0.
ההבדל בין פיגוע דריסה בירושלים לבין פגיעה של רוכב אופנוע בשלושה הולכי רגל הוא סמנטיקה. העובדה שדורס אחד הוא ממזרח ירושלים והשני מבת-ים היא החוט הדק שמאפשר לנו להגדיר פיגוע מהו. (וראו על מה היה קורה אם המחבל היה מהרצליה, ניבה שושי על "פיגוע".
1.
הנחת מטען הצינור שהתפוצץ ופצע את פרופ' זאב שטרנהל היא פיגוע לכל דבר. מעשה טרור שמיועד לעצור את חופש הביטוי של אזרחים באמצעים אלימים. זהו פיגוע, כפי שחונכתי על ידי בועז גנור, השפעה על דעות פוליטיות באמצעים אלימים נגד אזרחים. ההצעה לכופר עבור ראשיהם של סמולנים היא רק ההתחלה של ציד מכשפות. יריב אופנהיימר, חבר ויעד לארגון הטרור לא צריך לפחד לומר את האמת (שלו) בפנים. זוהי הדמוקרטיה וזהו חופש הביטוי; אסור לפחד לומר את שלך ואת דעתך, אסור לומר את דעתך באמצעים אלימים.
2.
כאן אולי ההבדל בין דעותיהם החולקות של חבריי, נמרוד אבישר ויוסי גורביץ. בעוד שגורביץ מעוניין שהשניים יצעדו. אני מאמין שלרונזקרנץ וגילדנשטרן יש את הזכות המלאה לצעוד באום אל-פאחם, והציבור צריך להיות סבלני כלפי הביטויים הלא נעימים שלהם. מנגד, כשרוזנקרנץ וגילדרנשטרן פועלים למניעת חופש הביטוי ולא לשינוי החקיקה בנושא מסוים, ישנה שאלה לגבי היקף ההגנה על הביטויים. הן בן-גביר והן שטרנהל זכאים לחופש הביטוי. אף אחד מהם, אבל, לא זכאי לסתום את פיותיו של האחר; מרגע שמי מהם יפעל לסתימת פיות ולא לביטוי של הרעיונות שלו, הוא יצא מכללי המשחק הדמוקרטיים.
3.
| ויציאה מכללי המשחק הדמוקרטיים היא בדיוק הסיבה מדוע לבזבז שעה וארבעים דקות על Slacker Uprising של מייקל מור. הסרט מציג את מסעו של הקמפיין ה"מוכר שאינו רשמי" של מור לתמיכה בג'ון קרי (אגב, הטריילר ממצה את הסרט). בדומה לקמפיין המוכר שאינו רשמי של תומכי דב חנין לראשות עיריית תל-אביב, הקמפיין הזה נוהל בצורה מעניינת מאוד בתור קמפיין אלטרנטיבי. החלק היפה בסרט הוא כאשר תומכי רפובליקאים הציעו כסף רב עבור אי הגעתו של מור למקומות מסוימים, קרי: קנו את חופש הביטוי של מור והדמוקרטים. התנהגות כזו, כמובן, היא טרור בדיוק כמו האלימות. |
3.5
[משעשע היה לראות את הדמוקרטים מתנגדים למאבקו של מור, שבסך הכל ניסה לגרום ליותר צעירים להצביע. בצורה דומה לקשיים שמערים משרד הפנים על תושבי תל-אביב בבואם להעברת כתובת (עם כל הטענות לשחיתות), לא נמצא רפובליקאי אחד שאומר : "אני רפובליקאי ואני לא רוצה שהרבה אנשים ישתתפו בבחירות ויאמרו את דעתם", האם רון חולדאי מוכן לומר זאת? כלומר, אני לא רואה כיצד הרשימה שלו מגייסת עצרות תמיכה המוניות כמו זו שתערך מחר בשעה 12:30 בגן מאיר לטובת דב חנין, אבל לארגן התבטאות רשמית של "אני לא רוצה לראות אנשים באים ומצביעים", זה כבר משהו שאם מישהו היה משיג היה שווה סקופ בקנה מידה ארצי.]
4.
ואם אנחנו עדיין בחופש ביטוי, הגבלתו ושאר השטויות שהבלוג הזה מדבר עליהם, אז ג'יימי ת'ומאס תזכה למשפט חוזר מול ארגוני התקליטים בארצות הברית אחרי שבית המשפט המחוזי במיניסוטה החליט (PDF, 44 עמודים) שהפיכתן של יצירות לזמינות אינן הפרת זכויות יוצרים. כזכור, המושבעים בפרשת ת'ומאס קיבלו הוראה מבית המשפט כי העמדה של יצירות לציבור היא הפרת זכויות יוצרים; פסיקה שבעקבותה ניתן היה לתבוע משתפי קבצים ללא הוכחה שהקבצים הורדו (ועל המשמעות המוגבלת של זה בישראל לאור החוק החדש ראו גם). פסק הדין החדש, קובע בעצם (ביחד עם משפטים ארוכים על הנורמטיביות של ההתנהגות) שעצם העמדת היצירה (publication) היא לא הפצה (distribution) ועל כן, למרות שעשויה להיות עילה לתביעה נגד המשתמשים הפרטניים, על מנת להוכיח הפצה יש להוכיח שהיצירות הורדו בפועל.
5.
כעקרון, להחלטה כזו יש השלכות רחבות בכל הנוגע לקישורים עמוקים (ומסגור ואמבוד, תודה אפי) של אתרים לקבצי טורנט או ed2k. העקרון הוא שהם בסך הכל מפרים בצורה משנית, ויש להוכיח שבאמצעות אותם כלים שמאפשרים הפצה בוצעה הפצה בפועל, מה שעשוי לעמוד בעכרי מי שתומך בפסק הדין MGM v. Grokster, כיוון ששם חויבה גרוקסטר לאחר שזו העמידה לרשות הציבור את הכלי ועודדה שימוש מפר בו. כאן, כאשר עצם ההעמדה לציבור אינו מפר, ככל הנראה הכל היה בסדר וניתן היה לומר שכל אותם אתרים שמספקים לינקים הינם לגיטימיים כיום (וככל הנראה היינו סותמים את הגולל על תביעות נגד אתרי שיתוף ומשתפים על ידי ארגוני זכויות היוצרים.
5.5
אבל למה "כעקרון" כיוון שבישראל החוק אומר אחרת. בעוד שבארצות הברית הזכות של בעל זכויות היוצרים היא ההפצה (distribution) הבלעדית של היצירה, בחוק זכויות יוצרים הישראלי (החדש) מוכרת הבלעדיות על הזכות ל"העמדת היצירה לרשות הציבור" (סעיף 11). כך שבפועל, כאשר אתרי שיתוף הקבצים יתנו לינק לאתר מפר אחר, הם יחשבו כמפרים בישראל (אך לא בהכרח בארצות הברית).
6.
להגבלת חופש הביטוי תמיד יש אינטרסים; זה לא משנה אם הם כלכליים, פוליטיים או בשביל למנוע את המידע מהציבור. השאלה שצריך לשאול את עצמנו, בכל פעם שאנו נצבים בפני סוגיה בהגבלת חופש הביטוי היא מהם האמצעים להגבלת הביטוי, מהן העלויות ומהי התועלת. אם בשביל לגרום לאם חד הורית להפסיק לשמוע את המוסיקה האהובה עליה היא צריכה לשלם 220,000$ וצריך להוציא עבור כך מיליונים בהליכים משפטיים, או אם צריך להשקיע את הסכום העגול של 1.1 מיליון ש"ח בהגבלת חופש הביטוי של "שלום עכשיו", אז כנראה שמישהו ממש חושש מכך שהביטויים של שלום עכשיו וג'יימי ת'ומאס משפיעים על משהו.
מדהים, בכלל לא שמעתי על זה. מדהים הסיפור. מחכה לתגובות של הפוליטיקאים הרשמיים (מהשמאל ובעיקר מהימין) – לא רק לדברים מהשפה החוצה אלא גם לפעולות.
מדהים גם לראות את התגובות בעיתונים – הרבה תמיכה באלימות מצד אחד ומצד שני טענות שהכל קונספירציה – הימין אינו יכול להיות אשם – אם ירצחו איש שמאל זה תמיד קונספירציה של השמאל (גם כשאנשי ימין חוגגים על הדם כמובן, הם לא עשו את זה – הם רק שמחים מאוד שזה קרה).
עוד קו אדום נחצה. לא לומדים מההיסטוריה כלום (גם לא מזו היהודית).