרון המוצע על ידי לסיג הוא שהדפדפן עצמו יוכל לזהות האם המשתמש הוא קטין או לא, על ידי אותנטיקציה של המשתמש במחשב, וכל תוכן שעשוי לפגוע בקטינים יובא בתוך תג HTML שמציין כי התוכן פוגעני. כך, באמצעות קוד, ניתן יהיה לחסום את התוכן בלי להטיל אחריות על בעלי האתרים, על ספקי השירות או על ההורים. אתרים שלא יצייתו לקוד ויכניסו תכנים פוגעניים לא בתוך התגים האלו יעברו על החוק בעצמם, ויהיו חשופים לסנקציות (אזרחיות או פליליות), אולם הפגיעה בחופש העיסוק והביטוי תהיה מזערית.
הפתרון של לסיג בלתי ניתן ליישום לדעתי בעיקר בגלל ההיבטים הבינלאומיים שלו והעדר היכולת לאכיפה בינלאומית ברשת (חרף הפתרון המאוד יצירתי בישראל) ולכן יכול שיהיה מוגבל מאוד. ספק אם חקיקה בנושא, ואף תקינה בינלאומית של W3C תוכל לאפשר אכיפה של התקן; אתרים שירצו להפעיל פורנוגרפיה יוכלו, בדומה לאתרי שיתוף הקבצים, להפעיל את אתריהם משטחי שיפוט בהם החוק לא יחול.
הפתרון שלי הוא ככל הנראה לא מקורי ולא יעיל ב100% אבל הוא זה שמשתמש הן בנורמות חברתיות והן בהסדרים שוקיים בכדי לעקוף את הבעיה הן של הקוד והן של החוק. הפתרון עצמו פועל על ידי מספר גורמים שיחדיו מסוגלים להביא לכך שילדים לא יגלשו לאתרי פורנוגרפיה מצד אחד, ומצד שני לא ימנעו חופש העיסוק והביטוי. הפגיעה היחידה שתתקיים תהיה פגיעה חלקית בפרטיות הגולשים במרחב הפרטי. הפתרון עצמו הוא פתרון של "קוד" במובן הצר של המילה.
על ידי הצבת המחשב במקום בו המסך גלוי לעיני המשפחה וחלוקת השימוש בו ניתן למנוע להערכתי כ90% מצריכת הפורנוגרפיה על ידי קטינים (לגבי האם הדבר רצוי או לאו מבחינה נורמטיבית ניתן להתווכח). הזכות של המשתמש לפרטיות נפגעת חלקית כשברור שהוא לא יעלה עמוד עם תמונות פוגעניות מרצונו החופשי או ישתמש ברשת על מנת להביא עצמו לאביונה. אולם, קריאת טקסטים והתכתבות בפורומים תוכל להתקיים כיוון שאותיות המסך אינן אותיות קידוש לבנה והורה שצופה בטלוויזיה בסלון לא מחויב לקרוא את המסך. אותו הסדר גם יוכל לסייע למנוע תופעות של פדופיליה בחדרי צ'ט כיוון שההורים עצמם יהיו בעצם נוכחים בחדר הצ'ט.
הסדר זה, יחד עם חלוקה של אותו מחשב בין בני המשפחה, מבטיח לפחות שילד לא יגלוש לאתרים פורנוגרפיים ולא יוריד קבצים אלו למחשב כל עוד הוריו צופים. ההסדר לא מבטיח אכיפה מלאה, אבל אין צורך באכיפה מלאה במקרה זה כיוון שהיא לא יעילה.
ומה יקרה כשההורים לא יהיו בבית? האם לילדים ינתן פתאום חופש מוחלט? אני חושש שכן; כשם שאין להורה שום דרך למנוע מהילד להחזיק גליון פלייבוי או בלייזר במגירת הגרבים שלו, לא יהיה ניתן לחסום את הרצון של הילד לגלות את המין בצורה מוחלטת. האם יש דרך יותר יעילה לחסום את הפורנוגרפיה מאשר להטיל סנקציה חברתית עליה? (ושימו לב להשלכות המעניינות של סנקציות חברתיות המובאות כאן)
כמובן שאי אפשר לחייב בחוק הורים להציב את צג המחשב במקום בו הם יכולים לצפות בו, אבל הורים שאינם מעוניינים שילדיהם יחשפו לפורנוגרפיה יכולים לעשות זאת, והורים שיותר מעוניינים בפרטיות של ילדיהם יוכלו לשים את המחשב במקום יותר מוצנע, או אפילו בחדרם כאשר המסך פונה לכיוון הדלת.
ראו גם:
טכנולוגיה עושה בי"ד, 30.09.2004
Technorati Tags: Pornography, Content, Screening, Israel, Law
נושא מאוד מעניין, אבל אתה נוגע פה בשתי נקודות שונות.
הראשונה – איך מונעים מילד להגיע לפורנוגרפיה.
השניה – הרצון של אטיאס לחסום גישה לפורנוגרפיה – לכולם.
כשעשו את זה עם הערוצים של הלוין או הכבלים זה היה מאוד פשוט – סגרו להם את השאלטר ונסגר הסיפור – אף אחד לא רואה.
הבעיה היא שאין לך באמת כל דרך טכנית לבצע את החסימה הזו באינטרנט.