ג'ף אווי,בלוגר מלזי הצליח להבחר לפרלמנט ולגייס כספים באמצעות הבלוג שלו. בחירתו של אווי אחרי 12 ימים של קמפיין בלבד זה משהו שראוי לציון בכל מידה, אם התרומות לברק אובמה באינטרנט הוכרזו כמשהו מהפכני, העובדה שבלוגר הצליח בתוך 12 ימים להכנס לפרלמנט היא הפיכה, לא מהפכה. הפיכה שמסיתה את כוחות השוק למקום הנכון.
הבעיה התחילה יום אחר כך, כשהממשלה המלזית החליטה לצנזר בלוגים פוליטיים כיון שאלה מהווים סכנה להמשך שלטונה ומעוותים את המדיה המסורתית. הדרישה לצנזר את המדיה היא לא שונה בהרבה מהעובדה שYouTube וWordpress הן שתי הפלטפורמות שנחסמות ראשונות: מה שמאפשר ביטוי זול ומהיר הוא מה שראוי לחסום כיוון שהוא עומד בצורה הפוכה לאפראטוס הנוכחי שמשמש להגבלת הביטוי.
בצילום: ג'ף אווי, cc-by Joi.

בימים אלו אנו עדים לסוג מעט שונה של צנזורה: מיקי רוזנטל, שהפיק את הסרט "שיטת השקשוקה" יחד עם אילן עבודי מנסה למצוא במה שתקרין את סרטו. הסרט מספר על היכולת של ההון בישראל לקבל הטבות מפליגות מהשלטון ומתמקד במשפחת עופר ושלל ההצלחות העסקיות שלהן שמבוססות על כך שהמדינה, לכאורה, נתנה להן לרכוש את הנכסים שהופרטו במחירים מצחיקים. אולם, איומים רבים בתביעת לשון הרע נגד הבמות שיקרינו את הסרטים, לרבות חברות הטלויזיה שהתעניינו רק מציגה את האבסורד: הנסיון להכתיב את הביטוי הפוליטי באמצות תביעות לשון הרע, כמו שלמדנו כבר, יוביל לדבר אחד.

אולם בעוד שהביטוי של רזנור הוא אמנותי ותרבותי, הסרט של רוזנטל חשוב מכמה סיבות. אפילו אם כל מה שנאמר בסרט אינו נכון, ורוזנטל הוא אדם שבדה הכל וכל כוונתו היתה להכפיש את האחים עופר, רוזנטל מוכן לקחת את האחריות על הדברים. האינטרס המסחרי מסביב הוא מה שמונע מהגופים האחרים להקרין. בפועל, צנזורה נעשית על ידי כסף כאן.

מודלים שמחזיקים בכח ינסו כמה שיותר למנוע את הזליגה החוצה של הצרכנים (שכבר לא "לקוחות" אפילו). NBC ניסתה לעשות ככל יכולתה על מנת שהצפיה באולימפיאדה באמצעות האינטרנט תהיה משהו בלתי ישים, ואנשים ישארו לצפות בטלוויזיה (למרות שעל הנייר המספרים נראים מרשימים). במקביל, היא השתמשה בזכויות היוצרים על מנת למנוע מאנשים אחרים לאפשר לצפות בדבר הזה באמצעות אתרי שיתוף סרטים. והנה, דינוזאורים מגבילים את הטכנולוגיה עקב כסף.

האם הדרך הנכונה להשפיע באמצעות האינטרנט היא לצנזר את המדיה האחרת בכלל? כלומר, כולנו יודעים שכשהמדינה מעכבת מידע, האזרחים מוצאים אותו ברשת, וכולנו יודעים של"שיטת השקשוקה" יש כבר ביקוש: יש קבוצה בפייסבוק, יש אתר אינטרנט ויש הקרנות בכל הארץ. האם אבל היכולת של רוזנטל לסחוף החוצה את הצופים מהטלויזיה הפסיבית לאינטרנט האקטיבי תגרום לכך שמפיקים עצמאיים נוספים יעלו את הסרטים לרשת?

אולי דווקא הסרט "אבודים בתל-אביב" של גיא דימט ונטע דימט על הנסיון שלהם להפיק סדרת אינטרנט ולמכור אותה הוא האינדיקטור לכך שבסוף צריך תאגיד גדול שירכוש אתכם, ואולי דווקא המודל של סת' מקפאלרן צודק: להכין סדרה קצרה, שתהיה בנויה לאינטרנט, ותרוויח מפרסומות. לא משנה מי מהשניים צודק, ברור לנו שאנחנו צריכים לעמוד לצד מיקי רוזנטל במאבק שלו לביטוי, ויש עוד לא מעט ללמוד מהעניין הזה על איך התקשורת הישראלית תשתנה אחרי שהסרט יעלה לרשת.