היה לעידו קינן, יהונתן זילבר ולי את העונג לראיין את ג'ון פרי בארלו ביום אוגוסט חם בתל-אביב. בארלו הוא תיאורטיקן מבריק ומרואיין מעניין. בעוד שרוב דעותיו עומדות בקנה אחד עם דעותיי (ואולי, דווקא, בעוד שאני מסכים עם רוב מחשבותיו), ברגע אחד בשיחה התחלנו לבקש ממנו "שליפות", או ליתר דיוק, אסוסיאציות, על מילים ומה שהוא חשב עליהם. שאלנו אותו מה דעתו על פרטיות, אל גור, ישראל ואז הגענו ל"סין".
הופתעתי לשמוע את מה שהיה לבארלו להגיד על סין. בארלו מתייחס לסין כאל מדינה חופשית בצורה קיצונית. במילותיו "אני לא חושב שיש טרגדיות רבות בסין ואין בעיות רציניות כל עוד אתה לא מתעסק עם הממשלה [בלשונו fucking with the government– י.ק.]". וובכן, להתעסק עם הממשלה היתה הדרך היחידה להשיג דברים לאחרונה. ממרטין לותר ועד מרטין לותר קינג, זכויות אדם, שינוי חברתי ואפילו חופש העיתונות.
מכאן, אחרי התלבטויות ועבודה קשה, הגיעה הכתבה הזו בNRG.
בארלו הציג את סין כמדינה "מדהימה", שהוא חולם לפעמים להיות אזרח שלה. מבחינות מסוימות, סין היא באמת גן עדן. בגן העדן, אדם וחווה יכלו לאכול מה שחפצו כל עוד לא נגעו בעץ הדעת. מרגע שהפרו את החוקים ובחרו לאכול את פרי עץ הדעת, החירות שהיתה להם נעלמה – מחיר היותם מודעים לעצמם כבני אדם. (…)
| באחד הפרקים של משפחת סימפסון, הומר רוכש מחשב ופותח אתר אינטרנט; בהתחלה הוא משנה את שמו למר X כדי שאיש לא יוכל לזהות אותו, ואז מפיץ שמועות באמצעות האתר. כשחלק מהשמועות שיוצאות נגד הממשלה מתבררות כנכונות, הומר מסומם ונשלח לאי בדיוני וניתן לו מספר מזהה. באי הומר יכול לעשות כל שירצה כל עוד הוא לא מנסה לברוח, אולם, למרות הכל, הוא מנסה לברוח. אין הבדל בין המדינה המצטיירת בפרק הזה לבין סין. בשני המקרים לאדם אין כל חירות אלא אם הוא מוותר עליה |
הפסקה הקודמת היתה צריכה להיות חלק מהטקסט, אולם, היא הושמטה והוחלפה בפסקת גן העדן, למרות שאני לא בטוח שכך צריך היה להיות; אבל שיקולי ניסוח הביאו לכך ואולי חוזק ההשוואה. דווקא ההשוואה לסדרה "האסיר", הסדרה הקלאסית שראינו בטלוויזיה בשנות השמונים, היא כל כך משמעותית. אולי היא תומכת בטיעוניו של בארלו, הסידרה 'האסיר' דיברה על מדינה מודרנית, בה חי האדם שיודע על השלטון יותר מכל, ומנסה להגן על שאר העולם מסודות המדינה. (ומחר יבוא פוסט שמקשר בין זה לעניין של הגנה, אולי, אם יהיה לי כח.)
לקריאה נוספת:
תום סלע, דמעות טיינמן
אילנה תמיר, החומה הצינית
עידו קינן, יהונתן זילבר, יהונתן קלינגר, בלי סודות
יפורסם באנגלית בגרסא שונה במעט, מחר בבוקר?:
Jonathan J. Klinger, Fucking with the Government
עם כל הכבוד לכל מי שתרם (ולו במעט) לגרייטפול דד, העמדה שלו אינה מפתיעה. היא אפילו אופיינית. למעשׂה, הוא לוקה בדיוק באותו כשל לוגי בו הוא מאשים את מדיניות החוץ של ארצו. אם "אמריקה" משליכה את חטאיה על אחרים בלי כל קשר למציאות, הוא משליך על אותם אחרים, שוב בלי כל קשר למציאות, את כל הדברים הטובים שהיה רוצה לראות ב"אמריקה".
ושמא הממשל(ה) אבן שואבת לתאבי שררה וכח ותמיד(!) הדבר הנכון ביותר לעשותו הוא לחיות את חייך במקביל אליהם ככל שניתן.
ההוא כנראה לא שוחח עם סיניים באינטרנט אף פעם.
כל פעם ששאלו אותי שאלה והייתי מפנה לוויקיפדיה, היו מסבירים לי שמאחורי חומת האש הגדולה, אי אפשר.
או שאם אני אמשיך לכתוב מילים מסויימות בפורום, המשתתפים הסינים בפורום עלולים להחסם.
ממש גן עדן.
אגב, "האסיר" זה משמנות השישים.
אני מבינה מה שאתה מנסה לומר ובכל זאת אני חושבת שאתה צריך להצתרף לפייסבוק
החופש שאתה מדבר עליו כאן הוא החופש של התושבים של העולם בסרט האי (The Island). מומלץ בחום, אגב.
כמו גם סרט דומה וקלאסי, Logan's Run.