הסוכריות שאנשים מוכנים לעיתים לקבל תמורת הויתור המתמשך על הפרטיות שלהם מדהים, וצריך להיות נושא מחקר מקיף יותר; אבל הנושא המעניין הוא לא רק מדוע אנשים מוכנים לוותר על הפרטיות שלהם (ולחתום על הסכם של עשרה עמודים) כדי לשתות מים, אלא מתי אנשים ויתרו על הזכות לאנונימיות בשביל לשתות כוס בירה. המקרה שמובא היום על ידי מירב קריסטל, מספר על פאב תל-אביבי שהחליט, על דעת עצמו, לצלם את תעודות הזהות של יושביו בכניסה ואף לצלמם (בלי ידיעתם, ככל הנראה) בזמן צילום תעודת הזהות (וראו את הפרסום בפייסבוק של הנושא).

עכשיו, לא ברור אם ישנם שימושים מסחריים או לא בצילום תעודות הזהות, מה שכן ברור הוא שאם רציתם לשתות בירה מבלי להיות מתועדים, כנראה שהפאב הזה אינו מקום המפגש שלכם. הבעיה היא לא רק הצילום בסתר; ולא רק האגירה של מידע מתעודות הזהות (אף אם לרגע) אלא חוסר החלופה האנונימית.

בעוד שבאיחוד האירופי יש היום דיון ער על השאלה האם לאדם יש זכות שלא להכלל במאגרי מידע ולמחוק עצמך, בישראל הדיון שמתעורר (לאט לאט) הוא האם יש לך חלופה אנונימית לשירות: כאשר רוב השירותים בישראל אינם מכילים אפשרות מובנית לפרטיות, כמו הרב-קו שיודע עליכם הכל, מכשירי GPS שמדווחים למשרד התחבורה ברכבים, ברזיות ביומטריות, או חובה לתת תעודת זהות כדי לקבל הנחה למזון תינוקות. יש היום, יותר מכל, צורך לקבע בחוק כי אפליה על בסיס אי מתן פרטים אישיים היא אפליה.

הסיבה לכך היא כזו: אם נקבל את התפישה לפיה פרטיתנות היא אידיאולוגיה והשקפת עולם, הרי שחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים אוסר על אפליה לפי השקפה, וכך גם חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. אולם, יבואו המצקצקים ויטענו כי ההשקפה אינה מה שמובילה לאפליה, אלא אי מתן הפרטים. לכן, יש חובה להבהיר את החוקים האלו; לתקנם כך שיחול איסור על אפליה במקרים בהם מתבקש מידע מיותר (שאינו נחוץ לצורך מהות השירות), ויש חובה לספק את השירות במקרה כזה.

עכשיו, כל מה שצריך, זה חבר כנסת שירים את הכפפה.