כץ נ' רוטמן: שובו של השימוש ההוגן התרבותי

0.
החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 7648-09-08 סמדר כץ נ' בן ציון רוטמן (סיכום אצל חיים רביה) היא כנראה אחת ההחלטות החשובות בתחום דיני זכויות היוצרים שניתנה מאז בש"א 11646/08 פרמייר ליג נ' פלוני. עובדות המקרה, בהפשטה יתרה היו כאלה: סמדר כץ, התובעת, גילתה יום אחד שבן ציון רוטמן, הנתבע, העלה לאתר האינטרנט שלו עבודת פופ-ארט המבוססת על יצירה שלה. כץ פנתה לבית המשפט לקבלת פיצוי בסך 390,000 ש"ח וצו המורה על הסרת הפרסום. בסמוך למועד התביעה, רוטמן הסיר את היצירה, וככל הנראה לפני שנודע לו על עצם התביעה. כץ לא שלחה מכתב התראה ולא ביקשה את ההסרה. בית המשפט דחה את התביעה בהחלטה מעניינת, שלצערי לא היתה מנומקת בצורה הנכונה. בית המשפט, ראשית, קובע כי התובעת כלל לא זכאית לפיצוי ומחיל את עקרון זוטי הדברים בזכויות יוצרים (בהמשך לת"א (ת"א) 37759/07 שוחט נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ); רק לאחר מכן, הוא בוחן את ארבעת הקריטריונים וקובע כי גם במקרה שלא היה מדובר בזוטי דברים, הרי שלאור תום ליבו של הנתבע לא תהיה זכאית התובעת לפיצויים; רק לאחר מכן, מחליט לבחון את ההגנה האפקטיבית של שימוש הוגן בתוך פופ-ארט, על ידי קבלת השארה.

1.
המסקנה החשובה ביותר בפסק הדין היא כי רשימת המטרות על פי סעיף 19 לחוק זכויות יוצרים אינה רשימה סגורה. כאמור, סעיף 19 לחוק קובע מהו השימוש ההוגן ומונה רשימה של מקרים כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך. בית המשפט, בפרשת פרמייר ליג כבר קבע כי לא מדובר ברשימה סגורה וממצה, אלא איפשר גם לקבל את הגישה התרבותית-חלוקתית ולהבין כי בניה של נכסי תרבות נכנסת תחת השימוש ההוגן. כך עושה גם השופט יעקב שינמן בהחלטתו. כב' השופט פוסק כי "בענייננו, אין חולק כי הנתבע עשה שינוי ביצירה (והתכוון להמשיך ולעשות בה עוד שינויים) והשאלה אם טרנספורמציה שכזו מהווה שימוש הוגן ואם לאו. … טענת הטרנספורמציה בדיני זכויות יוצרים היא אלמנט מוכר בדוקטרינת השינוי ההוגן. על פי התפיסה היום, שימוש הוגן נחשב לא רק כמדיניות בלבד, או פריווילגיה שדוקטרינת זכויות היוצרים נותנת ומרשה, אלא כזכות. טרנספורמציה ביצירה קודמת אכן מהווה בעצמה ביטוי של היוצר המאוחר ועל כן ראויה להגנה".

2.
יש לאמר כי החלטתו של כב' השופט שינמן חריגה באופי של זכויות היוצרים, אשר הפכו להיות דינים הרתעתיים ביותר לאחרונה. בשורה של החלטות שניתנו לאחרונה פסק בית המשפט סכומים משמעותיים להתרעה בתחום דיני זכויות היוצרים, החל מ30,000 ש"ח על העתקה של מאמר אחד מאתר אינטרנט (ת"א 26386-09-09 גל מור נ' חן אזולאי), 40,000 ש"ח פיצוי על העתקה של 10 שאלות באתר אינטרנט (א 21685/07 דטהפקס בע"מ נ' לשכת רואי החשבון בישראל), 10,000 ש"ח על העתקה של תמונה מאתר אינטרנט שלא למטרות מסחריות (א 1191/09 דן פורגס נ' ד"ר דוד סיון), פיצוי של 18,000 ש"ח על העתקה של עיצובה של תמונה (ת"א 6077-08 ילינסון נ' הטכניון) ו180,000 ש"ח על העתקה של 10 כתבות במקומון (תא 11798-10-09 מגזין המושבות נ' כל-העיר כלבו). אותה אווירה שעמדה מאחורי פסקי הדין האלה גם עמדה מאחורי לא מעט מכתבי התראה שפשו בזמן האחרון תוך ניצול לרעה של חוקי זכויות היוצרים*. אותה אווירה גם שררה אצל סמדר כץ, התובעת בתיק, שלפחות לפי החלטת בית המשפט נראית כמי שבאה להרוויח מהפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות היוצרים ולהעניש את התובע.

