גם אתם שלדון אדלסון | לקראת שינוי פקודת העיתונות

0.

"ציון לגנאי לעוזר דובר המשטרה, שהסביר למערכת נענע כי הוא לא משתף פעולה עם עיתונאי רשת כי "כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא עיתון". כדאי אולי להזכיר לו כי במדינה דמוקרטית, וזה מה שישראל מחזיקה מעצמה, כל אחד יכול גם לפתוח עיתון ולהגיד שהוא עיתון".

25.10.99. גדי שמשון, נענע (…)

1.
אם הכל ילך כשורה, כנראה ששלדון אדלסון יצטרך לעבור לאינטרנט, כיוון שהמציאות החקיקתית הלא-דמוקרטית נוטה לכך. הצעת החוק הלא דמוקרטית להגבלת חופש העיתונות שהוגשה הבוקר בשם לא מעט חברי כנסת, שאת חלקם אני מאוד מעריך ומוקיר, כמו דב חנין עושה עוול היסטורי על עוול היסטורי אחר. ואסביר: ישראל אינה בדיוק מדינה דמוקרטית; פקודת העיתונות, חקיקה מנדטורית שטרם בוטלה, קובעת בסעיף 4 כי "אין להדפיס או להוציא לאור שום עתון בישראל אלא אם כן קיבל בעליו תחילה רשיון בחתימת הממונה על המחוז בטופס הקבוע בתוספת הראשונה לפקודה זו". כלומר, כל "דבר-דפוס המכיל חדשות, ידיעות, סיפורי מאורעות, או כל הערות, ציונים, או באורים בקשר עם אותם חדשות, ידיעות או סיפורי מאורעות, או עם כל ענין אחר בעל חשיבות ציבורית, הנדפס בכל לשון והיוצא לאור בישראל למכירה או להפצת חינם, לעתים קבועות או בלתי קבועות" שאתם רואים, החל מעיתון בננה שמפורסם חינם בפיצוציות, ועד ידיעות אחרונות חייב ברשיון מטעם הממונה על המחוז.

2.
רשיון? אכן, הפקודה המנדטורית מסמיכה את הממונה על המחוז לסגור עיתונים, וכך היה אף בראשית המדינה, עוד בבג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים עת שבג"צ פסק כי "אותה דאגה לשמור על בטחון המדינה עלולה להשפיע לרעת מימושה של הזכות לחופש הביטוי גם בשל הגישה המוטעית, כי היא מגינה אך על האינטרס האינדיבידואלי של האזרח, אשר על כן מן הראוי, כביכול, להתכחש לו, לאינטרס זה, בשעה שהוא מתנגש עם האינטרס הסוציאלי הצפון בבטחון המדינה". כלומר, הדמוקרטיה וחירות הביטוי בישראל תלוים ברשיון מאת שר הפנים, שראינו שאינו אוהד במיוחד של חירות ביטוי.

3.
כלומר, הרשיון מראש מסמיך את הממונה על המחוז לסרב ליתן רשיון, ואפילו הוא יכול לעשות כן בעניין של שיקול דעת לעיתים (השוו ע"ב 2/84 ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית: "אם בלי חקיקה מוגדרת ומסויגת תוענק לוועדה זו הסמכות להכריע איזו היא הרשימה אשר חותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי, הרי עלולות להיפסל רשימות על רקע אינטרסים מפלגתיים צרים, כפי שייראו אותו זמן לרוב מקרי או מכוון של הוועדה"). אולם, במקום לתקן את העוול ההיסטורי ולאפשר לכל אחד לפתוח עיתון במדינת ישראל, רוצים חברי כנסת מסוימים להגביל את אותה החירות? מהו הרציונאל כאן?

4.
דווקא כאן, האינטרנט שמכיל מימד משחרר ואינו כפוף לדינים מנדטוריים (ועל כך יש רק להודות שפלשתינה-א"י לא היתה מחוברת לרשת הוד-מלכותה) מאפשרת חירות ביטוי אמיתית (תב"מ 16/2001 ש"ס נ' אופיר פינס). כב' השופט מישאל חשין פסק: "אכן, גם אם נשתנתה התשתית אשר שימשה יסוד לחקיקתו של חוק התעמולה ונפתחו ערוצי ביטוי חדשים, לא מצאתי מה טעם אחסום אנוכי את דרכם של אלה; ואם כך ככלל, לא-כל-שכן בתיתי דעתי לתכלית האיסורים שקבע החוק, תכלית שגם תשתיתה אינה עוד כשהיתה".

5.
הוספת הגבלות מעבר למה שהמחוקק המנדטורי קבע עוד עשויה לעלות לנו בחירות היקרה שלנו. זהו מדרון חלקלק לקראת דרישה לרשיון לאתרי אינטרנט, ולקראת הגבלה אמיתית לחירות הביטוי.

