0.
השבוע ניתן פסק דין בתיק עפ 8225/12 חברה פלונית נ' פלונית; הדיון היה בקשתו של אמצעי תקשורת להקטין חלקים מצו איסור פרסום שהתקבל על חקירה כנגד מטפל אשר נחשד בביצוע מעשה מגונה בקטינה בה טיפל. החקירה נסגרה בסופו של דבר בשל העדר ראיות, אולם אמצעי התקשורת ביקש לפרסם חלקים מהתיק, בגלל האינטרס הציבורי החשוב. הדיון עצמו נוגע בהרבה נקודות הקשורות לאיסור פרסום בעידן המידע החופשי; אבל, לא כאן העניין. דווקא בהחלטה עולות כמה נקודות מעניינות, שקיבלו טוויסט רלוונטי בגלל פרשת השופט שנחשד באלימות כלפי ילדיו [למען הסר ספק, ולצורך הן הגנה על ילדיו והן הכרה בחזקת החפות, נא לא לתת קישורים בתגובות לפרטים מזהים].

1.
כחלק מהאינטרס לאיסור פרסום מלא על הפרשה וכל פרטיה, ולא רק על זהות המטפל, השופט פוגלמן דיבר לא מעט על deanonymization. לדבריו, עצם ההשתלה של פרטים שיכולים לזהות ולהקל על החשיפה של החשוד באמצעי התקשורת היא בעייתית, וצריך להמנע ממנה:

המידע שיכול לזהות חשוד נחלק לשני סוגים: סוג אחד הוא מידע שיש בו כדי לאפשר לזהות חשוד אנונימי. הכוונה למידע הכולל אפיונים פומביים, מובחנים ומיוחדים המאפשרים לאדם סביר שנחשף לפרטי הפרשה לראשונה בעקבות הפרסום, לזהות במי מדובר. פרסום של מידע מסוג זה עלול להוביל לתוצאה דומה לפרסום השם גופו. סוג שני הוא מידע שיש בו כדי לזהות חשוד מוכר. הכוונה למידע שיאפשר לאדם קונקרטי, המחזיק בידיעה מוקדמת בעניינם של החשוד או הפרשה, לקשור בין הפרסום לבין הידוע לו ולזהות את החשוד. סוגו של הפרט המזהה – מהסוג הראשון או מהסוג השני – משליך על מידת הנזק שייגרם לחשוד מן הפרסום. נקודת המוצא היא שפרסום שיאפשר לכל אדם לזהות את החשוד (פרסום מן הסוג הראשון) עלול לגרום נזק רב יותר מאשר פרסום שיזהה את החשוד בקרב מספר מצומצם יותר של אנשים (פרסום מן הסוג השני). ברם, זוהי נקודת מוצא בלבד.

2.
עכשיו, בצל ההחלטה הזו, אני רוצה שתסתכלו על התמנוה הבאה שפורסמה באתר של המדינה, במסגרת הכתבה על השופט החשוד:

כזכור, אנחנו יודעים שטשטוש תמונות לא ממש עובד. ויותר מזה, גוגל לאחרונה איפשרה את החיפוש באמצעות תמונה. וכך עשיתי.

3.
פניתי לשירות החיפוש של גוגל, והזנתי את כתובת התמונה המטושטשת של Ynet:

ומיד קיבלתי את התוצאה הזו, שנותנת יחד עם התמונה גם את שמו של השופט (שטושטש כאן, כדי להמנע מהפגיעה בו).

4.
עכשיו, נחזור לבעיית הדה-אנונימיזציה והבעיה בפוסט הזה בכלל: ברור לכולם שמרגע שאמצעי תקשורת אחד עשה את הטעות הזו, ואפשר את הדה-אנונימיזציה, ההנחה היא שהאנונימיות נעלמה. במקרה שלנו, ברור שללא קשר לתוצאת ההליך (ואני מקווה, לטובת המשפחה ולטובת השופט) שההליך יסתיים בגילוי שלא היו גילויים כאלה, אבל מי יגיד מה העתיד יגלה. הבעיה היא שכל מידע הוא מידע מזהה.

5.
כל מידע הוא מידע מזהה, כלומר, לעיתים חברות שומרות רק הרגלי גלישה של אדם וטוענות שאותו מידע כלל אינו מידע מזהה, כיוון שהוא שומר רק הרגלים. לכן, לדוגמא, כרטיס הרב-קו נטול השם נקרא "רב קו אנונימי" למרות שהוא עדיין מאפשר לזהות מי האדם, כיוון שאותו אדם הוא בעל הרגל נסיעה מסוים. עכשיו, המידע הזה לא אנונימי יותר, וקל מאוד, באמצעות עוגן קטן (כמו שירות התמונות של גוגל) להפוך אותו למידע מזהה. עכשיו, האם באמת אפשר לדבר על איסור פרסום?

6.
הטענה שלי, שצריך לזכור אותה, היא שאין דבר כזה יותר 'איסור פרסום'. הדרך היחידה לאסור על פרסום של מידע מסוים הוא לשמור עליו מאובטח. מרגע שמידע מגיע החוצה, אין דרך להגן עליו, אין דרך להחזיר אותו אחורה, וחייבים לזכור את זה היום. כך כאשר מדובר על מידע על שופט, וגם כאשר מדובר על אסירים שנעלמים.