אחת מהמחלות שמתלוות להפרטה מאסיבית של המרחב הציבורי והשירותים הציבוריים היא של שוטרים לכאורה; לא מדובר על הפרטה של תהליך השיטור והאכיפה הפלילית, אלא הצגה של אנשים כברי סמכא כלשהיא, כאשר בפועל אין להם סמכויות שיטור, ואפילו לא סמכויות פיקוח. בארצות הברית, לדוגמא, פושה התופעה של שוטרי קניון, עובדים, אשר לא ממש מחזיקים בסמכויות כלשהם, אבל דואגים לאינטרס של בעל הקניון (המרחב הציבורי המופרט) ולעיתים אף ממציאים חוקים משל עצמם ונוטלים לעצמם סמכויות שמעולם לא הואצלו להם.

כך גם קורה, לאחרונה, במסגרת הרכבת הקלה בירושלים. במסגרת הנסיון של המדינה להתנער מהאחריות, ובמסגרת המערכת שנועדה לבלבל את האזרחים כל כך כדי שהם יהיו חייבים לשלם קנסות, נבנתה האריכטקטורה של הרכבת הקלה; תהליך רכישת הכרטיס, לדוגמא, הוא כל כך מסובך כיוון שלא מספיק לרכוש אותו בעמדת הרכישה, אלא יש צורך לאחר הרכישה גם להעבירו במכונת הכרטוס על הרכבת. הבלבול הזה, לדוגמא, מביא לא אחת לקנסות כנגד נוסעים, למרות שאלה כבר שילמו.

במקביל, אותם עובדי הפרטה שניכסו לעצמם סמכויות, ניסו אף ליטול את הסמכות המדינתית העיקרית, להפעלת אלימות. כך, דיווחים על תקריות אלימות מצדם הופיעו בתקשורת ואף התנהגות חסרת סבלנות לציבור. דומה שאותם שכירי הפרטה הפנימו את הדיכוי שנובע ממנה והתחילו להתייחס לציבור כשם שהעריץ מתייחס אליהם.

אלא, שסרטון שהעלה לאחרונה לאינטרנט עידו נווה מדגים חלק מהבעייתיות בהתנהגות שלהם; ראשית, צריך לזכור כי אותם פקחי רכבת קלה עובדים מכח החוק, וליתר דיוק מכח פקודת מסילת הברזל; סעיף 45 לפקודה מקנה לפקיד המסילה סמכויות לדרוש את הזדהות הנוסע אם יש לו חשד שזה עבר עבירה על פי הפקודה, אלא שמהיכן יכול להתעורר אותו חשד? (ואגב, אותו פקיד חייב להיות פקיד שעבר הסמכה לכך). מעבר לכך, ההפרדה בין פרק העונשין בפקודת מסילות הברזל לבין הסעיף שמחייב תשלום עבור נסיעה (שנמצא בפרק ג', לעומת העונשין בפרק ד') מראה שיכול להיות שאי תשלום כלל אינו 'עבירה' על פי הסעיף.

אם נקח את הפרשנות הפשוטה, הרי שחשד לא יכול לצמוח רק מסירוב להזדהות או להציג כרטיס נסיעה. לדוגמא, בעניין תפ 14037-03-09 מדינת ישראל נ' יצחק ניסים פסק בית המשפט כי "‫עינינו הרואות כי המחוקק הקנה לשוטר סמכות לפנות לאדם ולעכבו ולו לזמן קצר על מנת לברר‬ ‫זהותו ומענו, ובכלל זה לדרוש ממנו כי יציג בפניו תעודת זהות, ברם התנה אותה סמכות בקיומו של ‫חשד כי בוצעה עבירה" … "‫לא זו בלבד שעדי המאשימה לא יכולים היו להסביר מה היה אותו חשד או למצער להסביר מה‬ ‫הייתה אותה "התעסקות" חשודה שיוחסה לנאשם ולבן אבו, אלא שהשוטר חמדאן הודה בפה מלא‬ ‫וללא בושה כי למעשה לא היה קיים כל חשד והוא ביקש לברר את זהותם‬".

כלומר, גם "פקיד רכבת" צריך להראות שקיים חשד סביר, לא די בסירוב להציג את כרטיס הנסיעה, כשם שלא די באי הסכמה לחיפוש כדי להקים חשד לכך שאדם מסוים חשוד בעבירה (נניח, רעפ 10141/09 מדינת ישראל נ' בן חיים). בעניין בן-חיים פסק בית המשפט העליון לגבי מהו אותו 'חשד סביר', ואותה פסיקה חלה לא רק על שוטרים, אלא גם על פקידי מסילת ברזל:

נצביע בבחינת למעלה מן הדרוש על מספר אמות מידה שעשויות בנסיבות המתאימות לגבש חשד סביר כלפי אדם מסוים, כנדרש בהתאם להוראות החוק שאוזכרו לעיל, ולהצדיק עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי על גופו או בכליו של אותו אדם. בהקשר זה ניתן להצביע על נסיבות שרק בהצטרפן למכלול יקימו עילת חיפוש ועל נסיבות שבכל אחת מהן יש די כדי להקים חשד סביר. כך, בין היתר, ניתן להצביע על התנהגותו המחשידה של האדם מושא החיפוש הפוטנציאלי, על מידע בדבר ביצוע עבירה במקום בו נמצא אותו אדם או בקרבתו, וזאת בצירוף השעה שבה הוא נמצא באותו מקום. כמו כן, חשד סביר ברמה המצדיקה עריכת חיפוש ללא צו שיפוטי עשוי להתגבש כאשר המשטרה מקבלת מידע אודות תיאורו של אדם החשוד בביצוע עבירה מסוימת או בדבר האזור שבו עשוי להימצא החשוד.

כלומר, גם את הסמכות בסעיף 16(ג) לפקודת מסילת הברזל, לפיה "הנוסע יציג לפי הדרישה את כרטיסו לפני כל פקיד רכבת שהוסמך כדין לבקר כרטיסים, וימסור לפי הדרישה את הכרטיס לפקיד רכבת שהוסמך כדין לאסוף כרטיסים" חייב להפעיל הפקיד בצורה סבירה. כלומר, לא סתם לעבור ולבקש מכל אחד את הכרטיס, אלא לראות האם יש לו חשד שאותו אדם לא שילם. כל התנהגות אחרת? וובכן, היא פשוט רשעות ושרירות קוואזי-שלטונית