14 תגובות ל-“גם אתם שלדון אדלסון | לקראת שינוי פקודת העיתונות

  1. רק נציין שהח"כים לא בדיוק פועלים מטעם עצמם. יש לנו פה דוגמה של ההון-שלטון במיטבו.
    בעלי ידיעות ומעריב מפחדים מאוד מישראל היום.
    החוק החדש נתפר במיוחד כדי לצנזר את העיתון הנקרא ביותר בישראל אחרי ידיעות אחרונות.

    ולטובת מי שהתעצל להכנס ללינק – אלה הח"כים שדוחפים את החוק כרגע:
    דוד רותם (ישראל ביתנו), יואל חסון (קדימה), דניאל בן סימון (עבודה), מירי רגב (ליכוד) ואחמד טיבי (רע"מ-תע"ל), נסים זאב ואברהם מיכאלי (ש"ס), דב חנין (חד"ש), מרינה סולודקין, שי חרמש, שלמה מולה, גדעון עזרא, אורית זוארץ, רוברט טיבייב, יולה שמאלוב-ברקוביץ ורחל אדטו (קדימה).

    ממירי רגב או קדימה לא ציפיתי למשהו אחר.

    דניאל בן סימון היה כתב בהארץ, עיתון ששליש ממנו בבעלות של אזרח גרמני. זה דווקא לא מפריע לו, והחוק לא יפגע בהארץ.

    לגבי דב חנין –
    אני רק אשתמש בהתבטאויות (צבועות כנראה) שלו בעבר:
    "הצעת החוק הזאת, […] , יוצרת מנגנונים מוגזמים וקיצוניים של צנזורה, מנגנונים שאינם מתאימים למדינה דמוקרטית, מנגנונים שאינם מתאימים לחברה חופשית."

    "עמיתי חברי הכנסת, במקרים רבים אנחנו מדברים על מדרון חלקלק, וזו הדוגמה הקלאסית למדרון חלקלק. הנה, אנחנו יצרנו את המנגנון שמאפשר לשלטון לקבוע מה אנחנו האזרחים נראה ומה לא נראה. יצרנו את המנגנון הזה במו ידינו. מובן שכאשר יוצרים מנגנונים כאלה, זה תמיד נובע משיקולים טובים וחיוניים של הגנה על הציבור והתמודדות עם כל מיני רעות ועם כל מיני פגעים חברתיים וכדומה, אבל התוצאה היא תוצאה איומה."

  2. תלי תילים של מילים (מעניינות מאד, אגב) על הצעת חוק פרטית שסביר שלא תעבור. אתה באמת חושב שהקואליציה (בראשות ביבי) תיתן להצעה כזאת לעבור?

  3. א.ה,
    גם אם ההצעה לא תעבור – אסור להתעלם ממנה.
    היא מעידה הרבה מאוד על חברי הכנסת שניסו להעביר אותה, ועל קשרי ההון-שלטון-עיתון במדינת ישראל.

    כשאני שומע שידיעות ומעריב מפעילים לוביסטים כדי לחוקק חוקים נגד עיתונים מתחרים – אני הופך להיות חשדן מאוד לגבי "כלב השמירה" של הדמוקרטיה.

  4. ונוסיף ששר הפנים יכול לסגור עיתון (או כתב עת) ולהחרים את כול ציוד בית הדפוס. לפי עו"ד משה נגבי, מדי שנה נסגר בישראל עיתון אחד בממוצע, אך הקולגות שותקים, במקום להוות כלבי שמירה של הדמוק', וזאת משום שמדובר (בינתיים) בעיתונים שרובם ערבים.

  5. א.ה
    רבים גם לא האמינו שיעבירו את חוק המאגר הביומטרי והנה הוא כאן.
    אז עכשיו יש לנו מאגר (ניסיוני או לא, הוא פה והוא מסוכן), ויש לנו עוד חוק מסוכן נוסף ומהר מאוד אנחנו לא נכנסים למדרון חלקלק אלא שאנחנו מתרסקים עלה אבנים שבתחתית שלו.

  6. מעבר לעובדה שמדובר בהצעת חוק לא דמוקרטית, כל מי שקורא אותה מבין שמדובר גם בנסיון אנכרוניסטי לחלוטין לבנות גשר קטן להולכי רגל על קרקעית של עמק שהוצף לחלוטין על ידי הים. כל החדשות זורמות באופן חופשי וחינמי באינטרנט, וחלק מהעיתונים הגדולים ביותר בעולם מרגישים שימיהם עלולים להיות ספורים. בעוד שנים ספורות כולנו נקרא את החדשות ממכשירים אלקטרונים ניידים. אם חברי הכנסת ימשיכו לבזבז את הזמן שלהם על הצעות חוק חסרות ערך כאלה (שוב אני אפילו לא מתחיל לדבר על אי-הדמוקרטיות המקוממת של ההצעה), גם הכנסת בעצמה תהפוך במהרה למוסד אנכרוניסטי ופושט רגל כמו כמה מהעיתונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *