0.
לפי שלושה שבועות הסברתי על ההסדרים הפוליטיים בנוגע להצעת החוק 892 כשהבהרתי שש"ס, כשותפה קואליציונית, מפעילה לחצים אדירים על מנת לקדם את הצעת תיקון חוק התקשורת (פ\892) מה שקרוי בשפת עמך חוק 892. היום, בעת הדיון על הצעת החוק של אלכס מילר שתחייב ספקיות אינטרנט ליידע את לקוחותיהם על הסכנות ברשת, כל האינטרסים הפוליטיים קמו מיידית.

1.
הפרטיכל המלא של הועדה כפי שהקלדתי (ולא ערכתי מקוצר הזמן) מציג תמונה מעניינת מאוד. הישיבה נפתחה בכך שנציגת משרד התקשורת הסבירה את התנגדות משרדה לחוק בכך שלדעתה הצעת חוק כזו מיותרת. כך אמרה עו"ד גלזר: "כמו שציין ח"כ ארדן יש לנו הוראה דומה מאוד להוראה ברשיונות של חברות שמספקות שירותי אינטרנט. ההוראה אומרת שבעל השירות יספק עלון מידע מודפס [על הסכנות – י.ק.] (…) הם צריכים לספק למקבל השירות עלון מידע מודפס הכולל אזהרה על תכנים לא מתאימים ודרכים למנוע את הגישה. התיקון הזה הוא ממאי 2004. (…) עמדת שר התקשורת היא שצריך להתנגד להצעת החוק כי הדבר מיותר". ואולם, לא עברו מספר דקות ופיני יצחקי, יועץ שר התקשורת, אמר: "השר רואה ביוזמה יוזמה ברוכה, אבל השר תומך בהצעת החוק 892 שתומכת לא רק ביידוע והוא כולל אף יותר ממה שהצעת החוק הנוכחית מציעה. אני לא רוצה להכנס להצעת החוק ההיא, אבל מבחינתנו אפשר אף להגביר את רמת היידוע".

2.
כלומר, הסיבה להתנגדות לחוק של מילר, שמנסה לטפל באותה "בעיה" שאמנון כהן מנסה לטפל בה היא שאם הצעת החוק של מילר תעבור, הרציונאל להצעת החוק של ש"ס יעלם. מילר הסביר זאת בצורה הטובה ביותר כשהסביר שהסיבה לכך שלא נאכפה חובת ההודעה עד היום היתה רצון סמוי של מחוקק להביא למצב שבסקרים יראו שלהורים אין ידיעה ושליטה לגבי התכנים אליהם נחשפים על הצעירים כדי להכשיר את הקרקע להפרות זכויות אדם בסיסיות בהצעות חוק כמו 892.דבריו של מילר לא רק שבאו להראות כי למחוקק מצד ש"ס אין בכלל כוונה להגן על הילדים, אלא שהמטרה היא הגבלת זכויות האזרח ולא הגנה אמיתית.

3.
עד אותו רגע הישיבה נוהלה על מי מנוחות. ח"כ ארדן, ח"כ מילר וישראל חסון היו החברים היחידים בועדה. באותו הרגע, ככל הנראה, כוחות פוליטיים פעלו ונכנסו לחדר הועדה לא מעט חברי כנסת, כולם מהקואליציה, יחד עם אלי אפללו, שמתפקד כיו"ר הקואליציה. מאותו הרגע היה מדובר במשחק מכור. ח"כ יואל חסון (שחשוב לחזק אותו בתוך סיעתו) אמר דברים חריפים נגד הקואליציה למרות שהוא חבר בה, לאחר שיצא מהדיון ברביזיה על 892 כדי לא לתמוך בהחלטת הממשלה אך לא לפרק את הקואליציה. דברים חמורים ממנו אמר ח"כ אבישי ברוורמן בנוגע לטקטיקה שחברי הכנסת של ש"ס נוקטים: "אם המשחק הוא פוליטי גרידא זה לא נכון למצביעי קדימה והעבודה". ברוורמן אמר את מה שכולנו כבר יודעים: ויתורים פוליטיים כואבים נעשים על מנת להשאיר את ש"ס בממשלה, החופש של כל אחד מאיתנו הוא חלק מאותם ויתורים.

4.
חברי הכנסת שהצביעו היום נגד הצעת החוק של מילר עשו זאת מבלי שתהיה להם סיבה עניינית לעשות כן. אם הם באמת היו מעוניינים בהגנה על ילדים, אז קידום החוק של מילר (במקביל ל892) היתה יכולה להיות הפעולה הרציונאלית: הגנה על ילדים מהר, עכשיו ועל ידי מונע הנזק הזול ביותר: ההורים. מצד שני, אף אחד מחברי הכנסת שהצביע נגד החוק לא מעוניין בהגנה על ילדים, הם מעוניינים במנגנון לכפיית צנזורה.

