בשבוע האחרון התבשרנו שהנהלת בתי המשפט מעוניינת למנוע מאתרים משפטיים לפרסם החלטות בצורה שהאזרח הקטן יוכל לגשת אליהן. ההחלטה עצמה היא בעייתית, ומראה שהמדינה מנסה לפתור באמצעים לא נכונים את הבעיות הלא נכונות. השיטה הנכונה לפתרון הבעיה הוא לפרק אותה להרבה בעיות קטנות, כפי שאני אראה כאן.

האם רשות שלטונית רשאית להתנות תנאים מסחריים או תנאים חיצוניים מחוק חופש המידע בהתקשרות עסקית? חוק חופש המידע קובע את זכאותו של אזרח לקבל כל מידע מרשות שלטונית למעט מידע מסוים; במקביל לחוק חופש המידע יש לא מעט חוקים שמחזקים את זכותו של הציבור לגשת למידע, ואוסרים על הגבלתו. אחד מאותם חוקים הוא חוק בתי המשפט. חוק בתי המשפט קובע כי בתי המשפט ידונו בפומבי ומאפשר לכל אדם להכנס לכל דיון אלא אם אותו דיון סגור לציבור (דלתיים סגורות, שם, סעיף 68). כדי לממש את פומביות הדיון ולאזן בינו לבין זכות הצדדים להליך שיפוטי לפרטיות, יצאה פסיקה שקבע כי בעוד שלצורך העיון בתיק עצמו נדרשת הנמקה כלשהיא (ראו תקנות בתי משפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים) וכן בגצ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים), ולעומת זאת, ההחלטות בתיקי בתי המשפט מתפרסמות כפי שהן.

בפרסום ההחלטות בכל המאגרים יש לא מעט תועלת חברתית, ויש פגיעה אינהרנטית בפרטיות בצדה (עא 2319/08 פלוני נ' פלונית). הפגיעה האינהרנטית נוצרת כאשר מאגרים משפטיים משתמשים בשמותיהם של הצדדים לצורך קידום המאגרים, בצורה שאינה משרתת את המחקר המשפטי גרידא אלא דווקא משרתת יצר מציצנות. נגד פעילות כזו הוגשה אף תובענה ייצוגית, כאשר התגלה כי אחד המאגרים המשפטיים גובה "דמי הסרה" עבור הסרת שמות צדדים מהליך משפטי.

בעצם, הכלל של הזכות לפרטיות בהליך המשפטי אמור היה להיות מחולק לשניים: פרטיותם של המתדיינים הפרטיים, ופרטיותם של תאגידים ורשויות שלטוניות. לראשונים, בעקבות חוק הגנת הפרטיות, יש זכות לפרטיות, ולשניים, מה לעשות, אין (א 17024-09-09 גל-על נ' תנה תעשיות). ההפרדה הזו מאפשרת לנו להבין כי בעוד לאדם הפרטי יש זכות לפרטיות, שיש "לאזן" בינה לבין הזכות להליך משפטי הוגן (בעוד ששתי הזכויות, של הציבור ושל הפרט) מופיעות בחוק, בין זכותו של התאגיד לזכות הציבור אין מקום לאיזון כזה.

התפישה הזו, לפיה יש לשמור על זכויות הפרט, ואין לשמור על זכויות התאגיד, נשמרה בכל פסיקות חופש המידע המשמעותיות: כאשר עו"ד הנריק רוסטוביץ' ביקש לעיין בתיקי ארנונה, בית המשפט אפשר לו לעיין בתיקיהם של תאגידים בלבד (תא (נצ') 62-10 ד"ר הנריק רוסטוביץ ושות, חברת עורכי דין נ' יצחק שריקי). כאשר עו"ד יפית מנגל ביקשה לעיין בתיקי מעסיקים בביטוח לאומי כדי לבדוק האם תוכל לייצגם בתביעות השבה, בית המשפט אפשר לה לקבל את המידע הנ"ל (עעם 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' יפית מנגל). כלומר, התפישה היתה כי מעסיקים ותאגידים אינם אנשים פרטיים הזכאים לזכות לפרטיות.

לכן, דווקא החלטת הנהלת בתי המשפט עליה שמענו השבוע, לאסור בצורה גורפת על הנגשת מאגרים באמצעות מנועי חיפוש לציבור, היא בעייתית הרבה יותר מאשר שהיא צודקת. ההחלטה של הנהלת בתי המשפט, לפיה מאגר משפטי לא יוכל לאפשר גישה לכלל המידע, אינה יכולה לעמוד. חלק ניכר מהמידע הוא מידע עסקי, של תאגידים ולא של בני אדם בשר ודם. מידע זה ברור שחייב להיות מונגש, וכך גם תביעות נגד רשויות ציבוריות על עוולות שגרמו. היתכן כי מידע ציבורי על עוולות ציבוריות יוסתר בשם ההגנה על הפרטיות? לא.

הכסות של חוק הגנת הפרטיות כדי להסתיר מהציבור מידע חשוב יותר: של הליכים משפטיים, צריכה להעשות בצורה מדודה. הנהלת בתי המשפט צריכה להנגיש את כל המידע האפשרי, את כל המידע שיש בו עניין ציבורי, ולהסתיר בהחלטות את כל המידע שהיא מגדירה כמידע פרטי. היא יכולה להחליט כבר היום אלו החלטות ידונו בדלתיים סגורות ואלו לא. הרי, מעסיק שמלין שכר באופן סדרתי לעובדיו צריך להיות מודע לכך שאם יתבע הדבר יפורסם ברשת. כך גם לגבי חברת ביטוח שמתחמקת מתשלום למבוטחיה.

הפתרון ל"בעיית" הפרטיות בפסקי דין אינה איסור גורף לפרסום פסקי הדין ולהנגשתם לציבור. הפתרון הוא להתאמץ טיפה יותר, ולהנגיש את כל מה שאפשרי. חובתה של הרשות לפתוח כמה שיותר מידע לציבור.