רגולציה של תרבות הבילוי

0.
יש אולי דרך אחת להסתכל על שינויים שמתרחשים בחקיקה לאחרונה; לעיתים צריך להסתכל על התמונה הגדולה כדי לנסות להבין מהי המגמה הכללית, כי כל הסתכלות שאינה דרך המגמה הגדולה, אלא נותרת נקודתית, לא מאפשרת לנו להבין את ההתרחשות. אחת ממגמות אלו היא השחיקה בתרבות הפנאי. בפוסט הזה אני ליקטתי אמירות שלי בפוסטים קודמים ברוב הנקודות, אבל בחלק (כמו אפליה בכניסה לברים הכנסתי טקסט חדש) כדי לנסות להראות מה קורה כאן. בפועל, כשמסתכלים על התמונה הגדולה, נוצרת מגמה של הדחקת הבילויים ונסיון פגיעה בכל יוזמה שקשורה לדברים שעושים טוב לבני האדם במדינה.

1. אפליה בכניסה לברים

הצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. חוק יפה מאוד וצודק, שאושר פה-אחד בכנסת הקודמת. אלא מה? מצאו בעלי מקומות הבידור והבילוי דרך לעקוף את החוק. הם לא אומרים לאנשים ”אל תיכנסו“, הם אומרים להם ”חכו בצד“, וכך הם משאירים אותם בצד להתייבש שעות, רק כיוון שחזותם לא ממש תואמת את הסטנדרטים המעוותים של אותו מקום. לפעמים מדובר בחיילים בחופשה, שבאו לכמה שעות לבלות, והם יוצאים משם מוכים, חבוטים ומושפלים. (שלי יחימוביץ, כנסת ישראל, דיון על תיקון החוק.)

חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים היה אמור לפתור את בעיית הסלקציה במועדונים. הסלקציה עצמה גורמת לאי נעימות ומריחה מגזענות. אמנם החוק לא נאכף בצורה יעילה ולעיתים גורם ללא מעט נזק. הבעיה כיום היא לאו דווקא בסקלציה על רקע מעמדי, גזעי או מוצאי, אלא דווקא על סלקציית "מגניבות": פעמים רבות גם אשכנזים מצפון תל-אביב מופלים בכניסה למועדון כיוון שהם לא לבושים נכון או לא באו עם מספיק בנות. מועדונים רואים זאת בתור דרך לשמור על קהל איכותי, הם יודעים שהמוני הסלבס שמתדפקים על דלתותיהם לא יבואו עם כל חנון-מחשבים-שרוצה-לגעת-באביטל-דיקר יגיע למועדון. לכן, הסלקציה היא לא רק בעיה של ערסים, לא רק בעיה של מזרחיים, רוסים, אתיופיים או אשכנזים, הסלקציה היא כבר מזמן בעיה של מקובלים\לא-מקובלים.

עם זאת, מה היתרון ברגולציה? הצעת החוק של יחימוביץ' קובעת שלמקום בילוי יכנסו אנשים לפי התור. ביום שישי הגעתי לאחד הברים בנמל, שהיה ריק לגמרי, שאלו אותנו אם אנחנו באנו לאירוע, השבנו שלא, לאחר מכן שאלו אותנו אם הזמנו מקום, וראינו שעל כל השולחנות ישנו שלט "שמור"; האם זה אומר שבאמת יש אירוע, באמת צריך להזמין מקום ובאמת כל המקומות שמורים? חס וחלילה. כשראתה הסלקטורית את הכתובת בתעודת הזהות שלי, שעדיין רשומה ברמת-השרון, והבינה שהכתובת היא מספר בתים מביתה, הכניסה אותנו בשמחה. אני מעריך שאנשים אחרים לא היו זוכים לחוויה הזו.

מצד שני, וחשוב לזכור את זה, לבעלי המועדונים והברים יש אינטרס מובהק בסלקציה – הם מעוניינים לשמור על הקניין שלהם שכולל בין היתר את שמו הטוב של המקום. הם לא רוצים בעיות עם לקוחות בעייתיים והם יודעים שכל עוד הביקוש למקום גבוה במיוחד, הם יכולים להרשות לעצמם לסרב כניסה לאנשים ועדיין לשמור על קופה רווחית. אם אותו מקום היה מצוי בקשיים כלכליים, אני בספק אם הוא היה מותיר בחוץ לקוחות שמעוניינים לשלם לו.