5.
באף אחת מהמדינות בהן מיושמת צנזורה מדינתית אין סינון או צנזור של תכנים חוקיים. בכל אחד ממקרים אלו הצנזורה היא על תכנים שביטויים אסור על פי חוק. רק בישראל המנגנון המדינתי שיהווה סכנה בטחונית למדינה ויאפשר סינון מרכזי יסנן גם תכנים שמותר להציגם על פי חוק. זהו סינון חסר תקדים אפילו בסין. לשם השוואה, למרות שסין מחזיקה סינון כמעט מלא של תכנים, התכנים שמצונזרים שם אסורים על פי חוק בהצגה בסין (דיונים על דמוקרטיה, פאולון גונג וכדומה). רק בישראל הסטנדרט הלא חוקתי יפגע בביטוי מוגן גם מבלי שזה יהיה בלתי חוקי.

6.
הצעת החוק 892 היא לא חוקתית. חלופתו של מילר היא הצעת חוק מידתית. לכשידרשו אנשי משרד המשפטים להגן על 892 בבג"צ הם יצטרכו להסביר מדוע לא השתמשו בחלופות שפוגעות פחות, מה שנקרא בשפה משפטית "במידה שאינה עולה על הנדרש". יעמוד היועץ המשפטי לממשלה, וישאל אותו כב' השופט מדוע ייושם מנגנון צנטרליסטי של סינון תכנים כאשר ניתן היה לספק מידע לאזרחים ולתת להם את הכח לבחור, וזה יצטרך להסביר כיצד חשיפה של ילדים לפורנוגרפיה מצדיקה פגיעה בחופש הביטוי של בגירים וניהול מעקב ומאגרי מידע שפוגעים באזרחים, וכל זאת כאשר היה ניתן לפתור זאת בדרכים קלות יותר.

7.
כפיה של אמות מוסר ודת חייבת להעשות במקרים קיצוניים בלבד על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בכך. מספר עיריות בהן ישנם תושבים חרדים החליטו, בעבר, לאסור על מכירת מוצרי חזיר בשטחן. ח"כ מרינה סולודקין עתרה לבג"צ (בג"צ 953/01 סולודקין נ' המועצה המקומית בית שמש) וביקשה מבית המשפט הגבוה לצדק לפסוק כי כפיה של אמות מוסר אלו באמצעות חקיקה הינו פסול. כב' הנשיא (דאז) אהרן ברק פסק כי:

התכלית השניה אשר חוק ההסמכה נועד להגשימה עניינה הרצון להגשים את חירותיו של הפרט. זו היתה תכליתו הסובייקטיבית של חוק ההסמכה. זוהי גם, כתכליתו של כל חוק אחר בישראל, תכליתו האובייקטיבית. חירות זו מעוגנת בפסיקתו העניפה של בית משפט זה מאז קום המדינה. היא מעוגנת כיום בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיפים 2 ו-4). חירות זו כוללת את חירותו של כל פרט לקבוע לעצמו את אורח חייו וממילא את החופש להחליט איזה מזון יקנה ויאכל ואיזה מזון לא יקנה ולא יאכל. איסור על מכירת בשר חזיר פוגעת בחירות זו (ראו פרשת אקסל, עמ' 1531 (הנשיא אולשן); פרשת מנשי, עמ' 217 (השופט ברנזון); פרשת לובין, עמ' 1067 (השופט זילברג)). בהיות האיסור מונע משיקולים דתיים, הוא אף פוגע במצפון וב"חופש מדת" (ראו פרשת לובין, עמ' 1079 (השופט זוסמן)). ביסוד תכלית זו מונחת ההשקפה כי "אין כל הצדקה להתערבות המדינה בחופש הפרט" (הנשיא אולשן בפרשת לובין, עמ' 1058), וכי "לא מן הראוי להתערב בחיי הפרט, ולכפות על הציבור אורח חיים אשר אינו מקובל על הכלל כולו" (השופט זוסמן בפרשת לובין, עמ' 1076). זאת ועוד: יש להבטיח את חופש העיסוק של המוכר. איסור על מכירת בשר חזיר ומוצריו פוגע בחופש זה של המוכר.

8.
בעוד האיסור על מכירת חזיר הוא איסור על פעולה שנעשית בציבור; האיסור על צריכת אינטרנט לא מסונן (או חובת הסינון) נעשית בתחום הבית הפרטי של האזרח ובמקומות מוצנעים, בהם הסטנדרטים של חופש גבוהים עוד יותר ממקומות ציבור. לכן, אני מקווה לפחות, שעיניהם של חברי הכנסת יפקחו ואלו יבינו כי אותו חוק 892 אינו ראוי להיות חלק מספר החוקים שלנו.