*לכן, כששאלו אותי למה אני לא מופתע מהפרקטיקה שנהגו עורכי הדין בפרשת מכתבי ההתראה של הספאם, הבהרתי שאני רגיל לראות כאלה דברים, וגם בתחום זכויות היוצרים יש טרולים העומדים על זכויותיהם בצורה לא הגיונית.

3.
פסק הדין גם עומד בצורה די קוהרנטית עם מסקנותיו של מחקר שערכתי ביחד עם דר' נמרוד קוזלובסקי והתפרסם לפני כחודש (Kozlovski, Klinger, Davidi, Yarkoni, "Fair Use in Israel", inside: A2K for Consumers: Reports of Campaigns and Reports 2008-2010). במהלך המחקר סקרנו כ-100 פסקי דין שהעלו את הגנת השימוש ההוגן וניסינו לייצר חוט אחד המקשר בינהם, לבחון כיצד בתי המשפט למדו את הקריטריונים ולראות כיצד השוק רואה את השימוש ההוגן (עמ' 141 ואילך); אחת המסקנות שהגענו אליהן היתה שבתי המשפט אינם מבינים את השימוש ההוגן, לעיתים לטובה ולעיתים לרעה. אותן אי הבנות מביאות לכך שההגנה תועלה גם במקרים בהם ברור שאחד הצדדים טועה, אך אין הסבר אחר לכך. מעניין לראות כיצד אותו מחקר ישפיע על יכולת קבלת ההחלטות בעתיד של שופטים (בהנחה שיש להם רצון לקרוא 70 עמודים באנגלית).

4.
עוד מסקנה מעניינת מפסק הדין היא ההבנה של תום לב בזכויות יוצרים: בית המשפט מכיר בכך, בפועל, שהסרה של יצירה המוגנת בזכויות יוצרים לאחר התראה או בהזדמנות הראשונה בה מובן כי היא מוגנת, מהווה הגנה מפני תביעה. בית המשפט פוסק כי "אם מר רוטמן הסיר את התמונה מיד לאחר קבלתה של התביעה, הרי שגם בכך יש להצביע כי הוא פעל בתום לב, וכי לא היתה לו כוונה להפר את זכויותיה של התובעת, ובהתנהלות זו יש חיזוק לגרסתו כי העלאת התמונה לאתר עד להסרתה, נעשתה בשוגג". מעניין איך בכך יש להשפיע על שליחתם של מכתבי התראה; אם כתוצאה מאותה פסיקה יוקם תקדים לפיו הסרת תמונה לאחר התראה ראשונית אינה מזכה בפיצויים, הרי שהפרקטיקה של מכתבי התראה לצורך קבלת פיצוי בזכויות יוצרים (שנוצרת בעקבות הפיצויים הגבוהים ללא הוכחת נזק) תפסק במקרים בהם התובע אינו מאמין שנגרם לו נזק אמיתי מהפרסום, כמו כן, עורכי הדין שעד היום עבדו בצורה של פיצוי תלוי הצלחה (ברוב המקרים אף 50% מהסכום שיצליחו לקבל מהנתבע הפוטנציאלי) לא יקבלו פיצוי ולכן לא יתומרצו לתבוע. במקרה כזה, השימושים ההוגנים יוגברו והתובעים יתבעו רק במקרים ראויים.

5.
כאמור, כץ נ' רוטמן הוא פסק דין מרענן וחשוב, וככל הנראה (בהתחשב בסכומים הזעומים) לא יגיע לערעור בעליון; מנגד, הוא יכול להעיד על שינוי גישה בבתי המשפט המחוזיים ועל הרתעה נגד תובעי סרק בזכויות יוצרים.

9 תגובות ל-“כץ נ' רוטמן: שובו של השימוש ההוגן התרבותי

  1. יהונתן, אכן פסק דין חשוב ומעניין. יש יותר ויותר שופטים שלא נותנים ללחץ הכבד של בעלי האינטרסים וזכויות היוצרים לרתיע אותם מלחשוב וזו המסקנה הכי חשובה ממנו.
    בעניין אחר, מאמר מרתק כתבתם אתה ונמרוד והאחרים. נהניתי מאוד לקרוא והערכתי את המסקנות. אולי תחשבו לתרגם לעברית ולפרסם גם בארץ שיהיה נגיש יותר לקהל הרחב?

  2. בימים אלה אני מתמודד עם תביעת סרק של "תובעת סדרתית" בבית משפט השלום בת"א. פסק דין זה הגיע בזמן ואני מקווה שבית משפט השלום בת"א ילך בדרכו.

  3. יורם,
    לי אין כח לתרגם 80 עמודים. אני מעריך שלך גם אין. זו בעיה אמיתית אחרי שגומרים מחקר להתחיל לערוך אותו כשיש עוד כל כך הרבה עבודה.

  4. האמת שבתור לא משפטן ולא מומחה, מה שאתה מתאר פה נשמע לי קצת הזוי. עשרות אלפי שקלים פיצוי על העתקת תמונה לאתר אינטרנט קטן ללא מטרה מסחרית? ההיגון הישר אומר שאפשר להסתפק בהתראה והורדה מיידית, איזה רווח כבר הופק מתמונה אחת באתר שכזה.
    גם נושא הכתבות נשמע מופלא. אם אני מחר אשים באתר שלי בנושא הנחליאלים סריקת כתבה מהארץ על נחליאלים, הארץ יוכל לקבל ממני פיצוי של עשרות אלפי שקלים על הפרת זכויותיו?
    נשמע שבאמת היד קלה על ההדק

  5. דני, באופן עקרוני אתה צודק אבל דווקא הקלות הרבה שבהעתקה והקושי במעקב בלתי פוסק ובתפיסת המפרים מקים הגיון מסויים בהרתעת הציבור מפני העתקה בלי קבלת הזכויות.
    יתכן שבתי המשפט בארץ קצת הולכים לכיוון השני, אבל ההגיון הבסיסי מובן – לא רוצה לשלם הרבה כסף, אל תעתיק בלי רשות.
    א-ב לא?

  6. יש בזה היגיון כשמדובר בגוף גדול ומסחרי. כשמדובר באתרים ללא מטרות רווח, שבסה"כ בנאדם רוצה להביא לידיעת הציבור חומרים שפורסמו בתחום, והוא סורק את הכתבה (כלומר לא מציג אותה כשלו אלא בדיוק כפי שפורסמה במקור) הוא בסה"כ תורם למה שהעיתון רצה לעשות – להביא לידיעת הציבור מידע בנושא.
    והוא עושה זאת בעזרת החומר הספציפי שהעיתון פרסם, כפי שפורסם במקור עם קרדיט וכל מה שצריך.
    אין פה הטעיה ועשיית רווח על חשבון עבודה של מישהו אחר. על זה להעניש בעשרות אלפי שקלים?

    אני מבין שיש ערך מסחרי לעבודה שהעיתון עשה כדי להביא לפרסום את המידע. אבל עדיין…לא יודע, השכל הישר שלי אומר שזה כבר מוגזם הסיפור הזה.
    מצד שני, המציאות כידוע לא מתנהלת לפי השכל הישר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *