בחודש פברואר ביטל בית המשפט העליון הוראה בחוק סדר הדין הפלילי המאפשרת לקיים דיוני הארכת מעצר על חשודים בעבירות בטחון שלא בנוכחותם או לאחר שנועצו עם עורכי דין (בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל). באותו המקרה, בית המשפט העליון עמד על האיזונים הקשים שיש על מדינה דמוקרטית לטול כאשר היא מתמודדת עם איומי הטרור מפנים ומבחוץ ופסק כי זכותו של החשוד להליך הוגן גוברת, שכן עצם הוגנות ההליך היא מה שהופכת את ישראל למדינה כה דמוקרטית:
"הפגיעה במי שאינו יכול להתגונן מפני מעצרו הן באמצעות נוכחות אישית הן באמצעות "נוכחות ייצוגית מושכלת" היא פגיעה קשה ביותר בזכויות האדם. היא עלולה לאיין את תקינותו ולרוקן את תוכנו של ההליך המשפטי … כאשר עורך-הדין לא פגש בעצור, ובית המשפט מנוע אף הוא מלהציג שאלות לעצור ולברר עניינים הטעונים בירור, נוצרת מגבלה ממשית על האפשרות לקיים ביקורת שיפוטית אפקטיבית והוגנת. בית המשפט נסמך למעשה על עמדתו ועל דבריו של צד אחד בלבד. תוצאה זו קשה היא לאור מאפייניו של ההליך המשפטי התקין ולאור הנושא שעל הפרק – הגבלת חירותו של אדם"
כך גם קובע סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר מבהיר כי הזכות להוועץ עם עורך הדין היא מיסודות המשפט; ללא ייצוג משפטי הולם אדם לא ידע את זכויותיו, לא יקבל את יומו ולכן גם כל פגיעה בזכות זו, אף אם היא עקיפה, עשויה לגרום לנזקים להליך המשפטי (וראו, לעניין זה, את בג"צ 1548/07 לשכת עורכי הדין נ' השר לבטחון פנים המדבר על הזכות להוועץ עם עורך דין שנפגעת על ידי כינוס וידאו). אולם, למרות זאת, התקשורת הזרה מדווחת שישראל לא רק עוברת על החוק, אלא מטייחת זאת שוב ושוב. לפי הדיווחים הזרים, הסופר הערבי-ישראל אמיר מח'ול נעצר בחשד לעבירות בטחון ונמנעה ממנו הזכות להפגש עם עורך דינו (ותודה ליוסי גורביץ מהחברים של ג'ורג' שהפנה אותי לסיפור). על פי הדיווחים, בחודש אפריל נמנעה יציאתו של מח'ול לחו"ל על ידי שר הפנים, אלי ישי וזאת למרות הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הקובעות ש"כל אדם חופשי לצאת מישראל".
שתי בעיות עולות מהנושא; הראשונה היא שכעת אף אחד לא יודע במה מח'ול מואשם. העלמתו על ידי שירותי הבטחון לא דווחה בתקשורת הישראלית, לא הוסברו החשדות ואנו, כציבור, איננו משכילים להבין מה הרציונאל; מעבר לכך, אמון הציבור שילקח מביתו באישון לילה ללא סיבה, חבריו, מכריו, משפחתו ועורכי דינו ידעו על כך נעלמה לאור ההעלמה הסדרתית שמצטיירת על ידי ממשלת ישראל של מתנגדי משטר למינהם. הסכנה חמורה הן במקרים כאלה וגם במקרים כמו מניעת ההוועצות של יעקב (ג'קי) טייטל. בלי שחשוד יוכל להפגש עם עורך דין נגרמים להליך המשפטי נזקים בלתי הפיכים, לא רק בגלל אמון הציבור אלא גם בגלל שזה אינו יכול להעריך בצורה מושכלת מה עליו לעשות ולעיתים מוכן לוותר על הכל רק כדי שיפסיקו העינויים או התופת (וראו מ"ח 3032/99 ברנס נ' מדינת ישראל, בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נ' עינויים נ' ממשלת ישראל).
הסוגיה השניה היא הבעייתיות האמיתית באיסורי הפרסום; אם בפרשת ענת קם היו בלוגרים מבולבלים שלא ידעו איך לאכול את צווי איסור הפרסום שלא ידעו על קיומם, לכשהבינו שמשטרת ישראל אינה מעוניינת לאכוף צווי איסור פרסום על פייסבוק, כיוון ששרתיה נמצאים בחו"ל (וזאת למרות החלטת בית המשפט המחוזי בבש 90861/07 מיכאל קרלטון נ' מדינת ישראל שקבע כי "הסתתרות מאחוריי ה"מעטה" כי – החברה פועלת ומנוהלת בחו"ל, ושרתיה אינם במדינה, אינה פוטרת העורר והחברה בראשה הוא עומד, מהדין הפלילי הנהוג במדינת ישראל"). אולם דומה שהמשטרה ושירותי הבטחון אינם מעוניינים שצווי איסור פרסום יהפכו להיות אות מתה (או אות מטא) ולכן יתעלמו להם מהבלוגרים המצחקים בצד, ויותירו לפרשה להתפוצץ בתקשורת המסורתית.
לא משנה איך נסתכל על זה, מעצרים של מתנגדי משטר והעלמתם אינה תואמת את אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
[פורסם במקור באנגלית]
אחד מן השיקולים המשפטיים החשובים שחייב כל שופט לשקול, כאשר הוא מאשר צו פרסום כמו זה של אמיר מחול, הוא זה: האם מתן הצו עשוי להזיק לתדמיתה של מדינת ישראל בקרב מדינות העולם?
במילים פשוטות: אם צו איסור פרסום גורם לישראל להיראות כמו איראן בעיני כלי התקשורת המערביים, אז לא בטוח שהוא שווה את הטירחה. הנזק לישראל יכול להיות גדול, ולעודד פיגועי טרור נגד יהודים בחו"ל (לא רק כאן).
מצטרף למחו'ל גם ד"ר עומר סעיד
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=660075&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0
איך בכלל אפשר לגבש דעה לפני שיודעים על מה מאשימים אותו ?
ועל איזה פגיעה בזכויות אתה מדבר ? הזכות להיוועצות עם עורך-דין במהלך חקירה ? אין כזאת זה דבר בישראל ! בכלל, לאף אחד (כן, גם ליהודים… כנראה אתה רואה יותר מידי סדרות טלוויזיה מאמריקה)
אז מה פה הסיפור ? שעצרו אותו בשעה 3:00 בלילה ולא ב- 9 בבוקר ? אוי יו יוי.
—
בעצם, כל הטענות והביקורת היא נגד צו איסור הפרסום – במהלך חקירה, שזה משהו שנעשה באופן תדיר בישראל – בכמעט כל חקירה שיש לה פרופיל גבוה. סתם דוגמה, בחקירות של אולמרט הוטלו כמה וכמה צווי איסור פירסום. גם בחקירה של דודו טופז.
אז מה, כנראה רודפים את אולמרט ודודו טופז בגלל שהם ערבים. כן, בדיוק !
הי יונתן,
תודה על העדכון לתיקון סעיף 34 לחסד"פ.
עכשיו תראה: הנבואה ניתנה לטיפשים אבל התסריט הבא איננו בלתי אפשרי.
מחר בבוקר אזרחים ישראלים ששפת אימם ערבית ודתם איסלם יפגינו ברחובות חיפה. מאחר וההפגנה היא בעד שיחרורו של אזרח פלוני (שלי כאזרח ישראל דובר עברית ובן דת משה) אסור לדעת את שמו תופיע שם המדיה המצונזרת לגווניה.
סביר להניח שבראש התהלוכה ילך משהו נושא שלט בשלוש שפות (ערבית,אנגלית ועברית) שבו יהיה כתוב: "שחררו את אמיר מחו'ל".
