0.
אחד הדברים העצובים בדמוקרטיה הוא שקבוצה קטנה של בעלי שררה לפעמים מקבלת לה את הסמכות לשנות את הכללים במהלך המשחק, וכשהיא עושה את זה, היא בדרך כלל עושה זאת במחשכים. כך היה הסיפור עם חסימת אתרי ההימורים שהניסוי בה החל בשנת 2010. למזלנו, אחרי הרבה עבודה קשה מצד איגוד האינטרנט, בית המשפט המחוזי פסל את החלטת המשטרה וקבע כי לה אין סמכות להורות לספקיות האינטרנט לחסום גישה לאתרים מסוימים (ההחלטה כעת בערעור, עתמ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' שחר איילון). אבל, רוצה המדינה והיא מגישה חוק עוקף, וכעת מבקשת לאפשר לה לסגור אתרי אינטרנט, ללא הגבלה, באמצעות חוק הגבלת שימוש במקום למניעת ביצוע עבירות (תיקון – הגבלת גישה לאתר אינטרנט ותיקונים שונים), התשע"ג – 2012.

1.
בגדול, מדובר בחוק עוקף שנועד לבטל את ההחלטה של בית המשפט במקרה של איגוד האינטרנט. להזכירכם, באותו המקרה, בית המשפט פסק כי אתר אינטרנט אינו "מקום" ולכן הסמכות לסגירת "מקומות" הימורים שקיימת למשטרה לא בתוקף. כעת, רוצה המשטרה סמכות חדשה:

(1) היה לקצין משטרה מוסמך יסוד סביר לחשד כי אתר אינטרנט משמש לביצוע עבירה המנויה בתוספת השניה, וכי יש יסוד סביר לחשש שאתר האינטרנט ימשיך לשמש לביצוע העבירה אם לא תוגבל הגישה אליו, רשאי הוא ליתן צו המורה לספק גישה לאינטרנט להגביל את הגישה לאותו אתר אינטרנט; צו לפי סעיף זה יכול שיינתן גם אם באתר מתקיימת פעילות חוקית ובלבד שביצוע העבירה איננו חלק שולי מהפעילות הכוללת של האתר.

עכשיו, כיאה לכל דבר חקיקה מודרני, הצדק בו נעשה, אך לא נראה. סעיף 3ו לחוק, שדן בהארכת תוקף הצו, רוצה לקבוע כי "החומר הנוגע לבקשה להארכת תוקפו של צו ההגבלה המינהלי או מידע שעליו מתבססת בקשה כאמור וכל חומר אחר הנמסר בהליך נשוא הבקשה יועמדו לעיון השופט בלבד; החומר יסומן ויוחזר לקצין משטרה מוסמך או לתובע (בסעיף זה: המבקש) לאחר העיון"; כך גם החלטת השופט, שיכולה שתהיה חסויה: "בית המשפט יודיע לבעלים או למחזיק ולקצין המשטרה המוסמך על החלטתו בבקשה לפי סעיף זה, ורשאי הוא לקבוע שנימוקי ההחלטה, כולם או מקצתם, יהיו חסויים".

2.
כלומר, אזרחי ישראל עשויים למצוא עצמם במצב בו ניתן צו סגירה כנגדם אשר הוא חסוי ולא ניתן להם. הם לא יוכלו לערער על צו כזה, כיוון שנימוקי ההחלטה יהיו חסויים. נשמע מעניין? וובכן, אני מזכיר לכם שגם חוק נתוני תקשורת האהוב שלנו, שמאפשר למשטרה לקבל נתוני GPS על אזרחים ופירוט של שיחות הטלפון שלהם, נותן צווים בדלתיים חסויות, ולכן, לדוגמא, אנחנו לא יכולים לדעת כיצד החוק מיושם, כמה בקשות כאלה באמת מוגשות שלא כדין, ואיך עובדת הביקורת השיפוטית.

3.
מה שמצחיק הוא שהחוק עצמו הוא אבסורדי: ברור לנו כבר עכשיו שלא משנה איזה צו לחסימה של אתר אינטרנט ינתן, התוקף שלו הוא בערך כמו צו של המשטרה שיורה שהטמפרטורה בקיץ לא תעלה על 25 מעלות צלזיוס. כלומר, אוקי, הספקיות יגבילו ואז האזרחים יגלשו. אבל זה עוד כלום; הבעיה הרצינית בחוק היא שהוא כתוב מתוך רצון לתקן בעיה שלא קיימת.

4.
אבל כמובן שיש כאן את נושא המדרון החלקלק. במקור, חוק הגבלת שימוש במקום למניעת ביצוע עבירות נועד לאפשר לבית המשפט להוציא צו לסגור את המקום, ובמקרים מיוחדים לאפשר לשוטר לסגור את המקום בצורה מנהלית. כאן, סעיף 3ו לחוק בעצם אומר: עזבו אתכם מבתי משפט, תנו לשוטר סמכות וזהו. ואז, מגיעה הרחבת השימושים.

5.
הרחבת השימושים? וובכן, מתחילים בשתי עבירות נוראיות שקל להפחיד אותנו מאיתן: פדופיליה והימורים. ברור שכולם מתנגדים לפדופיליה והימורים, לא? וובכן, לא באמת. בגלל זה משתמשים בביטוי "התוספת השניה", בעצם בחוק מכניסים רשימה סגורה של עבירות, שאפשר בכל עת להוסיף עליהן. ירצה המחוקק להוסיף גם עבירות של פגיעה בבטחון המדינה, והנה סגרנו גם עוד אתרים.

6.
הסכנה האמיתית כאן היא בפרקטיקה: באותו השבוע בו מתגלה שהמשטרה הצבאית חוקרת בלוגר אנונימי שככל הנראה נחשף בעקבות שימוש קלוקל בחוק נתוני תקשורת מבלי ליתן כבוד לחסיון העיתונאי, באותו השבוע בו מתכנסות אומות העולם הלא דמוקרטיות כדי להציע אמנה שתעביר את הסמכות לסגירת האינטרנט לידיהן, מדינת ישראל מחליטה להוציא תזכיר חוק זה. ומדוע? כי זה בסדר שאדם מהמר את כל כספו במפעל הפיס, אבל לא בסדר כאשר הוא עושה זאת באתר של זרים.