0.
בית המחוקקים של צרפת אישר שוב גרסא לחוק שלוש הפסילות שקובע כי משתפי קבצים יקבלו שתי אזהרות, שלאחריהן יופנו לשופט שיוכל לנתקם מהאינטרנט לצמיתות. חוק דומה, שנעדר את התערבות השופט, נפסל על ידי בית המשפט החוקתי בצרפת, וגרסא זו היא כנראה גרסא מרוככת. אולם, הטענה של ניתוק משתפי קבצים מהרשת, מעבר להיותה ענישה אכזרית ובלתי הגיונית, הופכת להיות איום לגיטימי על פעילות לגיטימית לגמרי.
1.
דמיינו את המצב הבא: אזרח רכש במיטב כספו סרט DVD, אשר נשרט קלות על ידי חתול, וכעת אינו מסוגל לפעול על המחשב. לו היה שומר גיבוי, היה מותר לו לעשות שימוש באותו הסרט, בלי שום בעיה. אם לא היה הוא חכם דיו, ולא גיבה את הסרט, הוא עדיין יכול לפנות לספריית הוידאו הגדולה: האינטרנט. אין מחלוקת כי אם נרכש כדין עותק של סרט, הוא יכול להחזיק אותו על המחשב שלו (טוב, יש מחלוקת, אבל לא נכנס אליה). לכן, אם הוא יוריד את הקובץ מרשת שיתוף קבצים, לכאורה לא נגרם כל נזק: הוא רק שיתף והוריד מחדש את מה ששלו בכל מקרה. בעוד שברור לי שזה לא המקרה הקלאסי של משתף קבצים, אני יודע שיש לא מעט כאלה שמטעמי נוחות מעדיפים להוריד אלבומים שרכשו כדי לשמוע אותם על מדיה אחרת.
2.
עכשיו, נקח את האזרח הזה, שפתאום מקבל הודעה; הוא יכול לקבל הודעה, שתיים או שלוש אפילו, ולהגיע לשופט. האם הוא באמת צריך ליתן את הדין על כך שהוא הוריד קבצים שמותר לו? כעקרון, החוק יוצר צנזורה דה-פקטו ומאפשר אכיפה בעייתית של זכויות אדם.
3.
"בית המשפט העליון הכיר בכך שאין לנתק את רצועת עזה מחשמל ומים (בג"צ 9132/07 גבר אלבסיוני אחמד נ' ראש הממשלה) ושחשמל הינו מצרך חיוני שרק סיבות קיצוניות יביאו לביטולו (בג"צ 8062/05 אינאס אל אטרש נ' שר הבריאות), כמו גם שינויים שבוצעו לאחרונה בדיני ההוצאה לפועל שקבעה שאין לעקל מחשב אישי מביאים למסקנה שהאינטרנט הופך אט-אט לתשתית נחוצה שקיומה מחויב המציאות הוא לאפשר לאדם להתפרנס" (שם, שם). אחת הבעיות בחוק הזה הוא אלמנט הענישה הקולקטיבית: בני משפחה שלא הורידו קבצים עשוים להיות חשופים לניתוק לצמיתות, בתי קפה עשוים להיות מנותקים בעקבות פעילות של גולשים ברשתות שלהם, ומוסדות אקדמיים עשויים לאבד את היכולת לבצע מחקר על תעבורת P2P.
3.1 [אוף טופיק]
חייבים לאפשר לתעשיית המוסיקה והסרטים לחיות, הסיבה לכך היא שאותן תעשיות מרחיקות אותנו ומנכרות אותנו מהחיים המזוהמים, משגרת היום-יום, מהעובדה שאנו חיים בלא סיבה בדרך כלל. הבידור, אותן תכניות טלויזיה, סרטים ומוסיקה שמוכרות לנו פנטזיות, מבדרות אותנו ונותנות לנו זמן. בדרך כלל אנו מוכנים לשלם על התשתית שמובילה את הבידור אלינו, ולא על הבידור עצמו. לו היינו נדרשים באמת לשלם עבור תוכן, היינו נזכרים במחיר הרב שלו, ובכך שאנחנו יכולים באותו כסף לצאת, לבלות, להפגין, לעשות משהו. אכן, תעשיית הבידור נועדה לבדר אותנו ולקחת מאיתנו כסף; אנחנו, כשותפים במשחק צריכים לתת לה לחיות, אבל לא מעבר לזה. אם נקח את הכסף, את ההון, את העושר הרב ונחלק אותו בצורה שווינית, בצורה בה הזהר סביב הבידור יעלם, גם הרצון להיות מפורסמים, הרצון להיות חלק ממשהו גדול יותר. כן, חייבים לאפשר לתעשיית הבידור לחיות, אבל בהנשמה מלאכותית ובאינפוזיה.
