ייגרגייט הוא הבעיה של נוני | ישראל חסון מחייך באושר

0.
בחודש אוגוסט 2007 אישרה הממונה על ההגבלים העסקיים, רונית קן, את המיזוג בין ידיעות תקשורת לבין One, אתר אינטרנט העוסק בתחום הספורט שהוקם על ידי שני יזמים צעירים, תוך שהיא טוענת כי טובת הגולשים, שהם הלקוחות, לא תפגע. אותו מיזוג הביא לכך ש51% מאתר האינטרנט יוחזקו על ידי "ידיעות תקשורת" שהיא בפועל המפעילה של האתר וזו שגוזרת את רווחיו; One, כך לפחות על פי אתר 'The Marker', נוהל באותה עת על ידי אופירה אסייג בצורה שמתקרבת יותר למשרד יחסי ציבור של ספורטאים מסוימים ותוך ששמועות רחשו סביב המעורבות שלה עם גורמים אפורים וגורמים המקורבים לארגוני פשע (כך לפחות לפי הכתבה המלונקקת). אותן חשדות ושמועות לא מבוססות שהוצגו בעיתון המתחרה לא הפריעו לידיעות ואלו, מצדם, לא הפריעו לאסייג וחבריה לנהל את האתר באותה הדרך.

1.
החל מחודש מרץ 2007 החל ייגר-מייסטר, שנחשף היום כשלמה מן, לכתוב את הבלוג "עומדים בשער" בפלטפורמת תפוז (וראו הרחבה שלי). מן כתב ביקורת משתלחת נגד אסייג וחבריה תוך שהוא משתמש במעטה האנונימיות כדי להגן על עצמו מאיומים על עצמו ועל פרנסתו, כמו גם לשמור על אנונימיות בכל שזה נוגע למקורותיו; ייגר-מייסטר הופתע לגלות בחודש מרץ כי One פנו לתפוז, האתר שאירח את הבלוג, וביקשו להסיר חלק מהתכנים שפוגעים בשמם הטוב של One ואסייג. לאחר שהחליט כי מאס בכתיבה, ייגר חיפש מחליף וזה נמצא בדמות של תמיס, וזה העביר את הבלוג לוורדפרס.קום לאחר שהאמין שההגנה שאלו נותנים למשתמשי האתר גדולה יותר מאשר בתפוז. לא עברו חודשיים ותמיס קיבל גם הוא מכתב התראה בטרם פתיחה בהליכים משפטיים בו הוא נדרש להזדהות ולשלם סכום מפלצתי של שני מיליון ש"ח. במקביל, הוגשה תביעה על סכום זהה נגד שני מייסדי הבלוג: רביב שכטר ועודד קרמר וכן נגד שלמה מן. לא ברור כיצד הושגה זהותו של מן, שפוטר מעבודתו היום לאחר שהתגלה כי הוא הפעיל את הבלוג, אולם לדברי תמיס, יורשו, זה עשוי להיות באמצעים שאינם צו שיפוטי. (ועל כך, אני מאמין, יהיה פוסט נפרד בעתיד)

2.
מחרתיים תערוך ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת (זהירות, לינק דינאמי) דיון בהצעת החוק של ישראל חסון לתיקון חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות שקובעת כי אתרי תוכן גולשים יהיו אחראים בצורה ישירה לתוכן שמועלה על ידי הגולשים הן באחריות אזרחית והן באחריות פלילית (הסבר על אי חוקתיות הצעת החוק). הצעת החוק אמנם באה בגלל טוקבקים, אבל היא מתייחסת לכל תוכן גולשים באשר הוא ועשויה להוביל להשלכות משמעותיות על ביטוי בצורה שבה כל פרשת ייגר-גייט לא היתה מתרחשת מלכתחילה (לטוב ולרע).

3.
תפוז מעולם לא היו מאשרים בלוג כמו "עומדים בשער" אם הם היו צריכים לשאת באחריות אליו. הסיבה? לא כיוון שאותו תוכן מוציא לשון הרע, אלא כיוון שתפוז היו צד להתדיינות כאן. לא בכדי רפי גינת לא תבע את קפה דה-מרקר כשהוא תבע את אורן פרנק על לשון הרע, קולגיאליות קטנה בין האתרים מובילה לעסקים טובים יותר בסופו של דבר, גם אם דה-מרקר לא היה נמצא חייב בסופו של דבר. כשאופירה אסייג החלה את ציד המכשפות שלה נגד ייגר-מייסטר, היא איימה גם על תפוז בתביעה משפטית. דבורית שרגל, שהיתה עורכת תפוז באותה העת, אמרה בעצמה כי ייעוץ משפטי שניתן להם (ולדעת אפי פוקס בצורה רעה) מחייב אותם להסיר את התוכן; תפוז בסוף לא נתבעו על הסכום הנטען, אלא רק הבלוגרים אך אם הצעת החוק של חסון היתה מתקבלת, תפוז היו מעסיקים צבא עורכי דין כדי לבחון את כל הגשות הגולשים, טוקבק אחרי טוקבק כדי להסיר מעצמם אחריות, אלה, עם יד קלה על ההדק, היו מוחקים תכנים (ולעיתים בלוגים שלמים) כדי לרצות את מעסיקיהם.

4.
One נמצא בבעלות של ידיעות (ומשפחת מוזס), אחת המשפחות העשירות בישראל ובבירור אחת המעורבות ביותר בשוק התקשורת הישראלית. קשה שלא למצמץ ולמצוא מעורבות שלהם בעסק כלשהוא: רשת, זכיינית ערוץ 2, הוט, ידיעות אחרונות ועוד. קשה להאמין שכשכח כזה יוצא נגד שלושה בלוגרים קטנים העיתונות תהיה אובייקטיבית. אולם, לידיעות יש כח אחריות נוספת, וזו האחריות ללקוחות שלה: הגולשים. בין אם הביקורת נגד One מוצדקת ובין אם לא, הלקוחות של אתרי האינטרנט צריכים להיות חשופים לתחרות אמיתית בשוק התקשורת; יציאה נגד אמצעי תקשורת מתחרה (קטן ככל שיהיה) מסכלת את התחרות החופשית על הלקוחות: תביעה של שני מיליון ש"ח רומזת לכל מי שמעוניין לכתוב בלוג ביקורת שלפני שהוא יבקר את אסייג וחבריה הוא חייב להשיג לעצמו ייעוץ משפטי.

5.
שני וקטורים פועלים במקביל על תוכן הגולשים בארץ באפיקים משפטיים נפרדים: הוקטור הראשון הוא הלחץ המשפטי, זה שקובע שביקורת תקשורת מבוצעת באמצעות התקשורת בלבדמדי פעם על ידי העין השביעית של המכון הישראלי לדמוקרטיה), הוקטור השני הוא של המחוקק שאומר שתוכן גולשים כפוף, דה פקטו, לחסד של האתר שמעוניין לתת לו במה. כלומר, אם אתה רוצה להתבטא עלייך להשיג קודם כל במה. במה (וקוראים) כידוע עולים כסף, לא בטוח שלכולנו יש את זה.

6.
אני לא נכנס לסוגיה האם דבריו של ייגר-מייסטר היו לשון הרע או לא, זה לא יועיל. השאלה הנכונה היא מדוע לתבוע אותו? מדוע לקחת בלוג קטן שנקרא על ידי אלפים ספורים של קוראים ולהביא אותו לכותרות העיתונים כדי שכל המדינה תדע שאתר מסוים מפעיל על המבקרים שלו לחץ משפטי? מדוע לא קיבל One את הביקורת ופעל לתקן אותה (או להתגאות בכך שהוא אתר צהוב, אם כך באמת הדבר?) מדוע הגברת אסייג לא הגיבה ואף לא פעם אחת בצורה שאינה משפטית?

7.
היום זה באמת איזה בלוג נידח, אבל כיצד יתמודד "חוק הטוקבקים" ואופירה אסייג עם סרטונים כמו זה שמועלים ליוטיוב ומשמיצים אותה בצורה חמורה בהרבה? האם להסתבך עם גוגל זה כבר יותר מדי עבור One? נחכה ונראה.

8.
שיהיה ברור לכולם, האחריות על ההתנהגות של One היא בידי "ידיעות תקשורת", אלו צריכים להוקיע את ההתנהגות ולדאוג שביקורת תתקבל בצורה לגיטימית. אם ארנון מוזס ויון פדר לא יגנו על הגולשים ועל הטוקבקיסטים, לא ישארו להם לקוחות בסופו של דבר, ויש גבול לכמה שמפרסמים מוכנים לתת כסף כשאף אחד לא צופה באתר.

()

17 תגובות ל-“ייגרגייט הוא הבעיה של נוני | ישראל חסון מחייך באושר

  1. פוסט מפואר, מנומק ומאיר עיניים. באמת, לך תדבר עם נוני על רווחת הגולשים ברשת. בדיחה.

  2. דלורית,
    אני מקווה שהבנת את הביקורת בפוסט. אני חושש שאם נוני לא יפעל לעזור לתוכן הגולשים אז לא יהיה לו באתר תוכן גולשים גם בקרוב, וכנראה יפגעו לו ההכנסות.

  3. יהונתן, פוסט מעולה – גם בתוכן וגם בסגנון. המרחב הציבורי שלנו ברשת הישראלית בסכנה, הפעולה כנגד מן מסכנת את אחד מבסיסי הכלכלה הפוסט-מודרנית שנמצאת בפורמט התקשורתי המשתף – מכאן המסקנה שלי היא שח"כ חסון ואופירה (המוצ__) מאיימים על הבסיס הכלכלי של מדינת ישראל וראויים לסקילה.

  4. בהחלט הבנתי מה רצית לומר והבעתי את דעתי שכנראה אין מצב שאדון מוזס יבין את החשיבות בשמירה על הגולשים ברשת, ולא יפעל לקשור להם ידיים ולהבריח אותם. אבל אולי אתבדה.

  5. אל תדאגו לנוני ולאתר וואן. מדובר באתר שפונה למכנה הנמוך ביותר. אתר שריח צהבהב חריף עולה ממנו ושעורכיו לא מתביישים לקדם אינטרסים מפוקפקים דרכו. לצערי הוא אתר הספורט הפופלרי ביותר בארצנו, מה שמעיד אולי על הרמה של קוראיו. אם כל זאת, יש לעשות הפרדה בין ביקורת על האתר ובין הכפשה אישית של אופירה אסייאג. אני לא משפטן, אבל נדמה לי שלהדביק לה את הכינוי אופי-רע גובל בלשון הרע. עיתונות הספורט בארצנו חולה וחובה לבקר אותה ולתת בראש לכל מי ששותף לביזיון, אבל, יש לעשות זאת בצורה עיניינית ולא אישית. כלומר, לא להדרדר לרמה של "הרעים".
    אני גם לא מצליח להבין את עורכי מעריב שפיטרו את שלמה מן. לא מפקירים איש משלכם רק כי הוא העז להגיד את מה שכולם ידעו ופחדו להגיד. איפה הבושה???

  6. נראה לי שאתה מערבב דברים שאינם קשורים, אלא אם אתה טוען שיש "זכות השמצה" שהיא אחת מזכויות היסוד. אם אין זכות כזו מישהו צריך לתת את הדין על השמצה וניתן לדון האם זה הכותב או המפרסם, אבל לא הגיוני שבחסות האנונימיות ניתן לעבור על חוקים בלי להענש.

    הנושא האמיתי פה הוא מאוד פשוט – כלי תקשורת מוביל משתמש באמצעים משפטיים לא בשביל להרחיב את חופש הביטוי, אלא בשביל לצמצם אותו. אם השימוש בשמות גנאי כנגד פוסטמה אחת יכול להוביל לתביעה של 2 מיליון שקל, אז מי יעז לכתוב מילה טיפה לא נחמדה נגד ביבי, שרי אריסון, סמי עופר ויתר האנשים שהחומוספירה נהנית לשנוא?

  7. מרק,
    ברור שאין זכות להשמיץ אתרים אחרים; אני משתמש בדוגמא של חסון כדי להסביר כמה יהיה חמור יותר בהמשך וכמה צריך להזהר, זה הכל.

  8. תיקון קטן: כבר כמה שנים שלמוזס אין מניות בזכיינית ערוץ 2, "רשת".

  9. מצטרף לכל קודמיי. מפואר וחשוב.
    אני חושב שמלחמת הגרילה הזאת יכולה להצליח וחייבת להצליח. יש מספיק שליחים, והשליחות ברורה. צריך רק לשנות את סדרי הקריאה של הקוראים. ובסופו של תהליך איטי גם זה יקרה.

  10. קראתי אתמול שיגר הגיש תלונה במשטרה. האם זה משנה במשהו את התמונה הכוללת, מה בעצם המשמעות של התלונה בסיפור?

  11. התשובה לשאלה 6 היא שזה אחלה יח"צ.
    עכשיו כוווווולם שמעו על אתר One, גם כאלה שלא מתעניינים בספורט. וזה מעלה את מס' הכניסות לאתר, רק מהסקרנות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *