בעצם, הבעיה היתה אחרת. ההפך מאסקפיזם הוא מציאות? לא, המציאות היא אסקפיזם משל עצמה. האם האסקפיסטים האמיתיים הם אלו שעומדים מול הגדר בבילעין כל יום שישי כשהם בורחים מהמציאות התל-אביבית באמצעות הטענה של "טוב-כללי"? יכול להיות שאלו שבתל-אביב, אותם מיליון אנשים, שסובלים כל יום וחיים את אותם חיי טלויזיה, הם אלו שחיים באמת את המציאות? המציאות היא לא העוני שיש סביב. המציאות היא תל-אביב, הרחובות האורבאניים, הם בעצם שדה הלחימה שלנו. אנחנו שורדים שם ומנסים לחיות את החיים. מנסים להמנע מהשגרה, אותה איוולת שתגרום למותנו בקרוב; אנחנו צריכים לחיות ממשהו, אבל אנחנו מתקיימים מפירורים.

הפירורים הם פירורים מהעוגה האמיתית; ממנעמי השלטון, מההון, מהתרבות ומהתקשורת. אנחנו לא שולטים בהם, אנחנו כולנו בירוקרטים קטנים במערכת. עובדי היי-טק שמקבלים מניות סמליות כדי להרגיש חלק מהתהליך, עובדי בנק שמקבלים בונוסים, כתבים שמקבלים קרדיט, עוזרי מחקר שמרגישים שהם אלו שחוקרים ולבסוף הפוליטיקאים הקטנים, העוזרים-של. לכולנו יש חלום לנגוס בעוגה, לקחת ביס אמיתי, אבל אף אחד מאיתנו לא עושה את זה. אנחנו אנשי הפירורים.

---

כל יום אני יוצא לפאב, וכל יום היא שם; יושבת עם אחר ומפלרטטת איתו. אני תמיד מגיע אחריה, טיפה אחרי חצות, בדיוק כשאני מסיים לכתוב את היומית שלי במשרד. היא כבר יושבת שם על הבר, שותה לה יין אדום עם עוד בחור, היא תמיד מצליחה לשכנע אותם להזמין גם עבור עצמם את היין. היא תמיד יוצאת משם בסביבות שתיים, שתיים וחצי, עם בחור אחר. לוקחת אותו לדירה שלה וזהו. אף פעם לא ראיתי אותה עם אותו בחור פעמיים. כל ערב היא מוצאת ריגוש חדש, מתחילה איתם, שותה, מזדיינת, וזורקת.קראו לה יעל, או לפחות ככה היא אמרה לי, היא באה מקיבוץ בדרום עם חינוך אחר והגיעה לתל-אביב; לחיות את החלום התל-אביבי וללמוד עיצוב או משהו, אולי בעצם ספרות אנגלית, ויכול להיות שגם לגמור עם תואר שני בכלכלה. אבל צריך לחיות את החלום התל-אביבי, כדי לא לגמור כמו אמא שלה. אמה היתה תל-אביבית, אבל היא התאהבה בקיבוצניק הזה, לא יכלה לחזור לתל-אביב ונשארה שם, בדרום. השריצה ארבעה-חמישה ילדים וגמרה את עצמה בגיל 28. יעל גדלה רק עם אב, ולאחר שהשתחררה הלכה ושכרה דירה בתל-אביב.

היא מצאה עבודה זמנית באחת מחברות הטלפונים, עבדה בשירות לקוחות ועשתה פסיכומטרי. זרמה עם החיים, לא מהר מדי ולא לאט מדי, בדיוק עם הזרם. יצאתי משיעור והדלקתי סיגריה, שלוש שעות רצוף באותה הכיתה בלי לחשוב, רק יצקתי מידע לתלמידים שלי בראש, אותה הרצאה משעממת שאני מעביר כבר שנתיים. עצבן אותי לראות אותם ככה; משנה לשנה פער הגילאים ביני לבין הסטודנטיות גדל, אבל אני גם מוצא את עצמי נמשך אליהן יותר ויותר, הן באות עם פחות בגדים לשיעור, והן רק מוכנות לשכב עם מרצים, הכל בשביל לשפר את הציון. אבל אני נמנע, אני לא יכול לעשות את זה עד אחרי שהן מפסיקות להיות תלמידות שלי, אחרת ידיחו אותי, והעבודה? הבטחון? מה אני אוכל לעשות?

לקחתי את הרכבת האחרונה לתל-אביב. האורות לצד כביש חיפה-תל אביב בהקו, מכוניות הרעישו ואני יצאתי לחפשי. פעם בשבוע אני בחיפה, מלמד ומרענן. זה התחיל מלהחליף את המרצה שהייתי עוזר מחקר שלו פעם אחת בשיעור. פשוט הסטודנטים הבינו את הכל מכך שפירקתי את המשפטים שלו. שנאתי את זה, הרגשתי כל כך מטומטם, אבל הם הבינו את הכל. אז נשארתי. בהתחלה כמתרגל, אבל אם אני אמשיך כך אז תוך שנתיים אהיה סגל קבוע. סגל קבוע זה בטחון.ברכבת בתל-אביב ישבה אותה נוסעת קבועה, בלונדינית מתולתלת. כבר שלושה חודשים שהיא קוראת את 'צופן דה-וינצ'י', כבר שלושה חודשים שאני לא יכול לא
לבהות בה בזמן שאני הופך עמודים. לא החלפנו מילה מעולם. פעם אחת עיניינו נפגשו כשיצאתי מהשירותים וכתפי נגעה בכתפה. היא ירדה בקביעות בתל-אביב אוניברסיטה, ואני המשכתי שלוש תחנות עד ההגנה. אמרתי לעצמי שביום האחרון של שנת הלימודים אני אתפוס אותה; אני עוד עלול לעשות זאת.

הלכתי מתחנת הרכבת לפאב; אותה רבע שעה שאני הולך בקביעות בשנה וחצי האחרונות. ההליכה לפאב כבר הפכה לשגרה; אותו מוסד שאמור לשבור שגרה ולספק לי בילוי יצר בדיוק ההפך. אווירה של ניכור ומיסוד של היחסים. לא היו שם אנשים היום. מסתבר שאחרי המשחק של 'מכבי' כולם הלכו לפארק הירקון. הם החליטו ללכת לחגוג והשאירו את הבר יתום משיכורים. נותרנו רק יעל ואני, והבעלים שנמוג אל תוך אפלוליות. ישבתי איתה וידעתי שאני לא אחד מאלו שהיא תקח הביתה. היא מכירה אותי, מדברת איתי יותר מדי חולקת איתי את בעיותיה, אבל לא רואה בי אובייקט מיני. עוד ידעתי שגם היא לא יכולה לגמור את הלילה לבד; אבל אני הבנתי שכדאי שאני לא אהיה האדם שיגמור איתה את הלילה.

ישבנו ושתינו את אותו היין האדום, אותו בקבוק שנפתח אך ורק עבורה. היא היתה היחידה שמחסלת אותו, לאט לאט כוסותיים בערב, שש כוסות בבקבוק, שני בקבוקים בשבוע. היא לא היתה באה בימי חמישי, היא לא אהבה את הברמנית שם; והיא לא יכלה לסבול להיות איתה באותו החדר. באותם ימי חמישי היא היתה יושבת במקום אחר, בלי לדבר עם הקבועים של הבר שלנו, רק יושבת שם ושותה. גומרת את הערב לבד. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה לגמור את הערב לבד, אז אולי גם הלילה זה יהיה כך.

היין האדום ניגר על שיניה, והבהיק את שפתה העליונה. היא החלה לספר על יומה. היא התפטרה באותו היום ובחרה לסיים העבודה בתור נציגת שירות. עבר עליה יותר מדי והיא חששה שמישהו מהלקוחות רוצה לעקוב אחריה. הוא הגיע לאותו המרכז חמש פעמים עם תקלות שונות בטלפון, רק כדי להווכח שמדובר בהרס עצמי. שבוע מאוחר יותר היא ראתה את פניו ברחוב, והוא המשיך לדלוק אחריה. הוא עלה על אותו האוטובוס שהיא חוזרת הביתה בו וירד באותה התחנה. הוא הלך אחריה רק כדי להכנס לבית שנמצא מעבר לכביש.

זה היה היום אחרי הצהרים. היא נכנסה לביתה ונעלה עצמה, הביטה ברחוב וחיכתה שהוא יצא. הוא לא יצא מהבניין ממול, הוא אפילו לא נכנס לאף דירה. פשוט שקט מופתי עד שירדה החשכה. עם רדת החשכה היא הזמינה מונית והגיעה לבר; היא לא רצתה להיות לבד, וזה גם הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו. "כדאי שנשב כאן עד עלות השחר", מלמלתי, תוך כדי שאני יודע שהיא שומעת, "הטיפוס הזה נשמע לי מפוקפק למדי". היא הסכימה עמי והזמנו צ'ייסר פיג'לינג. פיג'לינג היא וודקה תאנים עם טעם מתוק, מתוק מדי אולי, שמחליקה בגרון; שותים אותה בצ'ייסר של 25 סמ"ק או לפעמים גם בשוט של 50 סמ"ק, אבל אחרי שמתחילים חייבים להמשיך.

בערך בשעה שלוש וחצי הבנו שצריך ללכת. ארי, הבעלים של הבר, החליט שהגיע הזמן לסגור. אף אחד לא תכנן לבוא, ובערך בשעה ארבע המפלצות משחרות לטרף. הוא תמיד היה קורא לשיכורים שבאים להמשיך לשתות 'מפלצות', הם היו אנשים גדולים, שמנים, שלא חסר להם כסף. הם היו מגיעים לבר בערך בשעה ארבע, אולי ארבע וחצי, ומתחילים להמשיך לשתות. ככל הנראה העיפו אותם מהבר הקודם לאחר שהחליטו לסגור אותו, או כי הם התפרעו יותר מדי. הם היו מגיעים ומתחילים עם כל הבחורות; בהתחלה עוד היה צריך לרסן אותן מלדחוף שטרות למחשופים כדי שירקדו עמם, אבל אחר כך הם החלו להתנהג בסדר, וראינו שבסך הכל מדובר באנשים עם כוונות טובות.

אבל האדם האחרון עם כוונות טובות, אבל ממש טובות, היה לי הרוואי אוסוולד. אני יודע שעם כונוות טובות בעיקר הורגים, ולכן ידעתי שאם אני רוצה להיות קרבן כדאי שאשאר, ואם אני רוצה שיעל לא תאנס, במיוחד כי היא שיכורה למדי, כדאי שאני אקח אותה הביתה."אל תשאיר אותי שם לבד" היא אמרה לי, כשהיא ממלמלת משהו על שפתיה. "אני לא יכולה לנעול את הדלת לבד, ואני מפחדת שהוא ישוב". לא האמנתי לה, לא רציתי להיות איתה, במיוחד לא הלילה. לא רציתי להיות זה שיפסיק לבוא לבר בגללה. וזה היה ברור לכולם, אחרי שאתה עם יעל, אתה לא מגיע יותר לפאב. פעם היא כבר עשתה את אחד הקבועים, הוא ניסה להתקשר אליי ביום אחרי, להגיד לי שהוא לא רוצה שאני אלך יותר לשם, אבל מאז אותו בוקר, וזה אכן היה מוקדם בבוקר, לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו. הבר היה די gathering of freeks, אותה קבוצה הטרוגנית של ציידי הלבשה תחתונה. הסכמה שבשתיקה שלא נוגעים אחד בשני והכל יהיה טוב. כמו גילדת הגנבים אצל פרטצ'ט, אבל אולי יותר מוזר.

מצד שני, היא כן היתה מדהימה. היא ידעה לדבר, היא שחקה באצבעות שלה, ובאצבעות שלי. אני, לעומת זאת, הייתי זניח. לא רציתי שיהרגו אותה, או יאנסו אותה; ויותר מכל, לא רציתי את האחריות שרובצת על כך שאסרב להגן עליה הלילה. למחרת בלאו הכי לא הייתי צריך לקום מוקדם, ואמרתי לעצמי "מה כבר יכול לקרות"?

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

ההתאבדות היא הדבר הרציונלי לעשות. מדי פעם אתה תוהה למה לעשות את זה. למה לחתוך את הוריד? למה לא? למה לא לתלות את עצמך מצד של גדר, כך, עם החולצה העבה, עד שתחנק. את תוהה אם לקפוץ מטה מהגשר כשאתה עומד עליו, או בכלל חושב לשתות את מי האקונומיקה לאחר ששטפת את הרצפה, אתה תוהה אם לרוץ לתוך הכביש יעשה את זה או שתגמור בבית חולים ללא אפשרות למות יותר.

ההתאבדות היא רציונלית, היא תמיד שם כאופציה, אבל תמיד אנחנו בוחרים אחרת. אנחנו בוחרים להשאר בחיים. אנחנו חוזרים אחורה אל הזכרונות, אל התמונות שבראש. אל מה שהיה פעם טוב, ואולי, אולי גם אל מה שיכול להיות טוב.

לפעמים ההרגשה הזו נעלמת, ואז אתה צריך לקום ולחפש את הסיבה הטובה. לפעמים, החיפוש מספיק לך.

כבישי אגרה הם דרך מקובלת ברחבי העולם שבה המדינה מאפשרת ליחידים את חופש התנועה שלהם. הכלל הוא שכדי להגיע למקום למקום, הנהגים משלמים הן על הדלק והן על אחזקת הכביש. כך ניוד חברתי מתאפשר על ידי העובדה שרק העשירים מממנים את הכבישים, בעוד שאלו שידם אינה משגת להשתמש ברכב לא נושאים בנטל. אבל לא רק כבישי אגרה עובדים בצורה זו, אלא גם תשתית האינטרנט.

לא בכדי נקראת האינטרנט "אוטוסטרדת המידע", האינטרנט מאפשרת לפרטים לסוע במהירות האור לכל רחבי העולם ולאסוף משם מידע. בעבור הזכות לטייל בעולם משלמים לקוחות החברות לספקי התשתית בדרך זו או אחרת. זו הדרך לה הורגלנו עד היום, וזו עוד הולכת להשתנות. הנושא ה'חם' השבוע במגזר האינטרנט הוא של נייטרליות הרשת. חברות התקשורת בארצות הברית מעוניינות לגבות פרמיה גם מאתרי האינטרנט אליהם גולשים לקוחותיהם. ההצבעה עברה אתמול בוועדת הבית בממשל האמריקאי, דבר שפורש כהצבעה מפלגתית (וככל הנראה לראשונה בנושא שהוא "טכני" גרידא).

הרעיון של נייטרליות הרשת דורש הסבר במובנים של "כלכלה ישנה" כדי להדגים את האבסורד בחוסר הנייטרליות: זה בעצם כמו לגבות מהקניון בהרצליה כספים עבור העובדה שנוסעים רבים מגיעים אליו במכונית; למען הסדר הטוב קיים הסדר דומה, אולם הוא חד פעמי ולא בעלות חודשית. בעצם, הקניונים של האינטרנט כעת נדרשים לשלם "פרוטקשן" כשבאה חברה שמחזיקה קהל לקוחות ואומרת: "אני נותנת ללקוחותי אינטרנט, אתם רוצים להיות שם או לאו?", האינטרנט נחשף פתאום לסחטנויותמ מכל מיני כיוונים ואף למניפולציות בהן חברות ישלמו לספקיות האינטרנט כדי שיחסמו את הגישה למתחרותיהן. בעצם נוצר "מסלול רגיל" לאתרים שלא משלמים ו"מסלול מהיר" לאתרים משלמים.

קריאה נוספת בעניין:
ריק בוצ'ר - זהירות מאינטרנט דו מסלולי, ביזנסויק
עידו קינן: מי סומך על נטוויז'ן ונענע, NRG מעריב
אד אוסוולד: האם אמריקה אונליין חוסמת אימיילים ממבקריה?, בטאניוז

לא רק שסחטנות ואינטרסטים כלכליים פתאום יכולים להרוג את האינטרסים של האינטרנט, אלא שחברות הטלפוניה האמריקאיות עוד טוענות כי הפיכת הרשת לנייטרלית עלולה להפוך את הרשת למבוקרת (regulaterd) יתר על המידה ולמנוע מהחברות את זכותן לעשות ברכושן כשלן. הטענה, לכאורה, הגיונית, אבל בפועל היא צבועה לחלוטין. הפיכת האינטרנט לרשת מבוססת אגרה מאתרים תגרום לכך שספקיות השירות יחובו כעת באחריות על הנזק שהן גורמות: כיוון שהן מפקחות על התוכן, הן אחראיות להפרות זכויות יוצרים, הן אחראיות להפרות פרטיות של גולשים והן אחראיות על פורנוגרפיה פדופילית שעוברת ברשת. פתאום הן לא רק אותו צינור טיפש שהן קראו לעצמן עד היום.

משום מה, דווקא ספקיות התוכן הגדולות הן אלו שהבינו תובנה זו, ולכן הן התאגדו יחדיו כדי למנוע מהדבר להתרחש. אותה קואליציה אבסורדית של מתחרים (גילדה עסקית?) היתה יכולה לקום רק כדי להגן על מטרה שהיא באמת ראויה: האובייקטיבות של הרשת כצינור מידע שמסייע להקטנת פערי המידע. דווקא החיפוש, כמו שכותב ג'ון בטל, יוצר את הידע הנוסף, הידע של הכוונה. אם נדע מה כולם מחפשים, נדע על מה כולם חושבים.

מניעת החיפוש בתוך מאגר אינסופי, אותו מאגר של ידע אנושי שמאוגד כמו רשת עצבית, וגביית אגרה במעבר בין ניורון לניורון, רק יעכב את ההתקדמות הטכנולוגית שעוזרת לצור מקומות עבודה חדשים, בדרך כלל על ידי הפיכת תעשיות ישנות למיותרות ומחשובן, ויצירת תעשיות חדשות לגמרי.

והרי מה הסיבה הפרקטית שספקיות התשתית מעוניינות לגבות את התשלום? לא כי אחזקת הרשת יקרה מדי, שכן אז היו יכולות הן לגבות את הכסף הנוסף מהצרכנים, הספקיות מעוניינות לגבות עוד כסף, כי הן יכולות. פשוט כך. הן יודעות שכל עוד העלות של תשלום לספק התשתית נמוכה מעלות ההתדיינות המשפטית (עלויות עסקה במובן הקואזיאני) אזי יעדיפו ספקיות התשתית לשלם את העלות הנמוכה הזו. כמו שכולנו מתעלמים לעיתים מעוולות קטנות וחיובים קטנים, כך ספקיות התשתית מאמינות שספקיות התוכן יעדיפו לשלם.

קריאה נוספת:
אום מליק: הצילו את האינטרנט, למה ובשביל מי?, גיגהאום

בישראל אנו עוד רחוקים מהמצב הנ"ל, בעיקר כי כל ספקיות התשתית מושקעות היטב בצורה צולבת בספקיות התוכן. דווקא המצב כאן הוא ששוק תקשורת לא תחרותי מאפשר את החופש באינטרנט. אולם, החופש באינטרנט הוא בשוליים. איש לא יכול לצפות שמנועי החיפוש הגדולים יתייחסו ברצינות לבקשה שבאה מספקית שירות שולית בישראל שבאה ואומרת: "או שתשלמו לנו או ש...", ואם לא ישלמו, אז? האם ספקית א' תעז לחסום אתר בחו"ל שיש לו תעבורה עצומה? בישראל, ובכל הנוגע לאינטרנט, הקניבליזם בין ספקיות האינטרנט והמחירים התחרותיים מאפשרים ניוד גבוה, לקוחות פשוט ינטשו את הספק.

הבחינה של נייטרליות הרשת תחל בעוד מספר חודשים, אחרי שספקיות השירות בארצות הברית ינסו לגבות תשלום. דווקא במקרה כזה איגוד של ספקיות תוכן יחדיו והסכמה (או קרטל) שלא ישלמו לספקיות התשתית לא משנה מה, תוכל להביא לנצחון. דווקא במקרה כזה, דיני ההגבלים העסקיים עלולים למנוע מהצרכן את התפקיד לו הם יועדו: להגן עליו מהסדרים כובלים. כאן ההסדר הכובל הוא זה שיוכל להציל אותנו.

תומאס פרידמן אמר בספרו (העולם הוא שטוח: 2006) שהטכנולוגיה הביאה להטשטשות הקו בין ימין ושמאל כשלא ברור כעת היכן מי מהצדדים עומד בנושאים מסוימים. אני חושב שהטכנולוגיה הביאה אותנו למצבים יותר קשים בהם לא רק שהעמדות הפוליטיות נעלמות למען שיקולים פרגמטיים, אלא גם שיחסי היצור נעלמים, ומי שהיה אמור לקבל את הכסף עבור השירותים שהוא נותן פתאום נדרש לשלם עבור מתן שירותים בחינם.

זה המחיר שאנחנו נשלם עבור האגו של הפוליטיקאים הפעם. שר בלי תיק אמנם לא מחזיק משרד, עם מנכ"ל ועובדים, אבל הוא כן מחזיק עוזרים, לשכה ויועצים. השאלה הגדולה היא בעצם למה צריך שר בלי תיק, ומה הוא עושה?

המטרה של מינוי שרים ללא תיק (או שר ללא סמכות ביצועית סטטוטורית) היא כדי שבישיבות הממשלה לכל מפלגה יהיה מספר נציגים גדול יותר, ועקב כך הצבעות בישיבות הממשלה, שהן החלטות ביצועיות, יוטו לכיוון המשרד (אם נתעלם מבעיות האגו, כמובן). חוץ משרים בלי תיק, הממשלה גם מחזיקה "שר נוסף במשרד ..." (כשהיה אחד כזה במשרד האוצר), ושקדימה ניסתה לדחוף גם כעת במשרד החינוך עם ש"ס. הרעיון של ממשלה גדולה הוא רעיון שגוי מיסודו, לדעתי, ודמוקרטיה יציבה צריכה קואליציה מינימאלית עם קווי יסוד ברורים.

