תלחצו פליי כאן ותבינו מה אני עובר לפני שאתם קוראים את הפוסט. (אם אתם לא שומעים את זה, אז תקראו)

לפני שלושה ימים קמתי עם טנטון בשתי האזניים, נשמע כאילו היה לי הרמוניה מהגיהנום בראש. צפצפו לי שתי האזניים, ולא ידעתי למה. כשהלכתי לישון הכל היה נורמאלי, לבד, בקור, בלי סיבה מסוימת, נרדמתי בחצות יום א'. באמצע הלילה קמתי, שמעתי צפצוף והתעלמתי; לא כזה נורא אמרתי לעצמי. בבוקר קמתי עם צלצול בשתי האזנים, טון קבוע ולא נעצר, וכבר אז ידעתי שזה לא יגמר טוב. שיחקתי טיפה עם האזניים, קיוויתי שזה יעבור. זה עבר באזן שמאל, ונותר בימין.

חשבתי לעצמי שתוך יום זה יעבור, בטח משהו שקשור למעבר העונות, לא משהו שישאר. ליתר בטחון ניסיתי לשטוף את האיזור ולקנות את האזניים טוב-טוב. את כל יום ב' העברתי רגיל, תוך שאני מתעלם מזה, תוך שאני יודע שזה לא משהו שצריך להשפיע עליי יותר מדי. התייעצתי עם חבר, סטודנט לרפואה, והוא אמר לי שככל הנראה זה יעבור בבוקר, ואם לא אז שאלך לרופא.

אחרי שלא עבר הטנטון, ביום ג' בבוקר, הגעתי, לראשונה מאז 1996, לקופת חולים. רופא אף-אזן-גרון לא היה, אבל היה רופא כללי. הוא בחן אותי ומצא אדמומיות קלה באוזן, הוא רשם לי טיפות אזניים אנסתטיות וקבע לי תור לרופאת אף-אזן-גרון ביום ה' (יום ה??? זה נצח עם הטנטון הזה) ב17:20, כל כך מאוחר וכל כך לא הגיוני. את ההרצאה שהעברתי ביום ג' הצלחתי להעביר בלי להתעצבן יותר מדי, אבל לאורך כל היום היה את הצפצוף המעצבן הזה ברקע.

מדי פעם חשבתי שהוא נעלם כי הוא נבלע בתוך הרעש, אבל כשחזר השקט הוא שב עמו. את יום ד' העברתי בקושי ובסבל יחסי. לא הצלחתי להרדם כשהייתי אצל דנה, בשקט מוחלט – מוחלט פרט למקרר שלה שחרק וטרטר, אותם חריקות וטרטורים גרמו לי לא להצליח להבין אם הרעש בתוך הראש או מחוץ לו, לא הצלחתי בכלל לדעת מה קורה.

(cc) cp

בערך באחת-עשרה דנה כבר ישנה שעתיים, אני סיימתי לקרוא מיילים, לעבור על חומר קריאה ולהשלים כתיבה סמינריונית, אבל לא יכלתי יותר. התחלתי לחשוב על לדקור את האוזן, לחתוך אותה, להסיר אותה בלי פחד – הכל כדי להפסיק את זה.

קמתי בבוקר וקיוויתי שזה עבר כבר. כמו חלק רע בראש, אתה מצפה ומחכה שזה יגמר. באוטו נסעתי וכל כמה דקות כיביתי את הרדיו, לשמוע את השקט המוחלט והצפצוף. לשמוע את הרעש הזה של חריקת מתכות אחת בשניה מהדהד לי בתוך הראש, רק אני והבדידות שלי. את רוב היום העברתי בישיבות, בחיכיון לכך שיגיע התור לרופאה, ומה היא תעשה כבר? תתקע לי סיכה עמוק באוזן ותחורר לי את עור התוף? זה אולי מה שיגרום לסבל הזה לעבור.

אני לא יודע אם התחרשות גרועה יותר או פחות מהמצב. לא לשמוע דבר היה רע במיוחד, אבל לשמוע צלילים שאתה יודע שלא קיימים? זה רק בראש שלך, אבל זה לא באמת עובר, זה ישאר שם לתמיד.

הרופאה בדקה אותי ולא יכלה לדעת מה זה, היא שלחה אותי לבדיקת שמיעה "דחופה", שברפואית (כמו בעורכדינית) אומר עד שבוע. התקשרתי למכון, השעה היתה 17:39, ושאלתי אם אני יכול לבוא עוד היום. התעקשתי, כי ידעתי שאחרת זה לא יגמר. הם הסכימו לקבל אותי בשש, רק שלא אתקע בפקקים והכל יהיה בסדר.

הנעתי את הרכב ונסעתי את אותו הקילומטר. לא מרחק רב ולא מרחק קט, אבל אני צריך לעשות אותו מהר ככל האפשר. בשמונה וחצי אני חייב כבר ללמד, ואני חייב להגיע לבדיקה לפני שהם נסגרים. הגעתי בחמישה לשש, קיוויתי שהכל יהיה בסדר.

(cc) Jordanfischer

נכנסתי לבדיקת השמיעה. שבע שנים עברו מאז הבדיקה האחרונה, אולי שש וקצת. הייתי עוד בצה"ל, ושם בחייל האויר חייבו אותנו להבדק בגלל הרעש של המטוסים. תמיד היתה לי שמיעה בסדר, ככל שזכור לי. נכנסתי לחדר הבדיקה, שם הניחה עליי הבוחנת אזניות ואמרה לי ללחוץ כשאני שומע את הרעש. מראש ידעתי שזה לא יגמר טוב.

הבדיקה יצאה רע, רע מאוד. מסתבר שבאזן ימין, האזן המטנטנת, יש לי ירידה קלה עד בינונית בשמיעה. הבעיה היא שאין ודאות שיש קשר בין זה לטנטון, ואין כל ודאות שהטנטון גרם לזה, או שזה נגרם על ידי הטנטון. היא המליצה לי על בדיקה נוספת, ולהשאר במעקב. בינתיים עד יום א' שהרופאה תבדוק אותי אני בגיהנום אקוסטי. אם היא תשלח אותי לבדיקה הנוספת אני אהיה בגיהנום זה לפחות עוד שבוע, אלא אם הצליל יעבור מעצמו.

ולמה אני כותב, כרגיל, כי אין לי שום דרך אחרת להתמודד עם דברים חוץ מלכתוב עליהם. (גלו עוד כאן)

טנטון הוא המושג עברי לטיניטוס, שהיא צפצוף מתמשך באוזן. הטנטון הוא גיהנום אקוסטי.

דמיינו לקום בבוקר עם צלצול באוזן. כזה מוזר, בטון של שניים עשר אלף הרץ, כמו טלוויזיה דולקת (אני לא יודע אם אתם יכולים לשמוע את זה שטלוויזיה מסוימת דולקת בחדר ולזהות את זה, אבל לי אין כל בעיה להכנס לחדר ולדעת שיש אחת פתוחה, אני שומע את הריצוד. אתם יכולים למצוא דוגמא לצליל הזה אצל ניצן). עכשיו תחשבו שהצליל לא עובר, ממשיך לזמזם בראש. הצליל תקוע ולא יוצא, ואתה רק רוצה שהוא יעבור.