4.
ענישה אכזרית ובלתי הגיונית, זו הדרך היחידה בה ניתן להציג את הצורה בה בוחרים ארגוני זכויות היוצרים לשמר מודלים עסקיים כושלים בפורמאלין, וזאת בזמן שאנחנו יודעים ומוצאים כי דווקא החדשנות, היצירתיות והרמיקס הם אלה שמחזיקים מעמד. חקיקה חפוזה פוגעת פגיעה היקפית, אבל את זה כבר למדנו.
יהונתן,
השיקולים האלה יהיו כמובן בפני השופט, ישצטרך לשקול אותם בבואו להטיל את העונש ולנתק את הנאשם מהאינטרנט. במקרה שישתכנע השופט שהשימוש העיקרי בגינו קיבל הנאשם אחת משתי האזהרות הקודמות או את השלישית היה לגיטימי, כגון בדוגמאות שציינת, או שהעונש הוא קולקטיבי ובלתי מידתי, יימנע השופט מעונש כה כבד וימיר אותו בקנס כספי או בניתוק-על-תנאי. הענישה לא תהיה אוטומטית, והשופט לא יהיה חותמת גומי. כך, לפחות, אנו מקווים.
איך הם בדיוק מתכוונים (טכנית) ליישם את החוק הזה ו "לנתק" מישהו מהאינטרנט?
אם נותקת אתה יכול עדיין לגלוש בעבודה? עם האייפון ברחוב? מותר לך לפתוח חשבון על שם אישתך? ואם אתה עובר את הגבול מצרפת לשווייץ, מותר לך לגלוש?
לא ברור לי העניין הזה.
נחום – זה טיעון שמועלה פעמים רבות כדי להקהות את העוקץ של חקיקה פלילית בעייתית מאד. אני לא חושב שרק הענישה בעייתית, אלא עצם הפתח שניתן פה להעמיד לדין פלילי אדם שיכול להיות שביצע פעולות לגיטימיות ביותר (כמו בדוגמא של יהונתן).
נחום,
השופט בצרפת הוא לא בדיוק השופט שאתה מכיר, הוא יותר לכיוון שופט-חוקר.
תום,
אני לא יודע איך, אבל כנראה שזה בעייתי במיוחד.
תום,
אני מציע טיפול בהיפנוזה שיכפה התקפת בחילה פסיכוסומטית בכל מקרה שהמורשע משתמש באינטרנט. לפרטים אנא פנה לכל עותק של התפוז המכני.
ואם בקשר בין פסיכה (שלא לומר פסיכוזה) וזכויות יוצרים עסקינן, אני מזמן טוען שתעשיית המוזיקה והסרטים, או איך שהם לא קוראים לעצמם, צריכים להפסיק להתעסק בקטנות כמו הפצה לא מורשית של עותקים דיגיטליים ולהתמקד בהפרת זכויות היוצרים הנפוצה של אחסון שירים בזכרון אנושי.
לי לדוגמה תקוע כבר מהבוקר איזה שיר ילדים של הילדות מהדרך לגן ולפי חשבון פשוט אני חייב ליובל המבולבל (או שמה רינת?) סכום של לפחות 3 טריליון זוזים עבור כל "ההשמעות" של השיר שהמוח שלי מארגן לי מהבוקר…
גלעד
ממתי הורדה מהרשת היא לא חוקית? הרי כל מה שקורה באינטרנט זה הורדה: צפייה בסרטים, האזנה למוסיקה, קריאה של כתבות וחדשות וכד'. גם אם אני מבקר בבלוג שלך אני מוריד אלי למחשב כל מיני קבצים וצופה בהם מהמחשב שלי.
אני לא רואה את פעולת ההורדה כלא חוקית. מה שלא חוקי בשיתוף קבצים הוא ההעלאה – זה שאתה נותן למישהו אחר להוריד ממך קבצים. זה שמוריד לא עובר על החוק, לדעתי. זה שנותן להוריד ממנו קבצים הוא זה שעובר על החוק.
העניין עם תוכנות שיתוף קבצים הוא שהן נותנות לכל אחד להוריד מהמחשב שלך קבצים בזמן שאתה מוריד – כך שבעצם אתה נותן לאחרים להוריד ממך. אם, למשל, תחסום את אופציית השיתוף (באמצעות FireWall, למשל) ורק תוריד קבצים בתוכנת שיתוף אבל לא תאפשר לאחרים להוריד ממך – הרי שאתה לא עובר על החוק (וכנראה גם מוריד קבצים בקצב איטי להחריד אבל זה כבר עניין אחר).
> חייבים לאפשר לתעשיית המוסיקה והסרטים לחיות
לא חובה. תעשייה של יצירת תוכן צריך גם צריך, אבל לתעשייה שמרוויחה את לחמה מ_הפצת_ מדיה כמו חברות ה-RIAA ודומיהן אין זכות קיום בעולם מרושת. זה כבר לא כל כך יקר לייצר תוכן באיכות גבוהה בימינו, ויש הרבה תוכן מקורי טוב שמופץ באינטרנט בחיני-חינם ובכוונה תחילה. ליוצרים האלה לא צריך לדאוג, הם נושמים עצמונית :). את האולפנים הגדולים גם לא צריך להחזיק עם אינפוזיה – יש לנהוג בהם כנוהגים בסוס עם רגל שבורה.
נניח שאיש נתבע על הורדת שירים של אמן מסוים.
והאמן מגיע לבית המשפט וכבעל זכויות היוצרים של השירים,הוא מאפשר לאדם להוריד את שיריו,זה תופס בבית משפט?
או שהמשפט ימשיך כרגיל?
שרון,
ברוב המקרים האמן הוא לא מי שהיתה לו הזכות להרשות להוריד את השיר.
זאת אומרת שהזכות להרשות להוריד שיר היא לא חלק מזכויות היוצרים?
ועוד שאלה,אצל מי הזכות הזאת נמצאת?
שרון,
היא כן. פשוט חלק ניכר מהאמנים מעביר את זכויות היוצרים שלו לחברות התקליטים. הכל תלוי באמן הספציפי.
נראה שהצרפתים יצטרכו לפתח לעצמם שכבה של שיתוף קבצים מעל https. ואז הם יוכלו לחוקק עוד חוק שיאסור שימוש ב-https (כלומר לאסור על מסחר מקוון, כי הרי אי אפשר יהיה להבדיל בינו לבין "שיתוף קבצים").
החוק הזה הוא כיסוי תחת של השלטונות הצרפתים כלפי תעשיית הבידור. מי שחוקק אותו לא מבין בטכנולוגיה של האינטרנט. למרבה המזל גם מי שעבורו חוקק החוק (תעשיית הבידור) לא מבין בטכנולוגיה של האינטרנט.
אין דרכים מעשיות לאכיפה מסיבית ואפקטיבית של החוק הזה. מקסימום יצליחו לתפוס כמה מקרים לדוגמא וזה יהיה כמו המשפט של ג'יימי תומאס בארה"ב.
יש כבר כל כך הרבה טכנולוגיות לשתף קבצים (טורנט, אי-מיול, ראפידשייר, MIRC, גנוטלה, וסתם לשלוח באי מייל), וכל כך הרבה ואריאנטים לכל טכנולוגיה, ומספיק שיטות להסתיר את ה-IP שלך כשאתה עושה את זה, שזה פשוט לא מעשי לתפוס את כל משתפי הקבצים.
אז תנו להם להתבשם בחוק שלוש הפסילות שלהם. המבחן האמיתי הוא האם כמות שיתוף הקבצים תרד בגלל החוק הזה. מישהו כאן חושב שזה יקרה?