חוק הצנזורה: על פתרונות טכנולוגיים וסיכוני מרחב ציבורי

אתמול נכחתי בדיון בכנסת בהצעות חוקי הצנזורה לאינטרנט של ח"כ שולי מועלם רפאלי וח"כ מיקי מכלוף זוהר. על ההצעה של מועלם, (שהיא ההצעה של אורלי לוי מ2013, שהיא ההצעה הממוחזרת של אמנון כהן, שהיא ההצעה הממוחזרת של יחיאל חזן מ2004) כתבתי כבר בעבר; על ההצעה של זוהר, שמסוכנת יותר, טרם הספקתי לכתוב. אבל בכל מקרה, הדיון אתמול התמקד בשאלה יחידה: כללי מחדל; כלומר, השאלה האם בעת ההרשמה לשירות אינטרנט הוא יהיה פתוח או שהוא יהיה מצונזר והלקוח יצטרך לבקש זאת.

הדיון על שאלת כללי המחדל הוא דיון עקר מצד אחד. הוא נובע מכך שישנם אנשים שמבקשים את שינוי כלל המחדל כדי להתאים את הטכנולוגיה למי שלא אמור להשתמש בה. לצורך העניין, לחייב מכירה של אופני שטח עם גלגלי עזר, או לחייב מכירה של סכיני מטבח לא מושחזים, כדי שילדים לא יפגעו. וכך מתחילה הבעיה: לאינטרנט יש שימוש, והתקנה של מערכות חסימה תפגע בשימוש הייעודי בו על ידי פגיעה בחופש שלו; תמיד יש סינון יתר, ובדרך כלל הוא גם פוליטי (ולראיה, בהצעת הצעת החוק של מיקי זוהר דובר על חסימה של עירום בכלל).

השאלה האם ילד בן שבע צריך לקבל את אותו אינטרנט שמקבל המבוגר היא בכלל לא השאלה. התשובה היא שלא; ילד בן שבע צריך לקבל שכבה של הגנה. השאלה היא מי צריך לספק לאותו הילד את ההגנה, מי צריך לחנך אותו להבדיל בין רע לטוב, ומי צריך ללמד אותו איך להשתמש בטכנולוגיה. האם מדובר במדינה, או שמא, בצורה מפתיעה, ההורים הם אלו שצריכים לחנך.

מביך אלו שאני נחשפתי אליהם שמעוניינים בקידום החוק, התפישה היתה כאילו זו תפקידה של המדינה להחליט עבורנו. זו תפישה ערכית מסוימת שאי אפשר להתווכח עמה. אבל, התפישה הזו לא חייבת להעצר/לעבור בשאלה האם הרשת תהיה מסוננת. התפישה יכולה גם לבוא בצורה אחרת, ואסביר.

חלק ניכר מהבעיה שאותם מעוניינים מציגים נובעת מכך שהילדים נחשפים לתכנים לא ראויים; עכשיו, השאלה היא "מדוע" ולא "כיצד" הילדים נחשפים.  התשובה לשאלה "מדוע" היא כי בחלק מהפעמים אותם הורים עושים בחירה, מודעת, מושכלת, ושגויה לגמרי, ומאפשרים לילדים שלהם להשתמש בכלים של מבוגרים. לדוגמא, נקח את תנאי השימוש של WhatsApp, אותו יישום תמים, שסביר להניח שחלק מהתכנים הלא-ראויים עוברים דרכו. היישום מגביל את גיל ההרשמה ל-13 בהסכם השימוש שלו:

האם זה יפריע לאותם הורים, שמבקשים כלל מחדל חדש של סינון? לא. כי בעצם מה קרה כאן? כלל המחדל הוא שטלפונים סלולריים באים ללא אפליקציית WhatsApp, וההורים צריכים לנקוט במערכת אקטיבית. אז להתקין אפליקציה שבה הילדים משתמשים, תוך הפרת ההסכם מול WhatsApp, הם מצליחים.

אז בעצם, שאלת כללי המחדל לא מתחילה בשאלה "מה כלל המחדל בחסימה", אלא "מה כלל המחדל באפליקציות". אם ההורה מקבל טלפון (או מחשב) עירום, ללא יישומים, ומחשב עירום, ומתקין את דפדפן כרום, הוא נדרש להסכים להסכם. באותו ההסכם, הפלא ופלא, הוא הסכים ללא מעט תנאים אחרים (מדיניות הפרטיות של הדפדפן כאן). האם הוא הצליח להתקין דפדפן? מדוע, אם כן, כאשר התקין את הדפדפן, לא טרח לעשות דבר-מה-נוסף?

וזו השאלה שלי בבסיס חוק הצנזורה: מדוע אנחנו עוצרים בקילומטר האחרון, בצינור. יש כמה דרכים להגביל תכנים לילדים, והראשונה היא כמובן להגביל את הנגישות של ילדים למכשירים שמכילים סכנות; ההורה יודע בדיוק מה יש באותה הרשת, והוא בוחר במודע לתת לילד שלו להשתמש בה בצורה לא מסוננת. ההורה צריך לצפות לאותן התנהגויות שיקרו, בעיקר כיוון שבני אדם הם יצורים אכזריים, אבל גם בעיקר כי הוא אחראי לילדיו.

לכן, הפתרון לא יכול להיות טכנולוגי. הפתרון לא יכול להיות טכנולוגי כי אין פתרון אחד שיכול לפתור את כל הבעיות של כל סוגי האוכלוסיות. הפתרון חייב להיות אישי, שאחרת? נאבד את המהות שלנו כבני אדם שמודעים לסיכונים במרחב.

4 thoughts on “חוק הצנזורה: על פתרונות טכנולוגיים וסיכוני מרחב ציבורי

  1. יהונתן,
    אני אתך בהתנגדות לכל חסימה של הרשת ועדיין חושב שהפוסט הפעם לא מדויק

    יש הרבה מאוד חוקים שמגינים על אזרחים מעצמם (חגורות בטיחות, קסדות באופניים, רישיון מקצועי לרופא או עורך דין והרשימה כמובן ארוכה). זה מאוד הגיוני שאנשים יראו את הרשת באותו אופן.

    אבל יותר מזה- יש היום תנועה חזקה שמתנגדת לפתיחות של הרשת ולעובדה שכל אחד יכול לקחת מיקרופון ולהתחיל לדבר. אי אפשר לראות את חוק הפורנו במנותק מחוקי זכויות יוצרים, מחוקי הפייסבוק למיניהם וכן גם מחוקי נגישות והגנת הפרטיות. זה הכל חלק מאותו המשחק שרוצה להסתכל על האינטרנט כמו רחוב ציבורי.
    ובדיוק כשם שברחוב ציבורי אתה צריך אישורים ורישיון כדי לפתוח עסק, ואתה לא יכול לרוץ ערום ברחוב כך המשימה היא להפוך את האינטרנט למקום ידידותי למשפחות, למקום שכולם ירגישו בו בטוחים.

    השאלה היא לא ״מדוע אנחנו עוצרים בקילומטר האחרון״ אלא ״איך אנחנו רוצים שהאינטרנט יראה?״ או יותר מדויק ״מי יוכל לפתוח אתר ואיזה אתרים יהיה מותר לפתוח?״
    (ואני חושב שמעט מאוד אנשים יסכימו שכל אחד יוכל לפתוח כל אתר, ולכן הדיונים האלה מתקיימים וחשובים)

  2. לא המדינה ולא ההורים הם אלה שיקבעו את סינון התכנים, אינטרנט זה לא אלכוהול בסופר ולמעשה וגם אותו אפשר להשיג בסופו של דבר…

    אנו לא חיים במשטר, ואם מישהו יבקש אחרת שלחו אותו לסין או שירכוש שירות אינטרנט מצונזר

    בדור שלי לא היו מחסומים והפלא ופלא יצאתי נורמלי (אפילו שנחשפתי בגיל מאוד צעיר ל two girl one cup ודברים נוראים אחרים) האינטרנט בצורתו הטבעית ישאר פתוח לכל אז למה להלחם בזה?

    נראה שהורים ממעיטים ביכולת ההבנה של ילדיהם, ואם טעו שיכוונו וידברו איתם…
    פרט להסברה אין דרך אחרת

  3. יש בעיה עקרונית אחת: הורה מצוי הוא לא אתה, אלא איתן כבל, האיש שבמהלך הדיון אמר משהו כזה: "רציתי להוריד לבת של את "שלגייה ושבעת הגמדים", ואז קפצו באנרים נוראיים". קרי, המחוקק הנכבד נכנס לאתר הורדות פיראטי מבלי להבין שהוא, למעשה, עובר על החוק (וגם לא טורח להתקין חוסם פרסומות, אבל זה בהחלט נשגב מבינתם של השלישייה כבל-מועלם-זהר).

    אז כן, איתנים כבלים המהווים את רוב רובה של האוכלוסייה בכל מדינה, לא יהיו מסוגלים אפילו לקנפג את הנתב או את המחשב באופן שיספק שכבת הגנה בסיסית, ע"ע Norton DNS ודומיו. לכן אני אישית בעד הפתרון המוצע בבריטניה: הגנה בסיסית עם מערכת AgeID מפני כבל הצעיר.

    אבל כן, עצוב לראות עד כמה המחוקקים לא שולטים בתחום שאותו הם מתיימרים לעצב.

Comments are closed.