התיאוריה במדיניות ציבורית גורסת שממשלה קטנה (עם מספר מצומצם של חברי כנסת) יכולה להביא לתוצאת יעילות יותר כיוון שמוסכמים קווי יסוד ברורים. כך ניצח אברהם לינקולן את הבחירות בארצות הברית כשהצליח לאגד את השמרנים הליברלים בצפון ואת הדמוקרטים השמרנים בדרום להצביע לו על אג'נדת העבדות (כמעט כמו אולמרט\שרון וההתנתקות) (לא תיאוריה שלי, אלא של ווילאם רייקר). כמה שהקואליציה פחות גדולה, וכמה שיש בה פחות שותפים קואליציוניים, כך היא תהיה יעילה יותר.

אולמרט בא מגישה הפוכה, הוא חושב שקואליציה צריכה להיות רחבה ככל האפשר (והדבר מפריע לפעילות ציבורית ואזרחית עוד יותר). ככל שהקואליציה תהיה קטנה יותר, וככל שהממשלה תהיה קטנה יותר (עם כמה שפחות שרים) כך לכל משרד יהיו סמכויות מוגדרות, וגם יהיו לו את היכולות לבצע את מה שיש לבצע (כשאני אישית מעדיף שהמדינה תתחיל ברפורמה של ביטול חוקים לא אכיפים, ואכיפת חוקים רצויים, אבל זו רק דעתי).

בכלל, בכדי לקיים ממשלה יעילה, צריך לשנות את חלוקת הסמכויות. בסך הכל, הרשות המבצעת מתחלקת למספר זרועות: זרוע אכיפה (שיטור, בטחון פנים, פרקליטות, איכות סביבה וגביית מסים), זרוע אדמיניסטרטיבית (הנפקת דרכונים, בירור תובענות) זרוע שאחראית על חלוקת העושר החברתי (רווחה, בריאות, חינוך), זרוע שאחראית על יחסי החוץ של המדינה (צבא, דיפלומטיה) וזרוע שאחראית על פיקוח על שאר הזרועות (אוצר, ביקורת המדינה). כלומר, חמישה משרדי ממשלה שהם "שרים בכירים" או "משנה לראש הממשלה", ותחתם עוד 14 מנכ"לים שמבצעים מדיניות. מספר עובדי המדינה לא צריך להשתנות, אלא רק ההסכמה החברתית על תוכן הממשלה.

ממשלה כזו תהיה מקצועית, כשראש הממשלה יהיה primo inter partem וינהל את המדינה, ימנה אנשים מקצועיים שיפעלו לאור קווי היסוד שנקבעו בהסכמים קואליציוניים. כך, תמנע סחטנות מפלגתית לג'ובים, ותוותר רק ה"סחטנות" החיובית, של קווי יסוד: שירות הבוחר. הרי היום, מרצ תוהה האם להצטרף לממשלתו של אולמרט, ולהיות אוכלת הנבלות לאחר שזה ידחה את מפלגתו הגזענית של ליברמן. תהייה כזו תתייתר במקרה שבו עמיר פרץ יכנס לקואליציה, ויצרך לדאוג לנצח גם במרכז המפלגה. כך הבטחתו של שרון לאוריאל רייכמן היתה יכולה להיות ממומשת גם מבלי שזה יאלץ להיות מועמד לכנסת, ולאכזב מאות מצביעים שהצביעו קדימה רק בשבילו.

פוליטיקה כזו, אחרת ממה שהכרנו בישראל, עוד תבוא. הממשלה לא תחזיק מעמד בגודל כזה, של 27 שרים, 84 חברי קואליציה. השוני בין ליברמן לבן-יזרי גדול מדי, והשוני בין עמיר לאולמרט לא מאפשר ניהול משרדים כשבעצם קדימה יושבת על ברז התקציב. ממשלה קטנה מפנה משאבים שיכולים ללכת לרפורמות סוציאליות ואפילו לוואוצ'רים שמסייעים ליעילות (ולתחרות) ויוצרים תחושה של אחריות עצמית (לעניין הוואוצ'רים, מומלץ לקרוא את דו"ח ועדת וינוגרד להבנה כיצד העניין היה אמור להיות מיושם בשכר הלימוד האוניברסיטאי)

ואם הייתי צריך לכתוב מילה אחת במקום אלף תמונות, אז היא היתה: "פגשתי".

אני לא יודע מה יהיה השנה בארץ מבחינת פעילויות אחד במאי, וגם נראה לי שלא יותר מדי יארגנו; אולי יהיה מצעד סמלי, אולי יהיה משהו, אבל מה שחשוב הוא להבהיר כמה חזק הוא הכח של האדם הפשוט. אותו אדם שצריך לעמוד במרכז, שהתאגד בכדי להקים מדינה, והמדינה השיבה לו אפיים ודכאה אותו ונשלה אותו מזכויותיו הבסיסיות. חירות הביטוי הוגבלה בשם הבטחון הלאומי (ולא בשם הסובלנות, כי ביטויים גזעניים הם או לא חוקיים או נסבלים, תלוי בהקשר). חירות התנועה הוגבלה בשם הבטחון הלאומי או בשם אינטרסים כלכליים. אבל לא רק חירויות יש, כי חירות מוחלטת מביאה לאנרכיה, ובעניין הזה באקונין טעה.

בשביל למנוע את האנרכיה יצרה המדינה כל מיני מנגנונים, שאת הערכים שיוצקים לתוכם מבדילה ההגדרה של ימין ושמאל, אבל המנגנונים האלו מקיימים את ההסכמה הרחבה בקיומה של המדינה: ההומניסט (בין אם הוא ניא-ליברל, שמרן או סוציאלדמוקרט) יודע שדרוש רגולטור כלשהו שימנע אנרכיה. המשטרה דרושה כדי לשמור על החוק שקבע המחוקק, והרשות השופטת מוודאת את קיומן של חירויות האזרח. המחוקק מחליט על הקצאה מחדש של משאבים ציבוריים למטרות שמקדמות את האידיאולוגיה שלו, הוא סולל כבישים (או מקצה סמכות לעשות כן), מקים תשתיות נרחבות או מגביל את השימוש של הפרט בהגדרת הנכסים שלו.

להבין למה דרוש רגולטור כלשהו, בלי לדבר על ערכים, ניתן דרך שימוש בדוגמאת הקניין של ג'ון לוק. ג'ון לוק טען שכל נכס שהאדם משנה באמצעות העבודה הופך לשלו, אדם שעובד את האדמה קונה את הבעלות עליה (ומכאן השאלה: האם כשאדם שופך קטשופ לים הים הופך להיות שלו? (יואב שיבק, קיץ 2001)). אבל הטענה הזו נכונה כשאין הגבלת משאבים. כשהמשאבים מוגבלים צריך מערכת שתטפל ברישום הקרקע ובהקצאת הזכויות.

מצד שני, היום את תפקיד קביעת הסטנדרטים והערכים לקחו מהרגולטור; הרגולטור החדש הוא החברות הרבלאומיות. מיקרוסופט מטפלת בקביעת ערכי הגלישה ברשת ורושמת פטנטים עליה, eBay וPayPal מחליטות אלו מוצרים ימכרו ואלו אסורים במכירה, גוגל מחליטה אלו מילים מותר לחפש, והמדינות הערביות קובעות את מדיניות הנפט העולמי.

תעשיית הנפט, הרכב וכל מה שמסביבה מספקת מיליוני מקומות עבודה ומכניסה מיליארדי דולרים. אותה תעשייה חוששת מהאבולוציה הטכנולוגית כמו כל אדם אחר; אם תום פרידמן מסביר שבעידן של טכנולוגיה אין בטחון תעסוקתי, שכן כל עבודה יכולה לעבור למקום אחר, בו היא זולה ביותר, ויש מכשירים שמחליפים את הפעולה של בני האדם, התעשיות הלא טכנולוגיות, אלו שמקיימות את מדינות ערב, משיבות מלחמה. הן מנסות לחסל את התחרות מצד אחד, ומצד שני מכניסות מיליארדים על משאב טבע, ולא קניין רוחני, שניתן לרפרודוקציה זולה.

בארצות הברית היום, כעניין יחסית משני, מתחילה תודעה צרכנית לבעיית מחירי הדלק (בארצות הברית המחירים עלו פי 2 כמעט בשנה האחרונה) אלו הלכו ובקשו מהנשיא בוש לברר האם ישנו קרטל מחירים. כמו במקרה קרטל הבנקים בישראל, גם כאן יהיה קשה להוכיח תיאום מחירים ותחרות לא הוגנת, אבל בעידן בו החברות מציגות רווחי שיא, אבל הכסף שהולך מהצרכנים נותר אצל בעלי ההון. האמריקאים עוד מוכנים לשלם את המחיר הגבוה של הדלק. זה מקרה קלאסי של כשל שוק בנושא איכות הסביבה והקצאת משאבים.

בתיאוריה, כוחות השוק היו אמורים לדאוג לכך שיפותח כלי רכב יעיל מבחינת צריכת דלק (או שיצרוך אנרגיה אחרת), אולם ההשקעות בפרסום והמימון הנוח (שגם הוא מפורסם בטלוויזיה, כשניתן לקנות רכב במאה דולר לחודש) יחד עם חשש לסגירת עסקים, מביאה לכך שכוחות השוק לא יהיו יעילים (חברתית) ובעוד שהחברה תרוויח מכך הן מבחינת עלויות הזיהום (פרידמן טוען שעלויות הזיהום בסין הן 130 מיליארד דולר בשנה) והן מבחינת המשאבים שיתפנו, אינטרסים כלכליים מותרים את המצב כמו שהוא ומונעים מהמהפכה לקרות.

האם היינו עושים אותו דבר אם עובדי הדואר היו מתאגדים כנגד הדואר האלקטרוני? זה אולי היה היתרון של פיתוח תשתית האינטרנט בצורה מבוזרת ובעיקר על תשתיות קוד פתוח, כך נוצר מוצר חתרני, שלא רק שסיפק פרנסה למיליוני עובדים, אלא גם פיתח את הכלכלה ודאג לשינוי צורת העבודה.ייעול התחבורה יכול לעשות אותו הדבר.

איך כל זה קשור לאחד במאי? התאגדות העובדים באה להראות שלא המדינה ולא השוק הפרטי יעילים בניהול זכויות האדם והעובד, מצד שני, גם ועדי העובדים לא. צריך אולי למצוא איזושהיא רפורמה.

אני הולך לאכול ארוחת בוקר.

זה לא באמת משנה מה השעה עכשיו, זה באמת לא משנה - יש אור בחוץ. זה באמת לא משנה מה היתה הארוחה האחרונה שאכלתי ומה היתה השפה האחרונה שדיברתי בה עם אדם חי (ספרדית). זה בכלל לא משנה כמה עמודים קראתי היום (915) או שהייתי במטוס 13 שעות. זה בכלל לא משנה היחס בין מהירות הקריאה שלי למהירות הקריאה של הנוסע לימיני (1:4 אם אתם מתעקשים) או התובנות שהיו לי היום. העניין הוא שהמודוס הזה, של חו"ל משפיע עלייך. אתה מרגיש את הניכור. כשטסתי לרוסיה הרגשתי אנק-מורפורק, אולי בגלל האנשים ואולי כי קראתי פראטצ'ט באותו הזמן. טסתי לניו-יורק והרגשתי פרידמן, אולי כי קראתי את הספר שלו (במכה אחת ובלי הפסקות).

בינתיים הטיסה לשיקאגו מתאחרת בשעה, ונותר לי זמן לעשות חושבין עם עצמי, מה ומי אני צריך להיות בטיסה הזו, במשחק הזה. נגמר לי חומר הקריאה, אז קניתי את ספרו של אלי ויזל: "לילה", לקראת יום השואה, שקשה לי שאני לא בארץ בו. קשה לי לא להיות ליד סבא ביום השואה, אולי כי זו הדרך היחידה שאני באמת יכול להיות לידו ולהסביר שאין אף מילה בעולם שתתאר איך הכל עבר עליו, אולי כי אין אף דרך לזכור חוץ מלזכור אותו, אולי כי המסקנות של כולם מהשואה שונות.

פרידמן התבגר בספר האחרון שלו, אבל הוא גם הפך לניאוליברל במסווה של סוציאל-ליברל, כמו ביילין. הוא טוען שזה לא שהסינים רבים על המירוץ לתחתית, אלא שהם מנסים להתחרות עם האמריקאים למעלה. זה בעצם מסכם את כל הספר. חשוב לקרוא אותו, אבל גם אם אתם לא, תשקיעו בחינוך, זה הלקח של הספר. אחרי "העולם הוא שטוח" (ותומר ליכטש עשה עבודת קודש כשהעלה פרק מהספר לערוץ הרשת). הספר השני שקראתי הוא "ערבושית" של אליסה אריאן. נחמד, זורם וקליל. בלעתי את שלושמאותשלושים העמודים בקריאה אחת. לא עם פואנטה גדולה,, פשוט ספר מעניין. חכמתהבייגלה של ארצות הברית או משהו.

אבל מה שקראתי ככל הנראה לא כל כך חשוב. התובנה האמיתית היתה כשמלאתי את פרטי ההגירה. הייתי צריך לפתוח את הדרכון שלי ולראות את מה שכבר שכחתי. הפעם האחרונה שהייתי בניו-יורק היתה מספר ימים אחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר. אז ארצות הברית היתה פראנואידית ופטריוטית. היום היא מפחידה. הייתי צריך לתת טביעות אצבעות בכניסה, לעמוד בתור מבזה וארוך, ולקבל שוטרים ש"רק עונים לפקודות". הלוגו של הHomeland Security מזכיר משטרים אפלים יותר מכל דבר אחר.

החיים בעיר זרה יכולים להיות מנוכרים. אבל לפחות הם רק ליומיים הפעם.

עד העונג הבא,
יום שואה לזכור לכולם.

יהונתן.

ותאמינו לי, ניסיתי.

1. קו 24 בדרך למורשה, רמת השרון:: האוטובוס נוסע מהר מדי והתחנות מתחלפות, למרות שלאורך כל הקו יש קליטה לwifi מה שאומר שרוב רמת השרון מכוסה. באיזהשהוא שלב קלטתי 18 תחנות בו זמנית.

2. רחוב בן-יהודה, שגרירות סין:: למרות שיש להם ווירלס פתוח ולא מאובטח, אף אחד לא סמוך ובטוח שהם לא עוקבים אחרי הרגלי הגלישה ומנסים לייצא את המהפכה.

3. פאב:: למרות שבחלק ניכר מהפאבים בתל-אביב ניתן עוד לקלוט את השכנים, אי אפשר להיות בטוחים שלא ישפך על המחשב שלך בירה מזדמנת. כמו כן, המילים: "היי, אולי תתן לי לבדוק מייל, רק שניה בבקשה" חוזרות על עצמן יותר מדי. אם הם באמת היו רוצים לבדוק מייל, הם היו מביאים את המחשב שלהם גם לפאב.

4. רחוב קפלן בתל-אביב:: (או אפילו רחוב דה-וינצ'י) כי משום מה המאבטחים לא מבינים שכל מה שאתה עושה זה לגלוש באינטרנט עם מחשב, וחושבים שאתה זומם מזימות אחרות.

5. סניפי דואר:: (ויה אוהד)

6. חוף הים:: כי להוציא את החול מהמאוורר של המעבד אפשר רק עם שואב אבק

7. מסוק:: כי לא משנה כמה חשוב לך לבדוק מייל באותה השניה, לא משנה באמת, אתה לא קולט ממש והרעידות לא עושות טוב להארדיסק של המחשב.

8. הפגנה המונית בכיכר רבין:: גם כי מפחיד מה שיכול לקרות למחשב מהשוטרים, גם כי יש יותר מדי טלטלות, גם כי אפשר לגנוב אותו, ובעיקר כי אתה לא יכול לדעת מה יש שם באוויר.

9. פארק הירקון:: כשיורד גשם; ההסבר ברור, לא?

10. קופי בין:: כי אני יושב שם עם הנייד שלי ולא אוהב שאוכלים לי את הרוחב פס.

אחרי הפוסט של אתמול כמה חברים פנו אלי, כל אחד לחוד, ושאל אותי איך אני עושה את מה שאני עשיתי, איך גיליתי מי האנשים? לכמה מחשבים הייתי צריך לפרוץ, והתשובה היא פשוטה, לא פרצתי ולא עברתי על שום חוק. החלטתי להסביר קצת על איך באמת אין אנונימיות ברשת וכיצד גם אתם יכולים לדעת בדיוק מי ומה עובר דרך המחשב שלכם

מטא-מידע הוא המידע האמיתי, בנוסף לתוכן, שהוא מה שמעניין את רוב האנשים ומוצג בפניהם, המטא-מידע נמצא מתחת לפני השטח, לא חבוי, אלא נמצא שם בצורה שכל אחד יכול לגלות. הוא דרוש בשביל לתפקד בצורה תקינה ולא בהכרח פוגע בפרטיות, אלא נותן עוד מידע שיכול לעזור למשתמשי המחשב למצוא את מה שהם רצו לדעת. המטא לא עוזר במיוחד בזיהוי פלילי של מידע, אלא יותר בשביל הכיף ובשביל להרחיב את האפשרות של הסתברות מסוימת, שכן גם מטא מידע ניתן לשינוי ולכן לא בהכרח אמין.

את המטא-מידע כולנו מכירים ממקום זה או אחר, כולנו שומרים אותו והוא מלווה אותנו בקבצים. כך, כשאנו שולחים מסמך טקסט, לדוגמא, של אופן-אופיס, ישמרו שם המחבר, זמן העריכה וכדומה כדי לאפשר מעקב אחר הקבצים, להגן עליהם ולחלוק את הקובץ עם משתמשים. על ידי לחיצה פשוטה של File-->Properties במעבד התמלילים האהוב עלינו, אנחנו נוכל לגלות עולמות נסתרים. כאן רואים בבירור שאני כתבתי את המסמך. רואים גם שאני הייתי זה ששמר אותו לאחרונה, ושהמסמך התחיל בתור הסכם. כך, אם תמחק את התוכן של קובץ מסוים ותמלא אותו בתווים אחרים, עדיין ישאר חלק מהמידע, כך שאחרים יוכלו לדעת. לכן מומלץ לשמור את הקובץ בצורת Save-As ולהתחיל קבצים חדשים, כדי להמנע ממצבים מביכים בתוך המטא מידע.

כמו בקבצי טקסט, גם תמונות שומרות מידע שקרוי exif, המידע הזה מכיל הכל על התמונה. החל מזמן חשיפה, שעת הצילום, האם היה פלאש או לאו, וגם דגם המצלמה. הדבר יעיל במיוחד אם אדם שולח לכם תמונה, שטוען שהוא צילם, אך אתם רואים שהתמונה צולמה לפני זמן רב, או בכלל בזמן מוזר, ולחלופין שהתמונה צולמה במצלמה מיוחדת. כאן ניתן לראות מטא מידע של תמונה שצילם אחי הקטן:

אבל מידע יש לא רק בקבצים, גם בגלישה באינטרנט יש מידע חבוי. חלק מהמידע הזה יכול להיות מאוד שימושי, וכדאי לדעת איך לגלות אותו. לדוגמא, אם אתה בשיחה עם אדם מסוים דרך תוכנת מסרים מיידים יש כמה דרכים לגלות 'מיהו' (ומיהו לא אומר שם של אדם, אלא רק כתובת IP). הראשונה והקשה יותר היא לפתוח את הCommand Line או הShell ולהשתמש בפקודת NetStat, הפקודה הזו מראה אילו חיבורים פעילים באותו הרגע מהמחשב. באמצעות אותה הפקודה אפשר לבדוק שאין זודנות על המחשב שמשתמשות במשאבי רשת שלא לצורך.

אבל יש עוד דרך, במירנדה לדוגמא ניתן לראות את כתובת הIP של בן השיחה, בלי להתאמץ בכלל. ככל הזכור לי, ICQ הסירו את הפונקציה הזו כדי למנוע בעיות פרטיות. אבל כך הדבר נראה באמצעות ICQ.

אבל זה רק כשיש לך קשר ישיר. אם אדון מסוים הטריד אותך במייל, אתה תמיד יכול לראות את כותרי ההודעה, שמכילים, בין היתר, את כתובת הIP שלו. ומרגע שיש כתובת IP אז חלק ניכר מהעבודה הושלמה. כך תוכלו לזהות את הכתובת השולחת: זו הכתובת האחרונה שמופיעה בשרשרת העברת הקובץ (הראשונה ששלחה, כלומר, בדרך כלל ליד המילה helo). כאן בתמונה מדובר בכתובת של זבלן מסין שחס תחת כתובת הIP 220.141.3.155. כעת כל מה שצריך לעשות הוא לבדוק מי ספק האינטרנט שלו ולגשת אליו.

בשביל לעשות זאת צריך ללמוד על שירות whois, זהו שירות שמאפשר לך להפוך כתובת IP לשם של בעליה (ובמקרה שמדובר בלקוח של ספק אינטרנט, את שם הספק). כאן אנו רואים רישום של שירות whois לאתר הכנסת. אבל באותה המידה יכלנו להכניס לשירות הwhois את כתובת הIP של הזבלן. אני מעדיף להשתמש בשירות הwhois של DNSSTUFF כיוון שהוא מהיר וידידותי. אני ממליץ עליו בחום.

לאחר שהשגנו את שם ספק האינטרנט של הזבלן, ניתן לפנות אליהם במייל או בטלפון ולבקש את פרטי המזבל, או לחלופין את חסימת חשבונו. בשביל לעשות זאת צריך להראות שהנ"ל הפר את תנאי השימוש שלו, ובדרך כלל משלוח דואר זבל היא הפרת תנאי שימוש.

דבר אחרון שכדאי לדעת הוא כיצד לקרוא רשומות מבקרים באתר. האפשרות קיימת אולי רק לבעלי אתרים אבל ניתן ללמוד ממנה הרבה. כל רשומה מאפשרת לראות מהיכן הופנו הגולשים, באיזו מערכת הפעלה ובאיזה דפדפן הם השתמשו, מה הדף שהם חיפשו, מהי השעה אצלהם והכי חשוב, כמה זמן נשארו באתר. כאן רואים בהדגשה איך אדם מסוים חיפש מחרוזת בעברית (בקידוד יוניקוד), את החיפוש ניתן להעתיק לדפדפן ולגלות מה הוא באמת חיפש ("שאלות לראיון עם אישיות חשובה") ולראות היכן אתה ממוקם בחיפוש. כמו כן, ניתן לראות מי האיש (במובן הרחב של המילה) ולדעת יותר על אופי הגולשים באתר.