קבלת הצעת החוק תגרור מצב בו כל המקומות ה"נחשבים" יסגרו ויפתחו רק מגה-ברים שמסוגלים להכיל 500-600, שרובם אכן לא צריכים את הסלקציה הזו. מקומות פופולאריים לא יוכלו להחזיק מעמד כיוון שהם לא יוכלו להכניס את הסלברטיס שבאים מאוחר בלילה כשהמקום מלא עד אפס מקום (מינוס אחד), ולכן המגה-ברים שמסוגלים להחזיק את הכל ישארו בעסק. שוב, הרגולציה לא תועיל בכלל.

2. עישון בברים

אם היו מספיק אנשים שלא היו מעניינים בעישון, מקומות שהיו מצהירים כי הם מתנגדים לעישון בתוכם היו אוטומאטית מקבלים את קהל הלא-מעשנים, לא? העניין הוא לא לחייב את בתי העסק להצהיר על המדיניות אלא אם היא פוגעת בזכויות אדם בסיסיות (זכויות אדם בסיסיות – להלן החירות של אדם, אפילו אם אותה חירות פוגעת באדם אחר – i.e עישון).לכן, אין הבדל בין לחייב בעל עסק להצהיר כי הוא לא אוסר עישון (והעלויות והסנקציות החברתיות הכרוכות בכך) לבין לחייב אזרח להצהיר כי הוא מעוניין לגלוש באתרים למבוגרים (והעלויות החברתיות הכרוכות בכך);

התפיסה הכללית היא שה"חנונים" לא מעוניינים בעישון בעוד שהמגניבים והאמנים ממשיכים לעשן. ברים עדיין מסרבים לאסור על עישון, גם אם יש יוזמות חלקיות כיוון שהם יודעים מהיכן באה ההכנסה העיקרית – מהלקוחות המעשנים. גם חיוב ברים בפיצוי כנגד נזקי העישון לא יכול להתריע, שכן לקוחות שלא יוכלו לעשן יעדיפו לשתות בביתם, שם עדיין הם יכולים לעשות כן. הנזק האמיתי הוא בכך ששוב, מי שיוכל לעמוד באיסור הוא העסקים הגדולים, להם יש ביקוש לא עקב אופי ייחודי, אלא דווקא עקב העדר האופי וההמוניות של האנשים בהם. מגה-בר כמו הקלרה לא צריך שיעשנו בו כדי לקבל את אופי המקום, בר קטן כמו הסצ'מו בפלורנטין לא יוכל להחזיק לקוחות אם הם לא יוכלו להחזיק. שוב, העסקים הקטנים יידחקו לטובת עסקים גדולים שגם יוכלו להאבק בקנסות משפטית, וגם אם יבחרו יוכלו לקיים את החוק.

3. נסיונות לאיסור על מכירת אלכוהול בשעות מסוימות

סגירת הברים בשעה 02:00 בארצות הברית הובילה בשנת 2004 למותם של צעירים רבים. אלו מגיעים בחצות לבר בציפייה לשתות לשכרה, ולאחר שמבינים כי את "המסורת" הם נאלצים לבצע בתוך שעתיים, מנסים להבאיס על עצמם אלכוהול במידת האפשר. את הנזק מתופעה זו אפשר רק לדמיין, ואפשר גם ללמוד עליו.
כמו כן, וכמצוין בכתבה ב"הארץ" הבוקר, תופעת ה"תדלוק" היא בעייתית ולא ניתנת לאכיפה. תופעה זו הינה התופעה בה חוגגים רוכשים מראש אלכוהול ו"מתדלקים" עצמם מחוץ למועדונים על מנת לחסוך בכסף. אותה תופעה לא רק שמובילה לשתיה בלתי מבוקרת ומייתרת את החוק, אלא גם מובילה לתוצאות הרסניות – באם תאסר מכירת האלכוהול בשעה 02:00 ה"תדלוק" יבוצע ברחוב ובמגרשי החניה לאורך הלילה, ובפועל יגביר את האלימות (שלא הוצג קשר ישיר בינה לבין אלכוהול נכון להיום).

