זה התחיל כמו עוד יום רגוע בחייו של יהונתן קלינגר, בשבע ארבעים וחמש הוא קם ביקיצה טבעית ולא היה צריך בכלל את השעון המעורר שהוא כיוון לשמונה; מקלחת קצרה, גילוח, צחצוח שיניים וקפה ראשון במכונת הקפה. הטלפון צלצל, זה עוד חבר שמתקשר לספר על חייו ועל הדייט שהיה לו אמש; השיחה, כרגיל, נקטעת עקב ממתינה: "זה לקוח, אני אדבר איתך עוד מעט" אמר יהונתן לחבר ועבר לממתינה. שיחה קצרה הבהירה שהלקוח צריך הסכם קצר: "אין בעיה", אמר לו, "שעה עבודה מקסימום, זה יהיה מוכן בערב". יהונתן התחיל לערוך את ההסכם וסיים טיוטא ראשונה, שלח ללקוח להערות והתחיל לעבוד על חוות הדעת שיש לו להכין לערב. החבר שוב התקשר להמשיך את השיחה ויהונתן הסביר לו שצריך להמשיך את השיחה על בירה, אולי יותר מאוחר.
תשע ארבעים ושלוש, הוא יוצא לארומה ליד הבית שלו ולוקח את הקפה הקר הראשון. אומר שלום לאותם אנשים שהוא רואה פעמיים-שלוש בשבוע והם יודעים בדיוק איך הוא רוצה את הקפה שלו: ברד מהמכונה, אספרסו כפול וקצת גלידה. מגיע לתחנת הרכבת ופוגש את גדי שמשון ושרון גפן; הוא הבטיח לגדי, הרי, בשבוע שעבר להעביר הרצאה על ניהול זהויות וירטואליות. השעון מכה עשר ושש עשרה דקות והרכבת מגיעה, הם מתיישבים בקרון והוא מתחיל לעבור על עוד הסכם, ככה, לפחות הזמן מנוהל בצורה יעילה.
מגיעים לבאר שבע וגדי ושרון מציתים עוד סיגריה; הם מתחילים ללכת לכיוון הכיתה ופתאום היא מגיחה: אותה אקסית שהוא לא ראה שלוש שנים, אבל היא עדיין מדהימה, קורנת מאושר ומחיוך. הוא מציע לה להשתתף בשיעור שהוא אמור להעביר, היא מסרבת. "בטח פשוט לא רוצה להיות איתי", הוא מסנן לעצמו בשקט וממשיך. הוא קונה את בקבוק המים ומתמלא באושר כשהקופאית מסכימה להחזיר לו עודף בשנקלים, הוא הרי אוסף אותם, ומתקדם לכיוון הכיתה.
ההרצאה מתחילה מול ארבעה אנשים פלוס גדי ושרון, והוא מרגיש קצת מוזר: ההרצאה הוכנה במיוחד עבורם והם לא ממש מעריכים את זה, אבל הוא מדבר, שעה ורבע פלוס-מינוס, מסביר על ניהול זהויות ברשת ועל הניסוי ששרון והוא ערכו שהספיק לצבור קצת תהודה. נגמרות השעה ורבע וכבר הגיע הזמן לפסוע לעוד קפה, הוא לוגם אותו מהר וממשיכים לרכבת.
קצת אחרי שלוש והוא כותב כבר פוסט על משהו שעצבן אותו, לא יותר מדי, אבל כרגיל. אם לא היו מעצבנים אותו הוא בכלל לא היה כותב. בדרך הוא מנהל כמה שיחות וכבר ממלא לו את לוח הזמנים לערב ולמחר: ארוחת ערב עם לקוח אחד, אחרי זה עוד מישהו יגיע לאותו בית הקפה ולבסוף מחר בבוקר ארוחת בוקר קרוב לבית בנושא פוליטיקה, מישהו צריך, הרי, לעשות את זה.
הוא מגיע הביתה ומתחיל להכין ארוחת צהרים, בינתיים מנהל שיחת טלפון עם עוד לקוח כדי להסביר לו קצת על זכויות יוצרים ועל המיזם שלו, מתייעצים ומסכמים לדבר מחר, אחרי שהלקוח ידבר עם הלקוח שלו. קצת אחרי ארבע והוא חותך ירקות דק דק כדי להקפיץ אותם במחבת. הטלפון מצלצל, זה "קול הקמפוס" שמראיינים אותו על חוק הצנזורה, הוא מסביר על חופש ביטוי, על משמעות הדברים ועל המאבק עצמו. הוא מתיישב לאכול וממשיך לעבוד על הסכם לקראת מחר, הכל קצת לחוץ כי מחר גם הוא מקבל את התואר השני שלו, מה שמפריע בכמה שעות עבודה. קורא קצת פוסטים בRSS ומתקלח, לא צריך להפריע למי שנפגשים איתו, הרי.
הוא מגיע לפגישה של שבע מינוס שלוש דקות בזמן, יושב ומדבר עם הלקוח על הא, דא ונושאים משפטיים. לומד לא מעט על יזמות בזמן שהוא מנסה לעזור ללקוח לפתח את מה שצריך. הטלפון לא מפסיק לצלצל וצריך לעצור את זה: שאלות מחברים, הפרעה רק לרגע ממישהי, וSMS ממנה. בשמונה וחצי הלקוח זז לדרכו והוא נותר עם חצי שעה לעבוד על מאמר דעה שהוא כותב יחד עם גדי לכתב עת כלשהוא, חמש מאות מילים חדות נכתבו, ואז מגיעה הפגישה הבאה, יושבים והמלצרית מזכירה להם שהשולחן פנוי רק עד תשע וחצי.
הפגישה מסתיימת בתשע שלושים וארבע דקות והם זזים הביתה. הוא יודע שיש לו אחת-עשרה שעות וחמישים דקות עד הפגישה הבאה, ומה הוא עושה? כותב בבלוג שלו. "טוב, נו", הוא ממלמל לעצמו, "לפחות ביום שבת אפשר לנוח".
Img CC-BY m o d e
"גם כשאתה כותב פוסט 'קמתי, התלבשתי, צחצחתי שיניים', אתה כותב ארוך", הוא מלמל לעצמו. הגיע הזמן לצאת לחופש. אולי הוא יעשה את זה, אולי לא, אבל בטוח שהוא ימשיך לכתוב. הבעיה היא שהוא לא יודע מה קורה בחיים שלו.
העלתי אתמול, בעזרתה של שרון, עיצוב חדש לבלוג. אני אשמח לשמוע מכם לא רק פידבקים אלא גם הערות על באגים וכדומה, ואני גם אשמח לשמוע ממי שרוצה לכתוב פוסטי אורח וכדומה. פוסט אורח, למי שלא יודע, עובר בחינות קפדניות וכו' ואני נוטה להיות קטלני כשאני עורך טקסטים, אז תעשו בחירה נכונה.
אה, ושכחתי לגמרי: בעוד שגדי, שרון ואנוכי הולכים לכיוון הכיתה בה הייתי אמור ללמד היום ראיתי יושב בצד את, לא פחות ולא יותר, דיויד פרץ שישב באוניברסיטה ונראה נהדר. באתי אליו, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני גם מעריך את המוסיקה שלו, ואז הוצאתי מכיסי 50 ש"ח ונתתי לו, אחרי שאמרתי לגיאחה שאני רוצה לרכוש את הדיסק של דיויד, הייקו בלוז אבל אני לא רוצה עותק פיזי, אלא רק קבצי MP3. גיאחה לא הצליח להפנות אותי לשירות נורמאלי, אז פשוט עקפתי את ה"הגנות" באתר והורדתי את הדיסק אליי, אמרתי לגיאחה שאני אתן לדיויד 50 ש"ח לכשאראה אותו: היום זה קרה.
דיויד היה מאושר ונתן לי עותק של הדיסק.
עיצוב יפה מאוד, רק תיבת החיפוש טיפה לא ברורה לטעמי.
חשבתי על זה אחר כך, וגם כתוצאה משיחה עם דולי (על החיים לפני הדוא"ל ועל מעגל האנשים שמכירים את XKCD) בדרך חזרה משבוע הספר, ונראה לי שהבנתי מה היתה הבעיה בהרצאה. מילא זה שהיו שם רק ארבעה אנשים, ומילא זה שהם לא הבינו על מה אתה מדבר – פשוט לא היה ממש אכפת להם, כי ההרצאה שלך סיפקה תשובות לשאלות שהם לא שואלים את עצמם.
וזה פשוט כי בניגוד אלינו, שהחרא הוובשתיימאפסי הזה הוא חלק מחיינו עוד מלפני שידענו שככה קוראים לזה, ובטח שהרבה לפני שהגדירו אנשים כמונו בתור "ה-hyperconnected" – החיים שלהם פשוט די אחלה גם בלי זה: הם משתמשים במחשב בתור מעבד תמלילים, באינטרנט בשביל ויקיפדיה ואולי בשביל איזה פורום על כדורגל או תכנון חתונות, והם לא באמת צריכים יותר מזה. הם (וכמוהם אחוז ניכר מהאוכלוסיה) פשוט עוד לא הגיעו לנקודה שבה כולם מסביב משתמשים בזה וגם הם חייבים כזה, כי אחרת אי אפשר.
ובניגוד לטלפון סלולרי, שבשלב כלשהו כבר לא יכולת בלי זה כי אחרת הסתכלו עליך עקום, אני אפילו לא בטוחה (עם כל הכבוד ל-social me של "מייק" וחברים) שנגיע לאותה נקודה בזמן שבה השאלה "איפה את" לא תהיה רלוונטית יותר כי כולם כבר יודעים שכתבתי בטוויטר בשעה שמונה וחצי שאני הולכת לשבוע הספר. ייתכן שהאפשרות לקבל מענה האוטומטי לשאלה הזו וגרורותיה רלוונטי לקהל מאוד מסויים, והוא הרבה פחות רחב ממה שנדמה לנו.
ובעצם, זו הבועה האמיתית. העובדה שבשלב כלשהו, אנחנו מוצאים את עצמנו מוקפים באנשים בראש של הקטע הזה. וגם אם הם לא לגמרי early adopters, הם עדיין מבינים (ואולי לפעמים זה קצת באשמתנו). ובגלל זה אנחנו מייחסים לטכנולוגיה ולשימושים וסיפוקים (תיאוריה מתחום חקר התקשורת, בעל ראש מלוכלך שכמותך!) שהיא משרתת מבחינתנו חשיבות גבוהה הרבה יותר מאחרים. כי לנו ברור שאם יש לנו ראיון עבודה אצל מישהו, נחפש אותו בלינקדאין ובפייסבוק כדי לראות את מי הם וגם אנחנו מכירים, ושתמונות הולכות לפליקר ולפייסבוק עם התיוגים המתאימים, אבל זה עוד לא הפתרון היעיל ביותר בעיני אלה שממשיכים לשלוח לחברים תמונות במייל, ושנוח להם בדיוק ככה, כי הם לא צריכים יותר מזה בינתיים. או אולי אף פעם.
[אוף. זה ארוך ומבולבל, וזה כבר כמעט פוסט בפני עצמו]
תתחדש על העיצוב.
מפריע לי קצת התגובות עם רקע הפשים האלכסוניים – אולי אפשר להבהיר קצת את הפסים?
אופס- פסים במקום פשים
אבל איפה המפלצות? המפלצות? אהההה….
דווקא אני אהבתי יותר את העיצוב הקודם, פשוט ונקי, עכשיו מתקבלת תחושה עמוסה יותר.
אגב, בנוגע למפלצות, חבל באמת שנפטרת מהם. בעיניי לפחות, הם היו המיתוג שלך. כשנתקלתי בבלוג שלך לראשונה, חשבתי שזה פיצ'ר חמוד, קצת טיפשי ולא נחוץ, אבל אחרי שהתרגלתי למקום ואחרי שלא ראיתי את הדבר הזה באף בלוג אחר שביקרתי בו, נוכחתי לדעת שבכל פעם כשאני נכנס או חושב על האתר, המפלצות הללו נמצאות שם כחלק אימננטי. עכשיו אתה נראה סתם עוד בלוג ככל הבלוגים.
כוחו של מיתוג.
מצטער אם לא נשמעתי מפרגן, בעיקרון גם העיצוב החדש נראה טוב.
תתחדש.
:-)
אגב, אני לא יודעת אם שמת לב לזה, אבל החזקת מעמד עם הגוף שלישי-עבר בקושי פיסקה אחת. אחר כך זה סתם גוף שלישי.
[והתגובה של מולי מוכיחה בדיוק למה העפתי מהבלוג שלי את המפלצות: הבלוגוספירה הזו לא מספיק גדולה בשביל שני בלוגים מפלצתיים!]
העיצוב טוב מאוד וגם קריא יותר משום מה.
נדב,
סידרתי את הקוקוו שטיפה הפריע גם לי.
מולי,
הוספתי חזרה את המפלצות, זה לא היה כל כך מסובך.
יהונתן,
העיצוב מוצלח ביותר. הדבר היחיד שבלבל אותי הוא שהלינק לתגובות (מספרן) מופיע בתחילת כל פוסט ולא בסופו. אני נורא רגיל (מכל פלטפורמה שהיא: ישרא \ וורדפרס בסיסי \ אפילו ynet) שבתחתית קטע מופיע קישור לתגובות, קצת לא אינטואיטיבי, אבל זה הכל.
שרון,
התגובה הראשונה שלך כאן היא תובנה מאוד חשובה. היא הסיבה, ד"א, שאני לא מתנגד נחרצות (אלא רק קצת) לחוק הצנזורה הידוע לשימצה. בזמן שעזרתי ותיקנתי מחשבים לחברים (והורים של חברים) הבנתי שהרוב המוחלט של האוכלסיה משתמש ב-word לכתוב דברים, ב-outlook express לקרוא אימיילים, ב-powerpoint להראות מצגות שהגיעו מ-outlook express וב-internet explorer כדי לקרוא ynet. זהו. להרבה אין מסנג'ר (על סוגיהם), אין להם mp3ים וסדרות ב-divx, הם לא מחזיקים חשבון facebook (או ברשתות חברתיות אחרות), הם לא קוראים בלוגים, לא משחקים משחקים, ובטח שלא מכירים את XKCD. אלו אותם אנשים שמתמשים בפלאפון לשיחות, טיפה לסמסים, אבל לא כיומן פגישות, דפדפן אינטרנט ומצלמה. כמו שהם לא רוצים שמהטלפון שלהם יבוצעו שיחות סקס הם גם לא רוצים שמהמחשב שלהם יגלשו לאתרים כאלו. לדעתי הם הרוב, אנחנו דווקא המיעוט.
ניר, העובדה שחלקנו מתנגדים לחוק הצנזורה למרות שאנחנו מכירים אנשים שעונים לתיאור שלך, קשורה בעובדה שיש עבורם פתרונות ועדיף לחייב את ספקיות האינטרנט להציג את האפשרות לאינטרנט מסונן בפני מי שרוכש את שירותיה, מאשר הגישה ההפוכה.
(אגב העיצוב החדש, הרשימה משמאל קצת רחבה מדי לטעמי. אם כבר שאלת)
העלמה עפרונית,
שני דברים:
1. זו סיבה אחת להתנגדות לחוק, ועל ההגיון מאחוריה אני אכתוב עוד רגע. אבל יש הרבה אנשים שמתנגדים לחוק מסיבות אחרות. יהונתן לדוגמה (ואני מקווה שאיני מכניס מילים לפיו, אני כותב את מה שאני מבין מקראית הבלוג) בטוח שחוק זה יביא לצנזור האינטרנט כולה, בפני כל האנשים, ע"י קבוצת אנשי דת קיצוניים שיחליטו מה יצונזר ומה לא. בלוגרים אחרים בטוחים שבעקבות חוק זה יופצו רשימות של אנשים הצורכים פורנגרפיה בזמנם הפרטי והדבר יפגע ביכולתם למצוא עבודה ובמישורים אחרים.
2. כתבת "להציג את האפשרות לאינטרנט מסונן בפני מי שרוכש את שירותיה, מאשר הגישה ההפוכה." – מה היא הגישה ההפוכה? להציג אפשרות לאינטרנט לא מסונן בפני מי שרוכש את שירותיה? מה ההבדל? ("גבירתי, האם תרצי שירותי סינון?" לעומת "גבירתי, האם תרצי אינטרנט ללא שירותי סינון?")
מה זה, איתמר הנדלמן בן כנען התחיל לכתוב באינטרנט?
בלוג יפה, מוזמן לשלי :-)
בהחלט עיצוב מדליק, אבל כפי שכבר אמרו למעלה – הייתי עושה משהו עם תיבת החיפוש, היא לא ממש בולטת.
ייפ,ייפ הארייי.
יש איזו אפשרות רק להזיז אותם לצד ימין למעלה,כמו מקודם?
ואת המידע על הפוסט (כולל "תגובות") בחזרה למטה?
אז, הכל יהיה בסדר עם העולם.
:-)
את התמונות אני דווקא אוהב למטה.
את המידע לפוסט אני אשים גם למעלה וגם למטה נראה לי.
ניר, אין לי ספק שיש כל מיני סיבות להתנגד לחוק. עם חלקן אני מסכימה יותר, עם חלקן פחות – אני חושבת שחלקן גובלות בהיסטריה ו/או דמגוגיה. מבחינתי, הסיבה העיקרית היא זו שציינתי – אפשר להגיע לאותה תוצאה בדרכים מידתיות יותר וגסות (במובן של – לא מדוייקות מספיק) פחות, וזה ההבדל בין מחוקק טוב למחוקק לא-טוב. בעיני.
2. הגישה ההפוכה היא המצב שפחות-או-יותר קיים היום – ברירת המחדל היא אינטרנט רגיל, ומציגים לך את האפשרות להתקין אינטרנט מסונן. בדיוק כפי שברירת המחדל היא שאת בת-חורין (אלא אם פשעת והורשעת ונכנסת לכלא ואז נשללת ממך החירות, ולא שאת כלואה וצריכה להוכיח שמותר לך להסתובב חופשיה) וכשם שברירת המחדל היא שמותר לי להגיד מה שאני רוצה (ומי שרוצה להטיל מגבלות על הביטוי שלי, הוא שצריך לעמוד בתנאים מסויימים) וכך הלאה.
אהבתי את הפוסט. לכתוב על עצמך בגוף שלישי זה אחלה :)
ותתחדש על העיצוב, בהחלט יותר יפה מהקודם.