0.
לפני כשנתיים ביקשו ארגוני זכויות היוצרים לסגור אתר הורדות פופולרי אשר אפשר לתושבי ישראל גישה לתכנים המוגנים בזכויות יוצרים ללא אישור היוצרים. אלה, בשעתו, פנו לבית המשפט המחוזי בפתח-תקווה וביקשו צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבע "להמשיך ולהפעיל בין היתר את אתרי האינטרנט המפרים". בהעדר תשובה ממפעיל האתר, נעתר בית המשפט ואישר, כחותמת גומי, את בקשותיהם (תא 703-08-09 א.ל.י.ס נ' Hoaradot.net). שנתיים חלפו ובעלי זכויות היוצרים הצליחו להסיר את אתר הורדות.נט מהאינטרנט, ככל הנראה לזמן מוגבל. כמובן שיש עוד לא מעט אתרים, ושאתר זה היה רק אחד מני רבים, אבל הוא מראה על כוונה.

1.
הבעיה היא לא בתביעה נגד אתר הורדות.נט; אם זה אכן הפיץ בעצמו תכנים אשר מוגנים בזכויות יוצרים (ולא רק היווה פלטפורמה עבור גולשים אחרים להפצה של תכנים), הרי שהוא היה זכאי להגנות בחוק אם היה מפעיל את נוהל "הודעה והסרה" כפי שנקבע בעניין ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס.נ' רוטר (לקריאה נוספת). הבעיה כאן היא חד-צדדיות ההליך והספק אם יש בכלל סמכות לבקש להוריד אתר אינטרנט במלואו מהרשת.

2.
על חד-צדדיות ההליך ניתן ללמוד גם מארצות הברית; טק-דירט פרסמו לאחרונה סיפור של בעל בלוג אשר גילה יום אחד שאתר האינטרנט שלו הוחרם על ידי ממשלת ארצות הברית בטענה שהוא מפיץ תוכן שאסור להפיץ. אותו בלוג, ככל הנראה, בסך הכל פרסם שירים שנשלחו לו על ידי בעלי זכויות היוצרים ברשות, על מנת שיקדם אלבומים של אמנים החתומים אצלהם. בשבוע שעבר, לאחר דיון משפטי ארוך, הצליח הבלוגר לקבל לידיו כנראה את אתר האינטרנט בחזרה. כלומר, אנחנו למדים שוב שכאשר רק צד אחד מביא את טענותיו, הצדק לא ממש מתקיים. גם במקרה של אותו בלוגר אמריקאי וגם במקרה בארץ שבו (ככל הידוע לי) מפעיל אתר ההורדות כלל לא הביא את גרסאתו בפני בית המשפט (מסיבותיו שלו).

3.
אבל השאלה היותר גדולה היא כזו: מכח איזו סמכות התבקש הצו הגורף שאוסר על אותו אדם להפעיל את אתר האינטרנט שלו? אם נחזור לחוק זכויות יוצרים נראה שסעיף 60 מגדיר את מה שמוסמך בית המשפט לעשות בעותקים מפרים: להשמיד אותם או להעביר את הבעלות בהם (ואז אף לחייב את בעל הזכויות בתשלום אם עשה בהם שימוש); אליס גם היו יכולים לבקש צו מניעה מכח תקנות סדר הדין האזרחי או חוק בתי המשפט. אפילו, אם נלך רחוק ונטען שיש כאן גם עוולה מסחרית (כמו פגיעה במוניטין) אז אפשר אולי להתלות בסעיף 21 לחוק עוולות מסחריות ולצוות על השמדת הנכסים המפרים. אבל עדיין, חסר לי כאן משהו.

4.
מה שמפריע לי הוא שכנראה אליס קיבלה הרבה יותר ממה שהחוק מאפשר לה לקבל; לדעתי, גם בפרשנות המרחיבה ביותר, צווים שהיתה יכולה לקבל להשמדת הנכסים המפרים היו צווים למחיקה של קבצים מהשרת של האתר המפר ולאו דווקא קבצים לסגירה של האתר. למה הדבר דומה? משל בית בו מתנהלים משחקים אסורים, כעת באה המשטרה ומצווה, ככל הנראה בסמכות (הפעם, לפחות) לסגור את מקום ההימורים, אשר שכר את המקום מבעל הבית. כעת, מביאה המשטרה בולדוזר והורסת את הבניין ולא רק סוגרת את העסק ומאפשרת לעסק אחר להתקיים שם. כלומר, לאליס (או זיר"ה, כעת) אין שום סמכות לקבל את הבעלות על האתר: האתר הוא לא הנכס המפר, אלא האתר רק, במקרה הטוב ביותר, שימש זירה להפרת זכויות יוצרים.

5.
הרצון של ארגוני הזכויות, במקרה הזה, לקפוץ גבוה מדי ולהשתלט על אתר שלם בשם הגנה על זכויות היוצרים הוא בעייתי. הוא כנראה לא בעייתי באתר שיתוף קבצים אשר (למיטב הבנתי) לא הכיל ואף לא תוכן אחד שמורשה על ידי בעלי הזכויות; אבל אותו רציונאל יכול גם לעבוד מול אתרים לגיטימיים לגמרי כמו YouTube אשר מכילים (גם) תכנים שמפרים זכויות יוצרים. הפחד הוא שבית המשפט, במעמד צד אחד וכחותמת גומי, נתנו לבעלי הזכויות סעד כל כך מרחיק לכת רק כיוון שעורכי הדין שלו ביקשו את הסעד בכתב התביעה, ולא הוכיחו דבר.