ועכשיו ככה:
1. אם אני תושב חיפה (לא משנה ערבי או יהודי) אוכל לראות את השלט ולדעת מי נעצר,למה וכו. כל שעלי לעשות זה לשאול את המפגינים.
2. אם אני לא תושב חיפה או שפשוט לא יצא לי להיות בהפגנה אז באמצעי התקשורת (המצונזרים) השלט בערבית, אנגלית ועברית יופיע כך: תשחררו את ++++ (את ה + ים שנה לפס שחור).
תדה שזה… ממש משעשע.
עכשיו נותר ,רק, לחכות למחר ולראות כיצד יסתירו את "זה" מאזרחי המדינה יהודים דוברים עברית שחיים מעתלית דרומה בואכה אילת.
יום נעים.
מנחם.
לא רק נגד ערבים !!!
מדינת ישראל עושה שימוש מופקר במונח "ביטחון המדינה" גם נגד
אזרחיה היהודים.
במקרה שלי, הם גייסו לטובתם גם את המונח "חולה נפש".
משהו שהחל כהתנהלות רגילה ולגיטימית מול עיריית ת"א הגיע למימדים
מפלצתיים של רדיפה אישית, תוך עשיית שימוש בקרובי משפחה, שכנים
וכל מי שאי פעם הכיר אותי.
הם השאירו אדמה חרוכה !!!
בהקשר למח'ול – אני הסתפקתי בשיר להלן:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1697449
RouVik
ברק,
"איך בכלל אפשר לגבש דעה לפני שיודעים על מה מאשימים אותו ?" היא בדיוק הבעיה שלי; אני רוצה לדעת במה מאשימים אותו ומדוע מנעו ממנו את הזכות להפגש עם עורך דין. הזכות היא לא שעורך הדין יהיה נוכח בחקירה, כמו בארצות הברית אלא כדלקמן: סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) קובע כי "(א) עצור זכאי להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו; (ב) ביקש עצור להיפגש עם עורך דין או ביקש עורך דין שמינהו אדם קרוב לעצור להיפגש עמו, יאפשר זאת האחראי על החקירה, ללא דיחוי". זה הכלל, אשר לו מספר חריגים, אשר גם אותם יש לקרוא בצורה חוקתית. זו גם הסיבה שסעיף 35 נפסל על ידי בית המשפט העליון.
מנחם,
זו בדיוק האירוניה.
רוביק,
תודה.
השב"כעושה מה שהוא רוצה פשוט כי הוא יכול!
http://www.youtube.com/watch?v=shYr32S63eU&feature=PlayList&p=A3AC5E4B5E41B05D&playnext_from=PL&playnext=1&index=25
הביטול הוא של סעיף 5, איפה כתוב 35? וגם לביטול הזה יש חריגים של מי שמוגדר כ"פצצה מתקתקת". התקשורת גם ככה נדחפת לכל פעולה אפשרית. די כבר, זו היתממות. אני בטוחה שיש לך כוונה טובה, אבל אתה מטעה לדעתי אנשים. מעצר של חשוד יכול להמשך גם עד 10 ימים ואפילו 21 ימים בלי שהוא יפגוש עורך דין במקרה של חשד לעבירת בטחון.
מורן,
(סליחה, טעות שלי לגבי 35). לגבי הפצצה המתקתקת, אני חושב שמשתמשים בחריג הזה הרבה יותר מדי, ואני גם לא מכיר את נסיבות המקרה, ויכול שיהיה שאיסור הפרסום פוגע כאן ומונע ממני לדעת את נסיבות המקרה, אבל גם בסעיף 35 הכלל הוא ליתן פגישה עם עורך דין. וכן, לאסור על פגישה למשך שישה ימים זה בדיוק העדות שאין כאן פצצה מתקתקת.
מורן, היה להם צו מעצר שבועיים, איזו פצצה מתקתקת?
יונתן,
ברשותך אנצל את הבמה לכמה הערות:
איסור הפגישה עם עורך דין הוא הליך חוקי (במקומותינו) שצריך להשתמש בו בקמצנות והוא נועד לממש מטרת חקירה מאוד בוערת שעלולה להיכשל מעצם העובדה שעורך דין ינחה את לקוחו הנחיות שעלולות להכשיל את החקירה ולהביא אדם חף מפשע לחזקת רשע.
.
בעצם ההליך ישנה פגיעה חזקה מאוד בזכויות האזרח. והשאלה (שכרגע נשאיר פתוחה) היא האם לא הגיע הזמן לסלק את הבושה הזו מספר החוקים שלנו?
לא עובר יום (בהשאלה כמובן ולא בהכרח מהמציאות היום יומית) שמהדורת החדשות של הבוקר אנו מתבשרים שישנה פרשה חדשה שאי אפשר לדבר עליה מפאת איסור פירסום בצו שיפוטי, ולא חולפות להן מספר שעות וצו איסור הפרסום מוסר והפרשה המבהילה מתגלה ברוב הדר וגעש.
צריך להסתייג ולומר שעל פי חוק חל איסור פרסום על פרטי פרשה שבה מעורבים קטינים וטוב שכך.
גם פרשת הולילנד עלתה לכותרות כפרשה חמורה מאוד (ועוד סופרלטיבים על חומרתה) וגם היא חסתה כמה שעות בצו איסור פרסום גורף ולא דמוקרטי. ודווקא פרשה זו מאירה את השימוש הלא דמוקרטי והלא נבון שנעשה בכלי הזה.
המשטרה חוקרת עשרות אלפי תיקים בחודש ורובם ככללם אינם מפורסמים כי זה לא מעניין אף אחד , חוץ מהקרבנות עצמם. כאשר כן עולה משהו שיש לו עניין ציבורי הוא עולה לתודעה הציבורת ומיד חוסה תחת צו איסור פרסום. זה המנהג במקומותינו וזוהי בדיוק נקודת הכשל.
השאלה שעולה מכל אלה היא: האם בכלל יש טעם ו/או צורך באיסור פרסום בעידן שבו אנחנו חיים? האם באמת איסור הפרסום מסייע לחשיפת האמת ותזכרו היטב משנעצר אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת ויורשע בדין .וההר… הוא עוד יכול להוליד עכבר.
עוד דבר שחשוב מאוד לזכור: כל עוד מתנהלת חקירה כלשהי כלפי פלוני פרטי החקירה חסויים (מכוח חוק ומכוח ההכרח) עד להגשת כתב אישום.
יוצא איפה:
מה היה קורה לו עם חשיפת פרשת הולילנד על ידי המשטרה לא היה צו איסור פרסום והיינו לומדים עליה מפי דובריה של המטרה ומפי הפרוטוקולים של בית המשפט?
מה היה קורה אילו ,גם אנחנו אזרחי המדינה, היינו יודעים כאן עכשיו ומיד שענת קם נעצה בחשד של פגיעה בבטחון המדינה?
מה היה קורה אילו אתמול היינו יודעים שאמיר מחול ושותפיו נעצרו וכי הם חשודים בפעילות עויינת למדינת ישראל?
מה הייתה הידיעה הזו משנה ליכולת של כוחות הבטחון לאסוף ראיות שיוכיחו את יסתרו את חפותם של המוזכרים מעלה?
בלב שלם וללא מחשבה שנייה אני אומר לכם: לא היה קורה כלום.
תזכרו: פרטי החקירה, ההאשמות, הראיות או תחילת ראיות שיש למשטרה הם חסויים ואני מקווה שאין אדם בר דעת שחושב שגם את זה צריך לעשות גלוי לעין כל. אז מה היה משנה לחקירה, לבטחון המדינה, לעובדי השב"כ לשוטרים, למערכת המשפט ולעורכי הדין אליו ידענו שהאנשים האלה נחשדים בעבירות חמורות (כאלה ואחרות)וכי הם עצורים והחדש הזה מוטח בפניהם – מן הסתם.
אני ,לפחות, יכול לאודות שהייתי חש תחושת ביטחון וגאווה על כך שיש מי ששומר את האינטרסים שלי כפרט בחברה ומסלק ממנה את הסוטים.
לעומת זאת: כשמוטל צו איסור פרסום. כשאדם נעצר ונעלם באישון ליל. כשבת אדם עצורה כמה שבועות במעצר בית ולי אסור אפילו את העובדה הזו לדעת – אני חש נפחד נרדף וחש שיש מישהו מאוד הסטרי שמקבל החלטות מאוד היסטריות ומתעלם מהעולם ומהסביבה הכללית. אני. לא חש בטחון מזה כלל וכלל לא.
הרעה החולה של צווי איסור הפרסום הוא ,בניגוד לשמם, הפרסום עצמו. כאשר נעצרת אישיות ציבורית הנחשדת במעשים פלילים או שסקרנות הציבור גואה בשל צו איסור פרסום או שהאישיות נעצרת מול מצלמות הטלויזיה בבמוי שלא היה מבייש סידרת בלשים מפורסמת.
אנחנו חיים בעידן שחופש הבטוי בו פורץ גבולות. הוא פורץ את גבולות מדינת האיסלם הרדיקאלית ממזרח לנו והוא פורץ גבולות צווי איסור פרסום במקומותינו.
פרשת קם, פרשת מחול וגם פרשת הולילנד ועוד המון אחרות מעלות צורך דחוף לשבת ולקבל החלטות.
החלטות? כן מדינת ישראל צריכה לשבת לקבל החלטות ולקבוע יעדים (והיא לא עושה כן כבר 62 שנה). ההחלטות שצירכות להתקבל הן בכל תחומי החיים שלנו ורק על זה אפשר לכתוב אנציקלופדיה אבל… בהקשר של חופש המידע ובעידן המידע שבו אנחנו נמצאים מדינת ישראל צריכה להחליט לאן פניה מועדות: לשלטון דיקטטורי ששולט בפיות באמצעי התקשורת ובחופש הבטוי או במקום שבו חופש הבטוי הוא לא רק משפט חסר ערך ומס שפתיים.
מדינת ישראל חייבת ,לדעתי הנלוזה כמובן, להבין שלצנזורה, צווי איסור פרסום גורפים והצגות מול מצלמות הטלווזיה יש מחיר, יש שם, יש שיטת ממשל מאוד ספציפית. ומנגד: צריך לקבל החלטות ,מאוד קשות ומאוד רציניות, כיצד לשמר את חופש הבטוי ומנגד לתת מענה לצרכים המיוחדים של המדינה לא לפני שמגדירים מה הם.
"לא לפני שמגדירים מה הם"? כן בדיוק שכן אם כל העולם יודע פרטים על פרשת ענת קם ואני ,כאזרח המדינה, אסור לי לדעת ואני מוזמן לגגל את דרכי למידע – אז תגידו לי אתם: על איזה סוד מדינה זה בדיוק הגן. זה שאני לא יכול לקבל את המידע משדורי קול ישראל בירושלים (כי יש צו איסור פרסום) אבל בהינף עכבר ומקלדת אני יכול לקבל את המידע מכמה וכמה מקורות בעזרתו העדיבה של הקונגלומרט גוגל? רק כפי שזה כתוב זה ממש אבסורד, לעג לרש. זה שהמנהג הזה ממשיך (ועוד לפני שיבשה הדיו על פרשת קם) מראה שהחלטות לא התקבלו אבל אנחנו צועדים בצעדי ענק למשטר פאשיסטי פולשני לחיי הפרט ומצר את חופש הבטוי.
אני רוצה לסיים באירוע שקרה לפני מספר עשורים ולהשאיר (למי שיטרח לקרוא) חומר למחשבה…
לפני כמה וכמה עשורים חבר שלי שירת על סטי"ל מדגם שרבורג (לא סוד מדינה אני מניח). בתוכנית האימונים של הסטי"ל נכללה הפלגה בת שבוע לאגן המערבי של הים התיכון כשעל הסטי"ל צוות (או מספר צוותים) של שייטת 13.
כהקדמה לתרגיל אנשי צוות הסטי"ל התארחו במחנה (הסודי אי שם דרומית לחיפה אם תרצו לדעת איפה תשאלו את אסד) ופתאום… הוכנס המחנה כולו להסגר. טלפונים נותקו (זה לפני עידן הסלולרי), אין יוצא ואין בא לבסיס. כל הסגל והלוחמים נקראו להתייצב, הבסיס כוסה ברשתות הסוואה ושאר אמצעי ביטחון שדה שאין טעם להזכירם פה. משאיות צבאיות פרקו את מטענן והסתלקו ומיד אחריהן הוסר ההסגר על המחנה. מה קרה? צה"ל סיפק ללוחמי השייטת צוללות אישיות. הצוללות האישיות האלה הוכרזו כצל"מ סודי ביותר שיאפשר למ"י/צה"ל יתרון אסטרטגי בשדה הקרב.
ובכן יום לפני היציאה לתרגיל מצוייד הסטי"ל בכול טובה של הארץ ובין השאר בחוברות לקריאה וביניהם חובת גייניס (העוסקת בכלי מלחמה למיניהן). ויוצא התרגיל לדרכו.
אי שם בין שמים לארץ, בין תירגול לתירגול, בין ארוחה לארוחה מעיין החבר שלי בחוברת הגייניס ובדף האמצעי שלה הוא רואה תמונה של לוחם שייטת 13 (שפניו מוסתרים אך לא מדיו וסימני הזהוי של היחידה) כשהוא משתכשך לו במימי הנמל העתיק בואכה דרום חיפה בצוללת אישית מתוצרת חברה בריטית (ידועה מן הסתם) כשבכיתוב המלווה את מודעת הפרסום הזו מופיע תמונה של כלי הנשק האסטרטגי ,הסודי, מלווה בהסר טכני כולל יעוד הכלי ומטרותיו. סוד צבאי התגלה!
לאחר הדממת 3330 הסוסים של מנועי השרבורג בחיקו החם של נמל צבאי סודי בואכה נמל חיפה נערך תחקיר למסע התירגול. במהלכו הצביע החבר שלי על תמונת הפרסומת במגזין ושאל: מה בדיוק הסוד? האם הממונה במודיעין הסורי על שייטת 13 לא יכול לקנות את הירחון הזה לדעת את מה שלאף אזרח ו/או חייל ישראלי אסור לדעת? האם קצין המודיעין המצרי (זה לפני עידן השלום עם מצריים) לא יכול לקנות את הירחון הזה ולראות במו עיניין מהו הכלי האסטרטגי שלאזרחי ישראל אסור לדעת על קיומו? האם מוישה ישראלי לא יכול להכנס לחנות סטימצקי (הפרסומת במקור) לרכוש את הירחון ולהבין שיש בידו חומר מודיעיני מסווג ואולוי הוא עבריין על בטחון המדינה כי הוא יודע סוד צבאי כמוס?
קראו שוב את הפיסקה הזו והשיבו לעצמכם.
צריך לקבל החלטה לאן פנינו מועדות: למחשכי הפאשיזם או לחיקו החם של עידן המידע בואכה המאה ה 21.
תודה ליונתן על הבמה.
מנחם.
רונה וקלינגר, אפשר לדון על השימוש בחריג הזה יותר מדי, אבל כפי שכתבתי קודם, אין מה להתרעם על אי חוקיות הדברים, גם אם זה נראה נורא.
אפשר תמיד לעשות מעשה ולערער, או שתעשו רעש ציבורי שיגרום לשינוי. אלו שני דברים שונים.
אתם באמת חושבים שייקחו סיכון שהקייס יבוטל ולא יפגישו את האנשים עם עורכי הדין אם אסור להם? בתי המשפט ביטלו לא אחת מקרים שבהם נעשו דברים בצורה לא חוקית בנוגע למעצר והם לא יהססו לעשות את זה שוב.