בעשור האחרון הוגשו לבית המחוקקים הישראלי לא מעט הצעות חוק הנוגעות להגבלת הגישה לאינטרנט, חסימת אתרים, מעקב אחר גולשים והטלת אחריות על ספקי תקשורת וציוד קצה. מעטות (אך מוצלחות) היו דווקא ההצעות שביקשו לקדם נייטרליות טכנולוגיות ולקבוע כי לספקיות התקשורת אסור להפלות בין חיבור לחיבור (סעיף 51ג לחוק התקשורת). ברוב המקרים הצעות החוק נכשלו, אבל התודעה הציבורית היתה שיש להתערב באינטרנט ולהגביל את חופש הביטוי, גם במחיר של פגיעה בפרטיות של כולנו, והכל כדי לשרת אינטרסים של קבוצות מסוימות בלבד.

אם צריך לסקור על ציר הזמן את ההגבלות המשפטיות הטכנולוגיות אז הן כאלו: 2006 מוגשת הצעת חוק של אמנון כהן להגבלת גישה לאתרי אינטרנט, 2007 מוגשת הצעת חוק מסחר אלקטרוני שמטילה אחריות על ספקי אינטרנט וחושפת זהות של גולשים אנונימיים, 2007 עובר חוק נתוני תקשורת שמאפשר למשטרה לקבל את זהות הגולשים, 2008 מוגשת הצעת החוק של ישראל חסון להטלת אחריות לאתרי אינטרנט על תוכן גולשים, 2009 מוגשת הצעת חוק של דני דנון להקמת רשות ממלכתית לאינטרנט, ב2010 מוגשת הצעת חוק של זבולון אורלב לחשיפת גולשים מעוולים, ב2011 מוגשת הצעת חוק של יריב לוין להגדלת הפיצויים בלשון הרע שפורסם ברשת, ב2012 מוגשת הצעת חוק של יעקב כץ לקביעה כי התחזות ברשת היא עבירה פלילית, וכן הצעת חוק להגנה על מודלים עסקיים כושלים, וכן הלאה וכן הלאה.

הדיל עד עכשיו היה כזה: המחוקק יגיש הצעת חוק מיותרת, שאינה ישימה, ויבקש מהמחוקק לחסום טכנולוגיה מסוימת; התקשורת תצקצק ותתן לו קרדיט. הצעת החוק תעבור קריאה טרומית, ואז תתקע בועדות. ראינו זאת עם כמעט כל הצעת חוק. לאחרונה, הגיש דוד ביתן הצעת חוק לאיסור על אנונימיות ברשת. לפי הצעת החוק של דוד ביתן, הרי ש"אדם או גוף המפעיל פלטפורמה טכנולוגית להעברת מסרים המאפשרת שליחתם בדרך של התחזות לאחר או באופן אנונימי המונע את זיהוי השולח (להלן – המפעיל), מחויב להעביר את פרטי מי ששלח מסר על דרך של התחזות לאדם או גורם אחר או באופן אנונימי המונע את זיהויו (להלן – המתחזה), לגורמי האכיפה או לרשות המוסמכת או לאדם או לגוף שנפגע מכך, על פי דרישה, לא יאוחר מעשרים ימים מיום הדרישה".

הצעת החוק עצמה נוקטת בקו מאוד קיצוני: מרגע שהתקבלה תלונה יש להעביר את הפרטים, בלי בדיקה, בלי שאלות, בלי מתן זכות תגובה לפני העברת הפרטים; כמו כן, מי שלא יעביר את הפרטים ישלם קנס ללא הוכחת נזק (אני מכיר פיצוי ללא הוכחת נזק, אבל לא קנס ללא הוכחת נזק) של 100,000 ש"ח וכן לחסום את הגישה למפעיל האפליקציה. הצעת החוק הזו באה בגלל נושא "בליינדספוט" בתקשורת, ומראה את הפאניקה שהמחוקק נמצא בו.

הצעת החוק של ביתן היא מיותרת, לא חוקתית ולא מתחשבת באיזון העדין בין אנונימיות לבין זכויות אחרות. אפילו על כך עמד בית המשפט העליון בפרשת רמי מור:

היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה. … יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי. … האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו. היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי. (רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק).

עכשיו, להכין פוסט ארוך על מדוע הצעת החוק היא לא חוקתית, מדוע היא תפסל ומדוע אסור לתמוך בגישה שלפיה אין לאף אחד זכות לאנונימיות אפשר תמיד, אבל בשביל מה?

בשבוע האחרון נחשפתי לפרויקט מרשים בשם Zeronet (זירונט); זירונט היא פרויקט שנועד לתקן הצעות חוק מיותרות של חברי כנסת שמנסים להגביל את הרשת ופסקי דין שגויים של בתי משפט על ידי כך שהוא מאפשר לכל אחד להקים אתר אינטרנט אנונימי ומבוזר.

אנונימי, כלומר כל אחד יכול לפתוח אתר אינטרנט שזהות בעליו אינם ידועה ולעשות בו כל שימוש אפשרי, כולל לקבל תשלומים. מבוזר, כלומר שאף אחד לא מאחסן את האתר לבד, אלא שכל משתמשי האתר משתפים עותקים מהאתר אחד אצל השני.

הפרויקט מבוסס על שתי רשתות: רשת הביטקוין ורשת הביטורנט. בעצם, מה שקורה כאן הוא ככה (באמת בהפשטה יתרה): כל מי שמוריד עותק של תוכנת הזירונט למחשב שלו מקבל פורטל גלישה שממנו הוא יכול לצאת לאתרים אחרים. לאחר מכן, הוא יכול לגלוש באתרים על ידי הכנסת כתובות מוזרות כגון http://127.0.0.1:43110/1Gif7PqWTzVWDQ42Mo7np3zXmGAo3DXc7h (הכתובת הזו היא של אתר שיתוף תמונות). ברגע שאתה מבקש לגלוש לאתר, נוצר אצלך עותק של אותו האתר, והוא מועתק מהעמיתים שלך לגלישה. לאחר מכן, האדם הבא שיבקש לגלוש לאתר יקח עותק ממך.

כשאתה רוצה לעדכן את האתר שלך, אתה חותם עליו עם החתימה האלקטרונית שלך, והוא מתעדכן לכל דבר ועניין. עוד משהו קטן: בגלל שכתובת האתר שלך היא גם כתובת ברשת הביטקוין, אז אתה יכול לקבל תשלום על בסיס כתובת האתר; לא צריך לזכור את מספר "חשבון הבנק שלך" אלא מספיק שיודעים את הכתובת שלך כדי לשלם.

כרגע, אם תבוא המשטרה ותבקש ממך למחוק את האתר, היא לא תוכל, כי אתה לא מאחסן את האתר; אם יבוא בית המשפט ויבקש להוציא צו לחסום אתרים (כמו שנתבקש בתא 37039-05-15 זיר"ה ואח' נ' פלוני אלמוני או עע"ם 3782/12 מפקד מחוז תל אביב-יפו במשטרת ישראל ואח' נ' איגוד האינטרנט הישראלי), אז בית המשפט יוכל אמנם להוציא צו, אבל אין אדם שיוכל להשיב לצו הזה, כיוון שהאתר לא מאוחסן במקום אחד ושהגישה אליו לא מבוצעת דרך אדם אחד.

המערכת יוצרת שינוי מהפכני בתפישה שלנו של מהי רשת: במקום דרך גישה למערכת מרכזית, מדובר על מצב שבו כל אחד מקבל עותק של האינטרנט מעמיתים קרובים אליו, וההעתקה האמינה הזו מונעת את היכולת לסגור אתרים, להפיל אותם או להתחזות אליהם (יש הרבה בעיות וחבלי לידה באתר).

פתאום, שאלות כמו "איך סוגרים אתר" או "איך חושפים גולש אנונימי" הופכות להיות שאלות לא רלוונטיות, כי אין ממי לבקש את אותה החשיפה ואת אותה הסגירה.

הבעיה מתחילה ברגע שיחד עם אותם דברים נפלאים שהרשת הזו מביאה (אנונימיות וחופש) מגיעים גם דברים רעים; רון גרוס כבר כתב בסוף השבוע האחרון על פוטנציאל נוראי לשימושים במערכת: רשע אנונימי יכול להשתמש במערכת להצגת סרטוני זוועה (מה שהוא אומר שבפועל כבר יש) ויש עוד אינספור שימושים מרושעים, כפי שרק בני אדם יכולים לעשות. כבר בשבוע שעבר הושק אתר הורדות פיראטי מבוזר, שלא ניתן לסגירה ולא ניתן להורדה.

אז מה האחריות שלך כמשתמש זירונט? בעוד שכשאתה "סתם" גולש באתרים שאינם מפרים זכויות יוצרים או עוברים על החוק אתה לא מבצע שום עבירה, אבל כאשר אתה מייצר עותק (גם אם זמני) של אתר פיראטי או של אתר שמחזיק פורנוגרפיה קשה אזי אתה מאחסן אותם לכל דבר ועניין ותהיה אחראי בהפצה מרגע שידעת על אופי הקבצים שנשמרו במחשב (תפ 46429-10-10 מדינת ישראל נ' ברקאי). כל זאת, כמובן, בהנחה שתתפס. סביר להניח שחלק מהמשתמשים במערכת זירונט יעשו זאת באמצעות שירות Tor שיגביר את האנונימיות שלהם.

אבל, יחד עם אותה הרשעות מגיעה החירות: החירות לדעת שאי אפשר להסיר מידע מהרשת, שכל אחד יכול לומר את דעתו, ושחסמי הכניסה למשחק הזה, שבו מתחרים על תשומת הלב ירדו עד כדי כך שהבלוג שלי ואתר מסחרי מקבלים בדיוק את אותה תשומת הלב.

היתרון הגדול ביישום הזה הוא החופש שאתה מקבל, היכולת שלך לוודא שאף אחד לא יתערב לך בתכנים: שאף אחד לא יגביל את היכולת שלך לכתוב, שאף אחד לא יגביל את היכולת שלך לצרוך מידע. הבעיה היחידה היא שיחד איתך, האדם הנורמטיבי, עובדים אנשים כדי להוציא לרשת הזו שם רע כבר מהיום הראשון.