0.
בחודש אוגוסט 2007 אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, את המיזוג בין ידיעות תקשורת לבין One, אתר אינטרנט העוסק בתחום הספורט שהוקם על ידי שני יזמים צעירים, תוך שהיא טוענת כי טובת הגולשים, שהם הלקוחות, לא תפגע. אותו מיזוג הביא לכך ש51% מאתר האינטרנט יוחזקו על ידי "ידיעות תקשורת" שהיא בפועל המפעילה של האתר וזו שגוזרת את רווחיו; One, כך לפחות על פי אתר 'The Marker', נוהל באותה עת על ידי אופירה אסייג בצורה שמתקרבת יותר למשרד יחסי ציבור של ספורטאים מסוימים ותוך ששמועות רחשו סביב המעורבות שלה עם גורמים אפורים וגורמים המקורבים לארגוני פשע (כך לפחות לפי הכתבה המלונקקת). אותן חשדות ושמועות לא מבוססות שהוצגו בעיתון המתחרה לא הפריעו לידיעות ואלו, מצדם, לא הפריעו לאסייג וחבריה לנהל את האתר באותה הדרך.

1.
החל מחודש מרץ 2007 החל ייגר-מייסטר, שנחשף היום כשלמה מן, לכתוב את הבלוג "עומדים בשער" בפלטפורמת תפוז (וראו הרחבה שלי). מן כתב ביקורת משתלחת נגד אסייג וחבריה תוך שהוא משתמש במעטה האנונימיות כדי להגן על עצמו מאיומים על עצמו ועל פרנסתו, כמו גם לשמור על אנונימיות בכל שזה נוגע למקורותיו; ייגר-מייסטר הופתע לגלות בחודש מרץ כי One פנו לתפוז, האתר שאירח את הבלוג, וביקשו להסיר חלק מהתכנים שפוגעים בשמם הטוב של One ואסייג. לאחר שהחליט כי מאס בכתיבה, ייגר חיפש מחליף וזה נמצא בדמות של תמיס, וזה העביר את הבלוג לוורדפרס.קום לאחר שהאמין שההגנה שאלו נותנים למשתמשי האתר גדולה יותר מאשר בתפוז. לא עברו חודשיים ותמיס קיבל גם הוא מכתב התראה בטרם פתיחה בהליכים משפטיים בו הוא נדרש להזדהות ולשלם סכום מפלצתי של שני מיליון ש"ח. במקביל, הוגשה תביעה על סכום זהה נגד שני מייסדי הבלוג: רביב שכטר ועודד קרמר וכן נגד שלמה מן. לא ברור כיצד הושגה זהותו של מן, שפוטר מעבודתו היום לאחר שהתגלה כי הוא הפעיל את הבלוג, אולם לדברי תמיס, יורשו, זה עשוי להיות באמצעים שאינם צו שיפוטי. (ועל כך, אני מאמין, יהיה פוסט נפרד בעתיד)

2.
מחרתיים תערוך ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (זהירות, לינק דינאמי) דיון בהצעת החוק של ישראל חסון לתיקון חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות שקובעת כי אתרי תוכן גולשים יהיו אחראים בצורה ישירה לתוכן שמועלה על ידי הגולשים הן באחריות אזרחית והן באחריות פלילית (הסבר על אי חוקתיות הצעת החוק). הצעת החוק אמנם באה בגלל טוקבקים, אבל היא מתייחסת לכל תוכן גולשים באשר הוא ועשויה להוביל להשלכות משמעותיות על ביטוי בצורה שבה כל פרשת ייגר-גייט לא היתה מתרחשת מלכתחילה (לטוב ולרע).

3.
תפוז מעולם לא היו מאשרים בלוג כמו "עומדים בשער" אם הם היו צריכים לשאת באחריות אליו. הסיבה? לא כיוון שאותו תוכן מוציא לשון הרע, אלא כיוון שתפוז היו צד להתדיינות כאן. לא בכדי רפי גינת לא תבע את קפה דה-מרקר כשהוא תבע את אורן פרנק על לשון הרע, קולגיאליות קטנה בין האתרים מובילה לעסקים טובים יותר בסופו של דבר, גם אם דה-מרקר לא היה נמצא חייב בסופו של דבר. כשאופירה אסייג החלה את ציד המכשפות שלה נגד ייגר-מייסטר, היא איימה גם על תפוז בתביעה משפטית. דבורית שרגל, שהיתה עורכת תפוז באותה העת, אמרה בעצמה כי ייעוץ משפטי שניתן להם (ולדעת אפי פוקס בצורה רעה) מחייב אותם להסיר את התוכן; תפוז בסוף לא נתבעו על הסכום הנטען, אלא רק הבלוגרים אך אם הצעת החוק של חסון היתה מתקבלת, תפוז היו מעסיקים צבא עורכי דין כדי לבחון את כל הגשות הגולשים, טוקבק אחרי טוקבק כדי להסיר מעצמם אחריות, אלה, עם יד קלה על ההדק, היו מוחקים תכנים (ולעיתים בלוגים שלמים) כדי לרצות את מעסיקיהם.

4.
One נמצא בבעלות של ידיעות (ומשפחת מוזס), אחת המשפחות העשירות בישראל ובבירור אחת המעורבות ביותר בשוק התקשורת הישראלית. קשה שלא למצמץ ולמצוא מעורבות שלהם בעסק כלשהוא: רשת, זכיינית ערוץ 2, הוט, ידיעות אחרונות ועוד. קשה להאמין שכשכח כזה יוצא נגד שלושה בלוגרים קטנים העיתונות תהיה אובייקטיבית. אולם, לידיעות יש כח אחריות נוספת, וזו האחריות ללקוחות שלה: הגולשים. בין אם הביקורת נגד One מוצדקת ובין אם לא, הלקוחות של אתרי האינטרנט צריכים להיות חשופים לתחרות אמיתית בשוק התקשורת; יציאה נגד אמצעי תקשורת מתחרה (קטן ככל שיהיה) מסכלת את התחרות החופשית על הלקוחות: תביעה של שני מיליון ש"ח רומזת לכל מי שמעוניין לכתוב בלוג ביקורת שלפני שהוא יבקר את אסייג וחבריה הוא חייב להשיג לעצמו ייעוץ משפטי.

5.
שני וקטורים פועלים במקביל על תוכן הגולשים בארץ באפיקים משפטיים נפרדים: הוקטור הראשון הוא הלחץ המשפטי, זה שקובע שביקורת תקשורת מבוצעת באמצעות התקשורת בלבד (ומדי פעם על ידי העין השביעית של המכון הישראלי לדמוקרטיה), הוקטור השני הוא של המחוקק שאומר שתוכן גולשים כפוף, דה פקטו, לחסד של האתר שמעוניין לתת לו במה. כלומר, אם אתה רוצה להתבטא עלייך להשיג קודם כל במה. במה (וקוראים) כידוע עולים כסף, לא בטוח שלכולנו יש את זה.

6.
אני לא נכנס לסוגיה האם דבריו של ייגר-מייסטר היו לשון הרע או לא, זה לא יועיל. השאלה הנכונה היא מדוע לתבוע אותו? מדוע לקחת בלוג קטן שנקרא על ידי אלפים ספורים של קוראים ולהביא אותו לכותרות העיתונים כדי שכל המדינה תדע שאתר מסוים מפעיל על המבקרים שלו לחץ משפטי? מדוע לא קיבל One את הביקורת ופעל לתקן אותה (או להתגאות בכך שהוא אתר צהוב, אם כך באמת הדבר?) מדוע הגברת אסייג לא הגיבה ואף לא פעם אחת בצורה שאינה משפטית?

7.
היום זה באמת איזה בלוג נידח, אבל כיצד יתמודד "חוק הטוקבקים" ואופירה אסייג עם סרטונים כמו זה שמועלים ליוטיוב ומשמיצים אותה בצורה חמורה בהרבה? האם להסתבך עם גוגל זה כבר יותר מדי עבור One? נחכה ונראה.

8.
שיהיה ברור לכולם, האחריות על ההתנהגות של One היא בידי "ידיעות תקשורת", אלו צריכים להוקיע את ההתנהגות ולדאוג שביקורת תתקבל בצורה לגיטימית. אם ארנון מוזס ויון פדר לא יגנו על הגולשים ועל הטוקבקיסטים, לא ישארו להם לקוחות בסופו של דבר, ויש גבול לכמה שמפרסמים מוכנים לתת כסף כשאף אחד לא צופה באתר.

(…)