חוק הברים של רוחמה אברהם שנכחד כשם שהופיע הוא דוגמה נוספת לנסיון של רגולציית בילוי – הבילויים יתקיימו בשעות ספציפיות (כמובן ללא עישון ובחברת כל אחד, בצורה המונית לחלוטין, בקניון של פתח תקווה). המטרה, שוב, להותיר את המקומות שיכולים להרשות לעצמם לפתוח עסקים בשעות מוקדמות ולחפש מבלים בשעות מוקדמות, ולבטל את המקומות בו האנשים אשר מעוניינים להגיע לבילוי בשעות מאוחרות. מקומות אלו, כמובן, הם סכנה.

4. איזורי בילוי
אזורי הבילוי של רון חולדאי יקבלו פוסט נפרד ביום מן הימים, אולם ראוי לציין כי הרעיון של לתחום את הבילוי באיזורים שמרוחקים ממקום המגורים ומחייבים נהיגה, לא יכולים לבוא מבלי התייחסות לנושא הנהיגה בשכרות ולנושא התחבורה הציבורית בשבת שלא מטופלים כלל.

נכון להיום, תל אביב מחולקת למספר איזורי בילוי, כאשר שעת הסגירה המאוחרת ביותר לפי חוקי העזר העירוניים משתנה בהתאם לאיזור העסק. עסקים באיזורי מגורים אינם רשאים לפתוח את חנויותיהם לאחר השעה 24:00; עסקים באיזורים מעורבים אינם רשאים לשרת לקוחות ברחוב לאחר חצות, אך רשאים להשאיר את העסק פתוח ללקוחות בתוך המבנה עד השעות 01:00 או 02:00, בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי העירייה.

הקריטריונים אינם ברורים כלל וכלל ולא נקבעו לפי סטנדרטים ברורים. לדוגמא, איזורים מובהקים שאין בהם מגורים כלל כמו גן צ'רלס קלור וטיילת הרברט סמאול עדיין מוגדרים כאיזור המותר לעסקים עד השעה 2:00; מצד שני, איזורים מובהקים שיש בהם מגורים מוגדרים כאיזורי בילוי מלאים: לונדון מיניסטור באמצע רחוב אבן-גבירול, איזור דיזינגוף סנטר וגן העיר.

5. תחבורה ציבורית

אני חושב שהכותרת בוואלה! ("לא צריך יותר נהג תורן") היא שקר מפגיע. שלושה אוטובוסים שמיועדים להחזיר את כל תושבי חובתים לעיר הולדתם בשעה שלוש ושלושים בבוקר היא  לא אותו "חופש" שיש עם נהג תורן. נהג תורן מאפשר לחזור הביתה בכל רגע נתון, מאפשר לקבוע מה יהיה מקום היציאה ואפילו להתנייד בין מקומות יציאה.
הפתרון חייב (לא צריך) להיות בצורה של סבסוד צולב בין ברים ומערכות הסעה מזעריות. מיניבוסים שיסעו בין קצוות תל-אביב (והחניונים הגדולים מסביב לה) ובין הפריפריה אל תוך ברים בתל-אביב, כשהעולה על אותה הסעה מקבל במקביל לכרטיס נסיעה חופשי באותו לילה שובר המאפשר לו לשתות שתי בירות בכל אחד מהברים שמשתתפים בהסדר. הברים יסבסדו את הנסיעה, ויקבלו חלק מערך הכרטיס.

ברור שעם הריחוק מהעיר, האיסורים האחרים ונסיון לתת תחבורה על נתיבים ברורים בלבד, כל אפשרות לבילוי לא תהיה אמיתית.

6.
השאלה היחידה היא האם הממסד מתנגד לבילויים של האזרחים או שמא סתם אינטרסים כלכליים עומדים כאן?

7 תגובות ל-“רגולציה של תרבות הבילוי

  1. מסכים איתך, חוץ מאשר עניין העישון (אבל אין לי כוח לויכוח עליו כאן. עדיף על כוס בירה).
    ותעביר כבר את הכתובת לתל-אביב, יש בחירות בעוד שנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *