בשבוע שעבר שחררה אמריקה אונליין מאגר של חיפושי הגולשים ללא פרטים מזהים, אלא באמצעות מזהים ייחודיים. מאוחר יותר AOL התנצלה על הטעות, והסירה במהרה את המאגר (שכבר זכה ללא מעט עותקים וירטואליים). החשיפה של פרטי החיפוש, יחד עם התפתחויות נוספות לאחרונה, מראות כמה הפרטיות אינה חשובה כשם שהיתה בעבר, מצד אחד, ומצד שני, כמה שימושי יכול להיות אותו מידע, בשלב מאוחר יותר.

אולם, לא רק אמריקה אונליין מחזיקה מאגרים – בימים אלו יש לא מעט מאגרים אחרים, שחלקם נוצרים על ידי הגולשים עצמם.הרצון לתהילה, יחד עם רצונות של גולשים לחשוף את עצמם לאחרונה, על ידי פתיחת בלוגים ופלטפורומות מקוונות אחרות, מביאות אותנו לחברה דיגיטלית מפותחת.

1. זכרונות וירטואליים
גורדון בל, עובד מיקרוסופט, תיעד לאורך שש השנים האחרונות כל פריט מידע שעבר דרכו, צילם תמונות ממצלמה שהודבקה לצווארו וניהל מאגר של כל זכרונות אלו. המאגר מסודר כך שבל מסוגל בתוך 30 שניות למצוא כל פריט מידע ולשמור כל זכרון. בצורה זו, גורדון בל העביר את הזכרון שלו לאמצעי טכנולוגי. אבולוציה באמצעות טכנולוגיה, כפי שטען קוורצוויל. האדם בוחר את החלקים בגוף שאותם המכונה יכולה להחליף בנקל ומשתמש בטכנולוגיה על מנת להקל על חיי היום יום.

כמות המידע שעוברת דרך המערכת היא עצומה, ויכולה להיות עוד יותר גדולה. וכיום, עם מזעור הטכנולוגיה והורדת העלויות של זכרונות, ניתן יהיה בנקל להוריד לאפס את עלויות אחסון הזכרון, ואפילו לשמר אותן על שבב ממוזער קטן בגוף. אוסף הזכרונות הקיים יוכל לחסל מחלוקות קטנות שקיימות בין אנשים בשיחות סלון, יוכל לאפשר להיסטוריונים לחקור את האדם בצורה יותר טובה, ויוכל לנטר אחר עבריינים בצורה יותר מוצלחת.

2. חופש המידע
ברמה הפוליטית, אנו דורשים מהשלטון להיות שקוף כלפי האזרח. למעט עניינים של מדיניות בתהליכי קביעה ועניינים של בטחון לאומי, אנו מעדיפים שכל המידע יהיה שקוף ונגיש. אנו יודעים שאור השמש מחטא שחיתויות, ואנו יודעים גם שעל ידי המדינה נוצר מידע שימושי מאוד לצרכיה, שניתן לרתום גם לצרכים אזרחיים; שהרי היום, מידע הוא מוצר לכל דבר ויכול לסייע.

לכן, בארצות הברית אין כמעט זכויות יוצרים על מוצרי ומידע שנוצרים על ידי המדינה. המדינה היא הכלל, ולכן המידע הוא נחלת הכלל. ניתן לעוות את נאומו של בוש מבלי לפגוע בזכויות היוצרים של בוש (אך אולי כן בשל U2, חרף הזכות לשימוש הוגן ופרודיה); ניתן להשתמש ביצירת המדינה לכל צורך.

3. זכויות היוצרים של המדינה
אולם לא כך בישראל, אוסף התצלומים הלאומי, באתר מאוד לא ידידותי למשתמש, קובע כי "המשתמש רשאי, ללא מטרה מסחרית ולשימושו האישי בלבד, לעיין בחומר מוגן במחשבו האישי בלבד". כמובן, סעיף 18 לחוק זכות יוצרים (1911) מגבה את הסעיף ונותן ל"כתר המלכותי" את זכויות היוצרים, בצורה שעשויה לפגוע באינטרס הציבורי. מדוע כך הדבר?

מדוע המדינה לא מעמידה לרשות הציבור את הזכרונות הקולקטיביים של אזרחיה? את תמונות מנהיגיה לשימוש הציבור, ואת תוכן פרסומיה, שצריכים להיות גלויים לכל? דווקא המדינה צריכה להיות זו שבעלת אינטרס לשחרר את המידע, להפוך כמה שיותר מוצרים לנחלת הכלל, כמו שיהיה ניתן, 70 שנים לאחר מותו של בל, להפוך את המידע לציבורי ולהכניס אותו לידע הקולקטיבי, עם כל זכרונותיו, עם כל הפרטים האינטימיים ביותר, כך היינו רוצים לדעת שניתן לקחת כל פרט מידע שהמדינה מפיקה – היום, ולא בעוד 70 שנים, ולהשתמש בו לצרכינו. לא רק שהמידע חופשי לגילוי, אלא גם חופשי לשימוש.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לדוגמא, גובה תשלום בעבור פרסומים של מחקרים שיכולים לשמש אנשים לתועלת הציבור. מחקרים שנערכים במיטב הכסף הציבורי, ולאחר מכן – בכדי להשתמש בהם לתועלת שאינה רק תועלת המדינה, יש לשלם למדינה בשנית.

4. הזכות לפרטיות והציבוריות
מול הצורה המוזרה שבה מדינת ישראל מנהלת את המידע שלה, דומה שהמציאות הופכת את הפרטים לחופשיים יותר מבחינת שימוש במידע. דווקא כעת, כל ילדה בת 16 שמצטלמת בבגד ים בתנוחה חושפנית מגלה יותר ממדינת ישראל, ואפילו – בצורה מוזרה, ניתן למצוא לא פחות תמונות עם רשיונות לא מגבילים שמאפשרים שימוש (כלשהו) בתמונה.
אבל לא רק הזכות לשימוש בתמונה, גם עצם העדר הפרטיות, יותר ויותר גולשים מוותרים על חלקים מפרטיותם ומציפים את האינטרנט בפרטים אישיים, חושפניים ופרטים שמתעדים את חייהם. לא רק ניהול בלוגים ואלבומי תמונות מקוונים אלא גם רשתות חברתיות שמקשרות את כל המידע. הנוכחות של כל אדם ברשת מביאה למצב בו מחפשים את אותו אדם בגוגל לפני יציאה לדייט, מכירים אותו באמצעות הרשת, והוא בעצם משתמש ברשת כדי לתעד את החיים שלו – אבל גם כדי להציג את עצמו.

מצד שני, הדרישה לפרטיות ולאנונימיות גוברת, כפי שטוען מיכאל בירנהק:

אינטואיטיבית, אנונימיות היא המצב של ניתוק בין שמו של אדם לפעולה שפעל, כמו מתן בסתר, תרומת זרע אנונימית, בחינה אנונימית, בדיקות רפואיות אנונימיות, ושאר פעולות כאלה, חיוביות כולן, שנועדו לשרת כל אחת מטרה ראויה. בואו נתמקד בכתיבה אנונימית (או פסבדונימית, לצורך העניין). האנונימיות כאן משרתת את חופש הביטוי. היא מהווה מכשיר שמבטיח ביטוי חופשי יותר. רבים חוששים להתבטא בגלוי, באופן מזוהה, בחופשיות. מדוע? כי הם מפחדים. מפחדים שיתנכלו להם: פחד מפני הרשויות, פחד מפני הסנקציה החברתית. רבים מפחדים שתוצמד להם תווית שאין הם רוצים בה. שדבריהם לא יובנו כהלכה, ולנצח תדבק בהם תווית מסוימת. לפעמים החשש מופרך, לעיתים קרובות מדי, הוא מוצדק

מצד שני, אנשים מפחדים להעלות תמונות לאינטרנט ולהזדהות בשמות אמיתיים גם מסיבות אחרות – הם מפחדים שיעשה שימוש (שמפר את זכויותיהם בקניין) בתמונותיהם למטרה לא ראויה, הם מפחדים שיעשה שימוש לא ראוי בטקסטים שהם כותבים, עד כדי כך שהם מפחדים מהאינטרנט. אבל הפחד, אותו אלמנט בסיסי שמניע את הקיום האנושי במשך שנים, הוא של הפרטים – לא של מדינה.

5. פריצה – אבטחה וזכרון
הבעיות שקמות מאותו המודל של גורדון בל הן בעיות אבטחה. דמיינו לעצמכם שמאגר עם כל זכרונותיכם יפרץ וילקח – לא רק אוסף הפורנו הקטן שקיים על המחשב, לא רק מכתבים אישיים מתיבת הדואר הקלה לפריצה, אלא כל הזכרונות. האהבות הראשונות, הסודות הקטנים, הדברים הרעים האלו – האם זה לא גרוע מאשר חשיפת מחרוזות החיפוש בלבד? מדובר במקרה מסוכן, שאין אפשרות להגן עליו.

הדרך היחידה לתקן מקרים של פריצה למאגר מידע כזה תהיה על ידי כך שרוב המידע יהיה גלוי וחופשי תמיד; למנוע לחלוטין את הזכות לפרטיות, לצלם כל מקום בשטח הציבורי, לתעד כל משפט שנאמר במרחב הציבורי ולנטר את כל התעבורה כך שתהיה נתונה ליכולת אחזור מלאה. עודף המידע, חרף הקלות של החיפוש בו, תוביל לכך שהמידע לא יהיה רלוונטי יותר. כשחווית המין הראשונה של כולם תהיה פתוחה לציבור הרחב – לא יהיה בכך פתאום דבר חריג להציג. אנשים לא יוכלו להסתיר דבר – לא העדפה מינית שעשויה להיות לא מקובלת חברתית בקהילות מסוימות, ולא שחיתות.

אבל האם זה באמת העולם בו אנו רוצים לחיות? האם אנשים שלמים עם כך שאין סודות לחלוטין והם חייבים לגלות את כל מעשיהם? האם בכך יש מחיר כבד מדי על החברה?

נהוג לומר, בחוגים מסוימים, שהזכות לפרטיות ולאנונימיות נועדו כדי לכסות על מעשי הנבלה, ושאנשים שלא מתביישים במעשיהם לא זקוקים לפרטיות. אם כך, האם בהצברת המידע נוכל לחסל את הפשע והשחיתות? האם בהצברת המידע נוכל למנוע מילדים קטנים להפגע על ידי הורים מנצלים או פדופילים? סביר להניח שלא, אולם יש ודאות כלשהי שזה יקטין פשיעה. כמובן, לצד הקטנת הפשיעה גם האזרחים קטנים יפגעו.

האם הצברת המידע תפגע ביחסי המין של הפרטים, כאשר הם יודעים שיש סיכוי שמעשיהם האינטימיים ביותר עשויים להיות לא מקובלים חברתית, או שמא ההפך יתרחש, והקונצנזוס לגבי מעשים מסוימים שעושים אך לא נוטים לדבר עליהם תגדל? האם המשטרה תחדל לאכוף עבירות מסוימות לאחר שתבין שלא ניתן כלל להתקרב לאכיפה חלקית? האם ישתנה העולם כאשר כל המידע יהיה ציבורי? ככל הנראה.

מצד שני, כיום אנחנו במצב מוזר אחר – במצב בו למספר גופים יש כמעט את כל המידע הזה, אך אותם גופים מונעים מלחשוף. האם אנו רוצים לחשוף את המידע, או שמא אנחנו נאלץ למצוא סינתזה כלשהי?