לסיכום, בעידן של מטא-מידע אפשר לדעת הכל, בגבולות הסביר, וכל ה"אנונימיות" נעלמת אל תוך הרבה מאוד מידע שצריך לדעת איך לסנן ממנו את העיקר ולדעת ממה להתעלם. אני מקווה שהצלחתם הן לקרוא את זה והן להבין למה התכוונתי.

אתמול בלילה כששבתי לביתי מצאתי בתיבת הדואר שלי ספאם. בדרך כלל אני מבליג, או חוסם את השולח, אבל הפעם היה משהו מיוחד בספאם הזה, משהו מוזר מאוד. מבט חטוף לHeader שנמצא מגלה יותר ממה שחושבים:

טפלו באבנית וחיסכו אלפי שקלים. (ID192400)
From: "וטלי"
Date: Thu, 20 Apr 2006 16:57:58 -0500
To: [email protected]
Received:from host79-84.pool8251.interbusiness.it ([82.51.84.79]) by sirius.sslcatacombnetworking.com with smtp (Exim 4.52) id 1FWgDw-0003HM-3b for [email protected]; Thu, 20 Apr 2006 15:58:02 -0500
Received: (qmail 9853 invoked from network); Thu, 20 Apr 2006 16:57:58 -0500
Received: from unknown (HELO mx.salamander.com) (82.51.84.79) by 0 with SMTP; Thu, 20 Apr 2006 16:57:58 -0500

אם מסתכלים טוב, רואים שמישהו "גנב" את כתובת הדואר האלקטרוני שלי ושלח ממנה ספאם. לא מעשה נחמד במיוחד, ובמיוחד מעשה פלילי הקרוי "התחזות". החבר הנחמד שמפרסם בדואר אלקטרוני בעל אופי שיווקי השתמש בכתובת האלקטרונית שלי כדי למכור פילטרי מים. לא אמרתי נואש, ורציתי לברר מיהו הזבלן שלקח את זהותי ומדוע עשה כן. חיש מהר גיליתי כי מדובר בזבלן שמשתמש בכתובת IP מאיטליה. שלחתי מייל למחלקת האביוז באותו ספק שירות וביקשתי את התייחסותו ואת רישומיו, במיוחד לאור תנאי השימוש של האתר שמאפשרים לי לקבל פרטים על כל שולח דואר בעל אופי שיווקי למתחם 2jk.org.

אולם ידעתי שלא מכאן תבוא הישועה. נכנסתי ללינק של הזבלן לבדוק מהי הסחורה אותה הוא מוכר. מדובר באתר שמאוחסן בטאייון ומוכר פילטרים לטיהור מים בישראל. זהו הלקוח הסופי של הזבלן, וככל הנראה לא האדם ששלח את הדואר, אלא האדם שנשלח הדואר עבורו. אם כן, מיהו אותו זבלן שגנב את זהותי? לחצתי על כפתור ההסרה מרשימת התפוצה במייל והופנתי לכתובת אחרת באותו המתחם, שם כבר הופיעו כמה רמזים. פרט לשקרים הגסים (ספאם הוא כן עבירה: הטרדה באמצעי תקשורת) ולשאר העניינים, הופיע לינק למי שמנהל עבור הזבלן את המערכת, למטה למטה, בקטן, נרשם : "צוות mailmedia.org".

חיש מהר אצתי רצתי לאתר, וגיליתי שמדובר בישראלי מירושלים, עם מספרי טלפון ישראלים שאפשר לצור עמם קשר. החלטתי הפעם לא לצור קשר עם הזבלנים בשעה 3:00 בלילה, כמו שעשיתי בפעם שעברה עם זבלן אחר, עשיתי את הדבר החכם. בשעה 09:25 התייצבתי בתחנת ירקון במשטרת ת"א והגשתי תלונה על התחזות בכוונה להונות כנגד הזבלנים. דבר חכם ונכון לעשות.

במקביל, אם יש עוד חברים שנפגעו והוטרדו על ידי האנשים, ואם יש עוד אנשים שקיבלו דוא"ז שמתחזה להיות מכתובתי, אשמח לאגד את כולם ולתבוע את הזבלנים על הטרדה ועל גרימת נזק לשמי הטוב. רק כך נוכל לטפל בעניין.

[[כשפתחתי את הבלוג, רציתי שזו תהיה הכותרת שלו: "החוק קשוח, אבל זהו החוק" (וצריך לשנות אותו). ומסתבר שכך העולם עובד. [[

חוקים קשוחים מהווים תירוץ ואולי סיבה למה חברות בינלאומיות ופוליטיקאים ממשיכים לעשות דברים שלדעתם הם פסולים והם נלחמים עליהם. סין היא הזירה החמה לסמנטיקה של רבתרבותיות, אנו מכירים בתרבות הסינית מצד אחד, ומצד שני הסינים מאפשרים לנו לסחור עם השוק הגדול שלהם. עיתונאים ללא גבולות, הארגון שהכתיר את עצמו לשמירה על חופש העיתונות והעיתונאים, מדבר היום על סיני נוסף שהורשע עקב מתן מידע עליו מיאהו!. את פסק הדין (20 עמודים, באנגלית קלוקלת וסינית) ניתן למצוא בגרסא מתורגמת באתר.

העניין בפסק הדין הוא לאו דווקא העובדה שז'יאנג לידז'ון הורשע בחתרנות. ההרשעה התבססה לכאורה על ראיות מוצקות - עדויות של שותפיו לפשע, פלטי מחשב שמכילים ראיות לפיהן לידז'ון תכנן הקמת מפלגה דמוקרטית (ואולי אף תכנן להתקשר לדווח על פצצה ביום הכנס ה-16 של המפלגה הקומוניסטית), ועל סמך העובדה שיאהו! העבירו לשלטונות סין את השם תחתיו נרשמה כתובת המייל הקלילה לזכרון: [email protected]. לא מדובר על העברת כתובת IP, לא על ודאות שזהו המשתמש, אלא רק שהכתובת נרשמה תחת השם - ספק סביר.

כמו כן, ומבלי לפגוע ביציבות המשטר הסיני וביחסי החוץ עם ישראל, אני בספק כי מדובר בהודאות מרצון שנתנו על ידי סין, אותה מדינה שלא ביטלה את עונש המוות (יחד עם ארצות הברית). הראיות קלושות, ונסמכות על כך שהנאשם החזיק ספרים מסוימים הכוללים פוליטיקה השוואתית, ספרים שניתן למצוא בכל ספריה. שוב, הנאשם לא ביצע כל דבר - אלא רק החזיק ספרים. אלו, ככל הנראה משולים לסמים, שדי להחזיקם על מנת להרדף על ידי רשויות השלטון (והגר, זה שאני מלנקק לא אומר שאני מסכים, אלא רק שחלק ממה שכתבת נכון והשאר שטויות).

הבעיה בפסק הדין שתורגם (וניתן לפני זמן רב מאוד) היא אחרת. בית המשפט הסיני הרשיע בצורה צודקת, על סמך עדויות שניתנו בפניו, על עבירה שכלל לא צריכה להיות בספר החוקים: חתרנות, כמו העלבת עובד ציבור, היא עבירה קולוניאליסטית של משטרים שמעוניינים למשטר את מחשבות עובדיהם ומעוניינים למנוע את חופש הביטוי (ותודה לדר' משגב שפתח את עיני בנושא) אבל העניין מקבל צבע אחר כשקוראים את הראיון בפייננשל טיימס עם מייסד סקייפ, שמדבר גם הוא על הצנזורה בסין (ויה אדר ווואלה ניוז)

האם באמת אפשר לעשות הקבלה בין הצנזורה בסין לבין הרגולציה העסקית במערב כמו שטוען זנסטרום? הרגולציה העסקית חלה בתחום משטר החברות, מה ואיך מותר לחברה לעשות מבחינת דיווח, התנהלות מסחרית, הגבלים עסקיים וייצוא ויבוא מוצרים. לא מדובר בשום מקום על "תוכן" התוכנה. כמובן, שכשתוכנות מסוימות פוגעות בחוקי המדינה הן נאלצות לרדת מהמדפים (או מהאינטרנט) אך מי שכתב אותן לא חב בדין במדינות שבהן הן הפרו את הזכויות המדוברות.

כמו DVD Jon, גם לסקייפ היתה ברירה: או להתעלם מהדרישות הסיניות ולאפשר לסינים להוריד רק גרסאות "נקיות" של סקייפ באמצעות טורנטים, אימיול, קאזה ואתרי הורדות, או לשתף פעולה ולבטל את החסימה. הבעיה העיקרית בסקייפ, בניגוד לטכנולוגיות כמו הדוא"ל של יאהו! או החיפוש בגוגל היא ההצפנה. סקייפ משגרת את המסרים בפרוטוקול נקי, בין רֵע לרֵע, מאובטח בהצפנה של 128 ביט - הן השיחות הקוליות והן הצ'ט. ההצפנה מהווה בעצם מכשול בפני הסינים לגבי המהות של השיחה, ולכן נדרש להתקין קליינט שיתחום את התוכן.

אחד המחדלים של סקייפ, ואולי החסרון הבולט שלו, הוא שלמרות שהתוכנה היא "ידידותית" (בחינם, ללא פרסומות וללא זודנות) היא לא כתובה בקוד פתוח; ביקורת זו על סקייפ היא שמונעת, לדוגמא, במקרה כזה מהסינים לקבל את הגרסא "הנקייה" של סקייפ, בלי הזודנה שמונעת את העתקת התוכן. מצד שני, מדובר בבעיה שקל לפתור, שכן המשתמשים יכולים בנקל להוריד גרסאות רשימות ו"נקיות" מאתרים אלטרנטיביים.

הרעיון שהוצג על ידי גיא ווסט ונמרוד קרת היה להצפין את כל המידע, שכן אם הכל יהיה מוצפן אז השלטונות לא יוכלו לחפש את המידע החשוב. אני חושב שעוד מוקדם לעשות כן, אבל שבהחלט יש מקום להתחיל לגרום לשלטונות להמנע מחדירה לפרטיות של אנשים אחרים מבלי סיבה אמיתית; יהו אלו עבירות שזמנן עבר ויהו אלו עבירות שצריכות להמחק מספר החוקים.

הקלות שבה ניתן לבצע פעולות דיגיטליות היא אבסורדית וצריך לפחות להתחשב בה, לפעמים אנחנו לא שמים לב כמה מוצר דיגיטלי לא רק ששינה את חיינו אלא גם שינה את המהות של החיים עד כדי כך שהוא גם הביא לשינוי בהגדרתם. אני אדגים באמצעות המצלמות הדיגיטליות, למרות שהן רק דוגמא אחת פרטית למהפכות הקטנות שעוברות עלינו במילניה הדיגיטלית בלי משים לב. בשנת 2000 אבי קנה את מצלמתו הדיגיטלית הראשונה (או שזה היה בשנת 1999, אבל אני צילמתי את התמונות הראשונות איתה ב2000), אולימפוס D340R, מצלמה שלא הגיעה למגהפיקסל אפילו, והיתה יחסית איטית. היא לא השתוותה למצלמות ה"אנאלוגית" באיכות, היא היתה יקרה להחריד, והיא לא היתה עם זום אמיתי.

באותה התקופה כמעט ולא היו מצלמות דיגיטליות, היה מדובר בעניין יקר ומיותר. למעט מאוד אנשים בכלל היתה מצלמה 'אמיתית', ורוב האנשים הסתפקו במצלמות פוקט קטנות באיכות רעה כדי לתעד את חייהם. מי בכלל חשב על דיגיטציה של התיעוד? כל תמונה היתה מתוכננת בקפידה וצלמים לא היו מתעסקים בצילומים ללא תכלית, כאלו שרואים משהו מפוזר על השולחן סתם כך, או של אנשים שעומדים סתם ברחוב. יותר מזה, אף אחד לא חשב על להסתובב תמיד עם מצלמה, או להסתובב תכופות עם מצלמה.

בשנת 2001 אבי שדרג את המצלמה שלו, ולקחתי אותה מדי פעם לאירועים חשובים כשהייתי צריך לצלם דברים, זו היתה מצלמה משוכללת יותר, עם זום אופטי ומסך ברור יותר. עדיין מצלמות לא היו עניין נפוץ כל כך, אבל הן כבר היו עניין מקובל. לא היו מסתכלים עלייך בצורה חריגה כשהוצאת מצלמה דיגיטלית סתם כך. את המצלמה הראשונה שלי קניתי בשנת 2004, רציתי שתהיה לי מצלמה פשוטה, שאני אוכל לתעד עניינים שקורים מסביב: מסיבות, הפגנות, אנשים מבצעים פשעים ועוד. בכל מקרה, הבנתי שמצלמה, במיוחד בעידן של דיגיטציה של הצילום, הפכה להיות הכרח.

המצלמה הפכה להיות הכרח כי היא כל כך פשוטה. המצלמה מאפשרת לאדם לצור העתק של הסביבה שלו במדיה ויזואלית (וקרה) ולהעביר אותה לצד השני. תמונה שווה אלף מילים כי תמונה יכולה להעביר את המסר בצורה הרבה יותר טובה מכל דבר אחר. לדוגמא, אם תסתכלו על התמונה הזו לפני שאתם קוראים את הפוסט הזה של אחי, אתם תחשבו משהו אחר לגמרי מאשר אם תעשו זאת בסדר הפוך.

העניין העיקרי בצילום הדיגיטלי הוא איבוד העלות בתמונה. ההשקעה במצלמה דיגיטלית סבירה ירדה היום למחירים אבסורדים כך שניתן אפילו לקנות אחת ב300 ש"ח שתהיה סבירה בסטנדרטים אינטרנטיים ותאפשר את העברת המידע בצורה רגילה. מצד שני, עלות צילום כל תמונה הוא אפס, ולכן הכלל במצלמה דיגיטלית הוא לעולם לא לצלם תמונה אחת בלבד. תמיד מצלמים "עוד אחת" ליתר בטחון. או מצלמים עשר ליתר בטחון לפעמים. התוצאה היא שנוצרות מספר תמונות שהן לא מדהימות, אבל שניתן לעבד אותן ולהפוך אותן לאחת טובה, לזייף את הרגע

הצילום הדיגיטלי, ואלבומי התמונות המקוונים שבאו אחריו לא רק קידמו השתתפות של אנשים בהליך הסובייקטיביצזיה של האינטרנט אלא גם הביאו לשירותים חדשים. פליקר אפשר לחלוק תמונות וכל משתתפי כינרנט 2006 יכלו לארגן אלבום תמונות קבוצתי. חלוקת זכרונות משותפת. דבר שלא היה לי בצעירותי, ואני עד היום מצר על כך.

ההתנהגות שבאה בעקבות הטכנולוגיה לא בהכרח היתה צפויה, אבל היתה הכרחית. לכן, כשתום סלע כותב אתמול על 47% ההשתתפות ברשת, אני שותף לשמחתו החלקית. הטכנולוגיה מצליחה להשפיע, תום, אתה רק צריך לבדוק איך להפיץ אותה.

מניעת הגישה לטכנולוגיה היא בדרך כלל פונקציה של בעלי השליטה כיום בסוכנים החברתיים. אם נחזור לדוגמת המצלמות הדיגיטליות, אזי חנויות הצילום נאלצות היום להתמודד עם קושי: מהיכן הן ירוויחו כסף? הן יכולות למכור מצלמות דיגיטליות (ללא כל יתרון יחסי), הן יכולות להדפיס תמונות (ללא כל יתרון יחסי) או שהן יכולות לעזור ללקוחות להעביר את כל אלבומי התמונות שלהם לפורמט דיגיטלי, ובכך כן יש להם יתרון. אולם מה יהיה לכשיגמר הפרוייקט הזה? לאן ילכו עובדי חנויות הצילום והאם הם יהיו כמו נד לוד? (ואני שוב מעודד אתכם לקנות את הספר המצוין של יובל דרור - הפוליטיקה של הטכנולוגיה) האם עובדי חנויות הצילום יתמרדו נגד המצלמות הדיגיטליות?

הבעיה במעבר לעידן דיגיטלי הוא העדר מודל עסקי לשירותים (אוטומאטיים) והפיכת המודל העסקי של מוצרים לשירותים (ישירים). כלומר, אם עד היום שירות היה מה שנקרא "שעות עבודת אדם" בתמורה לכסף, שבשעות העבודה האלו האדם היה יוצר עבורך הון נוסף (בין אם הון רוחני, ממשי או אחר) ומוצר היה הון, כלומר: או שווה כסף שניתן לסחור בו, או מוצר מוחשי שמייצר שווה כסף כזה, או כל נכס שניתן לסחור בו, היום המצב הוא שונה. שירות כבר אינו מוגדר כ"שעות עבודת אדם": אם נמשיך בדוגמת המצלמות, פיתוח תמונות היה שירות, בעוד שהתמונות המפותחות היו מוצר, ולכן "שירות פיתוח תמונות" בעצם היה נותן מוצר כלשהו: תמונות מפותחות. את אותו "שירות שהוא מוצר" בעצם היום מחליפה המדפסת, שהיא הון (נכס) שמייצר הון (תמונות), ההון (המדפסת) דורשת הון נוסף (דיו) על מנת להפוך את ההון (תמונה) להון (תמונה מודפסת). מצד שני, תוכנת עריכת התמונות, שהיא מוצר מובהק - היא נכס (אפשר למכור תוכנה משומשת, כמו שמוכרים שירים בebay, לא?) אולם, כיום מתחילים יותר ויותר מוצרים, כמו מעבד התמלילים להיות מבוססי רשת. מעבד התמלילים, לאחר שתוכנת, אינו צריך יותר התערבות אנוש, ומובא באמצעות הרשת אל הלקוח הסופי. זה אדיש לגבי דרך השימוש במעבד, כמו שירות עריכת וידיאו, אינם דורשים נותן שירות, עם זאת, הם נחשבים שירות כיוון שאין "נכס" מוחשי בהם. אם התשלום הוא על פי שימוש, אזי מדובר ב"שירות".

שירותים אוטומאטיים בעידן דיגיטלי מחליפים את מה שהיה קרוי פעם "מוצר דיגיטלי". אט אט יעלמו התוכנות וכל המשתמשים יעברו לשירותים מבוססי רשת. ככל הנראה, העדר המודל העסקי נובע מכך ששירותים אלו ניתנו מהיום הראשון בחינם, ועד היום לא הצליחו למצוא דרך לתמחר אותם. מצד שני, הסוג השני של שירותים, השירותים הקלאסיים בהם נדרשת עבודת אדם בשעות: עריכת דין, עיתונאות, רפואה, ואף נקיון, שיוצרים ערך מוסף, אך לא מעבודה אוטומאטית אלא מעבודת אדם יחד עם מכונה, נותרים שירותי כיום, למרות שלהם יש אופי מוצרי - הם נרכשים בכסף.

אם נחזור למצלמות דיגיטליות, אז בעצם ניתן לראות שכיום נעלמים מודלים עסקיים ישנים (חנויות צילום) וצומחים חדשים (אתרי שיתוף תמונות, מדפסות ביתיות משוכללות) על חשבונם, תוך כדי מיכון תהליך העבודה ומעבר למודלים זולים יותר. אתרי שיתוף תמונות שמאפשרים לך להזמין תדפיס של התמונה יוצרים גם הון נוסף (התמונה) וגם מבטלים משרות שכיום לא נדרשות. מי שמתנגד למיכון של השירותים הוא בדרך כלל מי שיש לו להפסיד מהפיכת שירותים (ישירים) לשירותים (אוטומאטיים). לדוגמא, המתנגדים העיקריים להעברת מערכות מחשב לטרמינלים טפשים הם בדרך כלל מנהלי הרשת, כיוון שחברות שנותנות טרמינלים טפשים יכולות לבטל את עבודתו, מצד אחד, ולמנוע תקלות ולתת מחשבים יותר טובים, מצד שני.

כדי להתנתק מהשירותים (ישירים) ולעבור למצב האוטומאטי צריך לחכות קצת זמן, לתת לדברים לעשות את שלם, שהרי, כמו שיובל אומר, כל טכנולוגיה טומנת בחובה פוליטיקה.

לא משנה איך תסתכלו על זה, ניצחנו. התפיסה הסוציאליסטית שרואה את האדם במרכז הביאה להישג מרשים בבחירות האחרונות; הרכבת הקואליציה תלויה בעניין אחד כעת: שכר המינימום. הן העבודה והן קדימה כבר הגיעו להסכמות בנוגע גובה שכר המינימום, הלוואות לסטודנטים ועניינים חברתיים חשובים אחרים. הבעיה היא אחרת ושוקי גלילי מעלה אותה בצורה נכונה. כולם תוהים מהיכן הכסף יגיע? האם הוא יגיע מהמדינה, מהמעסיקים, חלק מכאן וחלק מכאן או בכלל ממקומות אחרים?

אני חושב שצריך להבהיר כמה נושאים כדי שכל מי שנכנס בכלל לשיח על שכר המינימום, כולל אנשים מכובדים כמו עו" ד משה גולדבלט שטועה ומטעה כשאומר שצריך להפריד בין החברה להליך המדיני. אני מוצא את עצמי מתווכח יותר מדי הן עם סוציאליסטים שטועים בהבנה של מהות שכר המינימום והן עם קפיטליסטים שטועים בהבנה של הצורך בו.

שכר המינימום בישראל, נכון להיום, מוצמד לשכר הממוצע במשק ומרכיב 43% ממנו. ההצמדה לשכר הממוצע, לכאורה, גורמת לכך שיקבע כי מי שמרוויח פחות מ43% מהשכר הממוצע ככל הנראה מקיים רמת קיום מינימאלית. ההנחה הזו, גם אם היא נכונה וגם אם לא, וכמדומני שהיא לא תמיד נכונה, היא הנחת המוצא כאן. חרף העובדה שאני לא כלכלן ולא סטטיסטיקאי דגול, יש כמה כשלים פסיכולוגיים שצריך להתגבר עליהם. השכר הממוצע מורכב מהמשכורת הממוצעת של כל הפרטים _העובדים_ במשק, הפרטים העובדים כוללים גם את אלו שמשתכרים שכר מינימום מצד אחד, וגם את אלו שמשתכרים פי אלף ממנו, מצד שני, קיטוב חברתי, בו מחצית העובדים משתכרים שכר מינימום ומחצית משתכרים שכר הגבוה ממנו בצורה משמעותית יגרום לכך ששכר המינימום יהיה אכן נמוך מהשכר הראוי.

כדי להעלות את שכר המינימום אני מציע שיטה אחרת, שהיא אולי סינטתית כי היא לא מקובלת בגישה הסוציאליסטית, וגם לא בקפיטליסטית. שכר מקסימום הוא מילה גסה וטאבו כמעט כמו מס הכנסה שלילי, ולכן אני לא יכול להציע שכר מקסימום De Jure. אני מציע אופציה אחרת, בה השכר יתפלג בצורה שוויונית יותר ועל ידי כך ניתן יהיה להעלות את השכר הממוצע ל10,269 ש"ח (ולקבל 1,000 דולר שכר מינימום). עקב כך, אגב, התל"ג של ישראל אמור לגדול בערך ב25%. ותקנו אותי אם אני טועה.

כיום מס ההכנסה מגיע למקסימום בסכומים יחסית נמוכים, מי שמרוויח פי 4 משכר המינימום כבר משלם מס של קרוב ל40 אחוז ומי שמרוויח פי 6 כבר עומד על 50%. הרעיון הוא להעלות את המיסוי על העבודה ולהותיר על כנו את המיסוי על ההון (רעיון פסבדו-קפיטליסטי) כדי לצור חלוקה שוויונית של ההכנסות. להתחיל ממס הכנסה של 0% עד 75% מהשכר הממוצע, ובשכר הממוצע לעמוד על מיסוי נמוך, לא יותר מ15%. המס יעלה בהדרגה כך שברמות הכנסה של 40,000 ש"ח יהיה כבר 70% וב80,000 ש"ח יעמוד על 90%. כך התועלת השולית של המשכורת לעובד תקטן.

העלאת המיסוי על משכורות גבוהות תגרום לתהליך אחד: הגדלת מספר המועסקים. אם כיום מנכ"ל בנק הפועלים מרוויח 2,000,000 ש"ח בחודש, האם לא יוכל הבעלים להעסיק 10 אנשים במקומו שירוויחו 200,000 ש"ח? האם לא תהיה כאן חלוקה יותר שוויונית של העושר? הרעיון הוא לקבוע סף עושר שמעבר אליו באמת שלא צריך, והכל הולך לפח ממילא. סף העושר הזה יגדיל את כמות המועסקים במשק ואת הפערים החברתיים (לפחות על ידי כך שהבדלי השכר יקטנו) ויעודד העסקת אנשים רבים סביב למי שעד היום היה מועסק במשכורות מוגזמות.

מיסוי של 90% לא פוגע בקניין הפרטי בצורה לא מידתית, הוא קובע ערך חברתי, ערך מוסכם שאומר שיש סכום כסף מסוים, שהוא גבוה מהשכר הממוצע פי 10 לדוגמא, שמעבר אליו לא רצוי ששכירים ישתכרו. מיסוי על ההון הוא דבר אחר, וגם בו צריך לטפל, אבל בצורה יותר זהירה כי בעלי ההון עושים חוק לעצמם ומשפיעים לא פחות מחברי כנסת.

עוד אפשרות לתיקון עוולת שכר המינימום היא להעביר את ההצמדה לשכר החציוני במשק ולא לשכר הממוצע, או למקדם כלשהו שמשלב את שניהם. השכר החציוני הוא השכר שחצי מהאוכלוסיה מרוויחה פחות ממנו, ובמשק לא שוויוני הוא הרבה יותר קרוב לשכר המינימום משנדמה לרוב האנשים. אם היום ynet מפרסמים כמה קשה לחיות משכר מינימום, אל תשכחו ששלושת העשירונים התחתונים מרוויחים פחות ממנו. מצד שני, יש גורמים של עבודה מרחוק כיום שיכולים לשנות את צורת ההעסקה בכלל.

אני מקווה שמי שמסייע לפרץ במשא ומתן קורא את שורות אלו, כי זה צריך לעשות כעת את עבודת ההסברה החשובה ביותר, להסביר למה שכר המינימום הוא ערך שבלעדיו אין, למה שכר מינימום הוא לא מספר, כמו שקו העוני הוא לא מספר; שכר מינימום מייצג רמה של קיום בכבוד שבלעדיה אין. שינוי סדר העדיפות הלאומי לכיוון של חברה צריך לבוא במסגרת שדומה למסורת היהודית, עם קצת השפעות לותרניות מוקדמות (ולא האימוץ האמריקאי).

כבר עכשיו צריך להסביר למה חשוב, כערך חברתי, למסות פרטים על מנת לקיים שירותים חיוניים כמו בריאות וחינוך, שהיותם מסובסדים על ידי המדינה מאפשרים לאלו שלא מצליחים להשתכר מספיק כיום. תשתיות ממומנות על ידי המדינה (גם אם לא מסופקות על ידיה) בצורה של וואוצ'רים לסטודנטים (שאוריאל רייכמן דוחף בצורה רצינית) שיסבסדו את הלימודים ללא קשר למוסדות חינוך ויאפשרו חינוך יותר איכותי ותחרות בין מוסדות החינוך בצורה אמיתית, בצורה של סל תרופות (במיוחד בהתחשב בעלות המזוויעה של התרופות שאינן בסל), של תחבורה ציבורית ותשתיות בפריפריה שיכולות לקדם העברת הון אנושי וניוד חברתי ואפילו קידום של תשתית אינטרנט מקיפה בחינם יכולים להפוך את החברה ליותר שוויונית. שוויון אבל לא נמדד רק בהכנסה לנפש, אלא גם ביחס לבני אדם, כזה שמקדם את הערכים עליהן נבנתה הדמוקרטיה: Equalité, Fraternité et Liberté.

ללא שלושת ערכים אלו, החברה תכחד.

השוטרים החליטו לזנוח את עבודת השיטור האמיתית ולעבור לזו הוירטואלית, כך מדווח הבוקר אתר סלאשדוט, ככל הנראה, המשטרה בארצות הברית החליטה להשתמש ברשתות חברתיות כדי לאתר פשעים שלכאורה בוצעו ולסייע לחקירות של פשעים קיימים. לפי הכתבה באתר MSNBC, הכל התחיל כשנערה בת 18 נאנסה וביתה נפרץ, השוטרים ראו על צג מחשבה את האתר Myspace פתוח והחלו לעבור על הרשת החברתית שלה. המשטרה הרכיבה מסדר זיהוי עבור העניין שהורכב מפרופילים של דמויות ברשת.

מאז יושבים שוטרים ומחפשים פשעים, ולא רק פושעים, ברשת. לאחר שעצרו מספר צעירים על כך שפוצצו זיקוקין שגרמו לנזק מינימאלי בהנגאר נטוש, המשיכו השוטרים לחפש סוחרי סמים, פדופילים וונדליסטים שמציגים את עבודתם ברשת, חטא ההיבריס המושלם. האם הרשתות החברתיות הוסיפו ליעודם המקורי עוד ייעוד, והוא הקמת מאגר פרופילים משטרתי המוני?

ברשת החברתית Myspace יש מיליונים של צעירים שחושפים הכל על עצמם. למשטרה בארצות הברית אין את כמות המידע הבלתי יאמן שקיים ברשת; הרי מאגר תצלומים וולונטרי למסדרי זיהוי, יחד עם העדפות, מקום מגורים ועוד יכול שיהיה כל שהמשטרה פללה לו בעידן וירטואלי. גברת נאנסת בסמטה אפלה, והשוטר יודע לחפש ברשת החברתית גבר בן 20-27 בגובה 1.82 ומשקל בינוני, עם שיער שחור. נכון, הוא לא מכסה את כל האפשרויות, אבל הוא יכול לפענח את הרצח בצורה קלה יותר, ומקסימום להכות את החשוד עד שהוא מודה במקרה שהוא לא באמת אשם.

אז בעצם מה רע בכך שהמשטרה "עושה את עבודתה" ומפענחת פשעים? החשש הוא אחד בלבד, שהמשטרה תעזוב את עבודת השיטור המסורתית ותחל רק לבלוש באינטרנט. כבר היום המשטרה מעדיפה שלא לחקור עבירות מסוימות ולהתעלם בכלל מאיזורי פשיעה; כל תל-אביב מצוי יודע היכן נמצאים מכוני הליווי ובתי ההימורים, אך המשטרה טרם טרחה לפשוט עליהם. מצד שני, כשהמשטרה פושטת על קזינו, היא עושה דברים אצילים עם הרכוש שחולט, וכל הכבוד לה.

הפחד האמיתי הוא שכמו שהעיתונות החוקרת קרסה עם הופעת האינטרנט, כיוון שצריך לתת כותרות אינסטנט ולייצר מידע וחדשות בכמויות שלא היו מגיעות לנייר, כך גם עם הפשיעה. יש באינטרנט תיעוד של מיליוני עבירות קלות, שלא רק נחשבות זניחות, אלא גם קל לחקור אותן כי העבריין מתרברב בעבירותיו. הוא מציג גרפיטי, מציג תמונות שלו נוהג ברשלנות וגם מציג לעיתים את עצמו שותה בהיותו קטין (ובכוונה אין לינקים כאן). המטרה של הקטנת הפשיעה כרוכה אבל לא רק בטיפול בעבירות הקלות, אלא גם בהחלטה על סדר עדיפויות בחברה, מה לחקור ומה לא.

הצפה של המשטרה בחקירת אלפי ורבבות עבריינים קטנים (ואני לא מדבר על פדופילים שמפתים קטינים, אלא על הדברים הקטנים: חציה באור אדום, לדוגמא) תגרום לכך שהמערכת, העמוסה לעיפה כבר עכשיו, תקרוס ולא תוכל לחקור את הפרשיות האמיתיות. כמובן שכשמישהי נרצחת כדאי לבדוק גם בדואר האלקטרוני שלה האם היא התכתבה עם מישהו והאם יש מניע, אבל להחזיק שוטרים במשרה מלאה שישוטטו ברשתות החברתיות ויבדקו על המצאות פשעים? זה כמו להחזיק שוטרי מקוף, זה לא נעשה בישראל. (ועל כך מצר עתידי המנחם)

אתם מכירים את זה שיש משהו שאתה לא יכול לדבר עליו, אבל אתה מת לדבר עליו, לא רק כי זה סודי, אלא בעיקר כי אתה חייב לחלוק את הרגשות שלך לא רק עם מי שדיבר איתך וסיפר לך את זה? אז ככה אני מרגיש עכשיו. ביום חמישי בצהרים קרא לי חבר לביתו; הייתי כבר בטוח ש"הנה עוד פעם שאני צריך לקפוץ לתקן את העכבר או שהמדפסת נתקעה" או אולי "הנה, אני צריך לעבור על החוזה שכירות החדש שלו", שאני מוכן לעשות כי אני אוהב את האדם והוא יקר לי מכל, אבל כשהגעתי הוא הושיב אותי וסיפר לי משהו שלא יכלתי לעכל.

כל כך נכנסתי לשוק שהרגשתי מוזר. הייתי כל כך שמח מצד אחד, מצד שני התמלאתי בשני רגשות שליליים: פחד וקנאה. פחד, כי בכל דבר משמח יש אחריות ודאגה. אני לא בטוח שזה בעצם פחד, אלא יותר כמו דאגה נראה לי. אבל זה מפחיד אותי, אני מפחד שיקרה משהו לא טוב באמצע ושדברים ישתבשו, אני מפחד שהוא לא יצליח להתמודד עם המצב, אני מפחד מהרבה דברים, אולי כי אני פראנואיד. מצד שני, התמלאתי קנאה, בעיקר כי אני לא במצב שאני יכול להשיג את מה שהוא השיג. אולי כי אני לא בשל מספיק ואולי כי אין לי את מה שיש לו.

יכול להיות שהשקעתי את החיים שלי בלמצוא את הדברים הלא נכונים, ללכת מהר כדי לגמור ראשון ולהגיע לסוף, כשלא ברור מה הסוף ולא ברור אם צריך לעצור ולהריח את הפרחים בדרך ולהנות. יכול להיות. יכול להיות שכעת, בגיל 27 אני מבין דברים שהייתי צריך להבין בגיל 21, כשמיה ואני נפרדנו. יכול להיות. יכול להיות שאולי הייתי במצב אחר אם הייתי מבין אותם אז. אבל אני איפה שאני עכשיו, וזהו.

השאלה היא למה? השאלה היא בעצם לא שאלה קרה של עלות תועלת, אלא שאלה יותר קשה, כזו שמבוססת על מהות, לא רק על תוכן וצורה. המהות היא שמקסום אושר יכול לבוא על ידי עשיית פרטים רבים יותר מאושרים בקצת או עשיית פרט אחד יותר מאושר בהרבה. אני מניח שהבעיה שלי, כמו הבעיה של ההמוניות שלי, היא שאני מנסה לפנות להמונים קודם ולא לפרטים. את האושר הפרטי שלי אני משיג כבר 6 שנים במועדון, אני רואה את החיוכים של התלמידים, אני רואה אותם באים עם בגרויות ואני לא יכול להיות יותר מאושר. או בעצם אני כן, אבל אני לא מצליח, אני עוצר את עצמי.

...

אבל למה לעצור את עצמך?

...

אני לא יודע. אני לא בטוח שאני צריך. אני צריך לעצור את עצמי. צריך לעצור את עצמי מלקפוץ מגשר לתוך כביש מהיר כשהכביש כל כך יפה, רק כי במציאות זה לא יכול לקרות, זו אולי הבעיה העיקרית במציאות, שהיא נגמרת מתישהוא.

כך אולי צריך לקרוא לתנועה שמהווה את התנועה הפוסט-פוסטמודרניסטית. הפוסטמודרנה היתה תנועה חשובה ששירתה את מטרותיה: מעבר מעידן של לאומנות לחברה רבתרבותית תוך הדחקת השוני והקונפליקטים המובנים בתוך החברה. הפוסטמודרניזם יצר בריתות מקודשות בין דתיים פאנאטים לפמינסטיות, בין סוציאליסטים מרכסיסטים לבין לאומנים ובין שתי קבוצות דתיות בעלות אמונה שונה. המטרה המשותפת, חרף הנקיטה באמצעים אנטי-אידאולוגים היא שמסמלת את הפוסטמודרנה בצורה מובהקת. ההתנתקות מאידיאולוגיה מאפשרת חופש פעולה פרגמטי תוך מתן לגיטימציה תמידית לרוב כלשהו, למרות שאין הוא הרוב הכולל.

אם זאת, צריך לחשוב מה נהיה עם חברה פוסטמודרנית שכזו, האם היא באמת מתקדמת לאנשהו או רק עומדת במקום? אותה חברה מקבלת על עצמה עקרונות של סובלנות כלפי ממסדים דתיים ומאפשרת להם, במסגרת "חופש הדת" לבצע פולחנים שאינם בהכרח מתאימים לאופי הדמוקרטי של המדינה, תוך כדי שנטען כי יש לשמור על זהותם התרבותית. ההנחה היא, כי ויכוח על נושאים מסוימים אינו יעיל כיוון שנקודות המוצא של הצדדים שונות, והנארטיב (סיפר) של כל אחד מהצדדים טעון משקעים, ולכן אין צורך ליישב את הסכסוך. לכן, כשקדימה נכנסת למשא ומתן עם העבודה, מדובר במאבק בין אידיאולוגיה לאינדיאולוגיה (Indyologic). המאבק הוא על מהם האמצעים ומהן המטרות, כשכלל לא בטוח שהאמצעים שכל אחד מהצדדים הציב מביא את המטרות. אלף דולר כשכר מינימום הם אמצעי ולא מטרה, והעבודה נוטה לשכוח זאת. המטרה היא חיים בכבוד והשתכרות בכבוד. כך הבינה רותי סיני מ'הארץ' הבוקר, כשהדגימה את מצבה של אירלנד ומשרד הרווחה שם. המטרה של העבודה לא צריכה להיות אלף דולר, המטרה צריכה להיות לא רק תקציבים, אלא לקדם פרוייקטים שיבטיחו חיים בכבוד. אבל בינתיים מי מתוכנן לשמור על תקציבי הרווחה?

דוגמא אחרת לפוסטמודרניזם שכשל הוא החברה החרדית בישראל. אלו חיים במציאות בתוך מציאות. מחייבים את כלל האזרחים מצד אחד לסור לכלליהם בנוגע לכשרות ומצוות, ומצד שני לא מקבלים את מרותו של החוק ומוסדותיו. כמו כל הקבוצות הפונדמנטליסטיות, גם החרדים בישראל, ברובם, מנסים להתכחש למציאות ולהביא לכך שבעוד שהם נלחמים ביד אחת בדמוקרטיה ומוסדותיה, ביד השניה הם ישתפו פעולה עם גופים שמקדמים את האינטרס שלהם. כך ממשלת סין משתפת פעולה עם חברות אמריקאיות כדי להביא את הטכנולוגיה לסין, אבל רק את הטכנולוגיה שהיא תומכת בה, כך הימין הקיצוני בישראל עותר ופועל למען 'חופש הביטוי', כל עוד מדובר בחופש הביטוי שלו, ולמען תקשורת הוגנת, כל עוד התקשורת כעת היא 'סמולנית'.

לצערנו, התקשורת כעת אינה אידיאולוגית כלל וכלל, ואף לא אינדיאולוגית, התקשורת כעת היא פרטית ומופרטת, ובעלת אינטרס אחד: מכירת מקסימום שטח פרסום כדי להגביר צרכנות. לכן, השאפתנות של עיתון 'ישראלי' מרשימה במיוחד. העיתון רוצה להיות העיתון השני בגודלו בישראל, בעוד הוא ניזון ממדיה קלילה ופרסום. העיתון מבין, אם אפשר להגיד שעיתון מבין, שהתקשורת עוברת למדיום אחר, בו העיתונות החוקרת מתה, או אולי עברה למגזינים, ונותרו רק רכילונים וצהובונים שמספקים חדשות מפי הדוברות הממשלתית. המגזר הפרטי (במובן של אנשים פרטיים, ולא מ"הפרטה") לא מספיק חזק על מנת לבצע תחקירים מעמיקים, ואלו מופנים לביצוע על ידי מבקר המדינה. אולם מבקר המדינה מבקר רק גופים ממשלתיים, ולא פרטיים, אזי תחקירים רציניים לא יהיו כאן.

צריך למצוא מהות שתתגבר על הפוסטמודרניזם, שתבהיר שיש אולי יותר מאמת אחת, אבל צריך לקבוע אמת מוסכמת, מעין "אמת משפטית", כמו בפרשת בנזימן ושרון בה קבע בית המשפט המחוזי כי ישנה אמת משפטית מסוימת, למרות שהיו שתי גרסאות שונות לאותה אמת. חשוב להבין את הבעיה: אי קביעת אמת מוסכמת תגרום לכך שתמשך מלחמה שלא תגמר לעולם ועלולה לפרק את האמנה החברתית עליה יושבת החברה.

לדוגמא, בארצות הברית יש כיום סכסוך בין הCreationists לבין המדע, בו הקריאציוניסטים טוענים שהעולם נברא על ידי האל ומתכחשים לתיאוריות אבולוציוניות ולכל גילוי מדעי. הם מתעקשים למנוע מאותם הזויים המסתמכים על כך שמוצא האדם מהקוף ללמד את העניין בבתי ספר ומנסים לכפות על תלמידים את הלימודים הבריאתיים. השאלה מי מבין שתי הקבוצות צודקת כלל אינה רלוונטית. חברה פוסטמודרניסטית בנויה על כך ששניהם צודקים; חברה אמיתית לא תוכל להחזיק כך זמן רב. על החברה להחליט מהי הדרך הנכונה ולהמשיך בדרך זו. יש לקבוע קביעה, בין אם שיפוטית ובין אם לא, שנושא מסוים הוכרע וזוהי האמת.

כמובן שאני ארגיש רע אם הבחירה תהיה זו שאיני מסכים עמה, וכמובן שכך עשוי להיות במקרים מסוימים, אולם יש להבחין בין חוסר הסכמה תוך שאיפה לשינוי לבין חתירה תחת אושיות המוסד. אי אפשר לפסול את הבריאתיות רק בגלל שהיא מבוססת על דברים של קיצונים דתיים שמעוניינים לחסל את המהות הדמוקרטית של המדינה. יש לפסול אותה על סמך קריטריונים "אובייקטיביים" (ומי יקבע מהי אובייקטיביות?) שידונו בסוגיה. כך יהיה לדוגמא כשנאלץ להכריע בשאלת הפרגמטיות של הזכות ההיסטורית על ארצישראל. גם שאולי קיימת זכות כזו, הפרגמטיזם יאלץ לדון בשאלה מתי, איך והאם צריך לוותר על חזון ארצישראל כדי להבטיח מטרה אחרת, ויאלץ להכריע בשאלה האם קיים ציווי אלהי כלשהו.

הפוסטמודרניזם לא יכול לספק קִדמה בעולם טכנולוגי, אלא במקרה הטוב יכול להוות אמצעי שליטה בהמונים; העולם הטכנולוגי בנוי כך שהמרחק בין הפרטים נעלם ולכן התקשרויות אינן על בסיס לאומי ו\או טריטוריאלי אלא על בסיס עניין, תרבות ושפה. בעולם כזה תווצר תודעה מעמדית ביתר קלות, חרף העובדה שהפרולטר הממוצע אינו מקוון. בעידן בו צנזורה מופעלת משיקולים כלכליים מצד אחד, ומצד שני אמצעי התקשורת המקובלים מאבדים את כוחם לטובת תקשורת מבוזרת, חייבים למצוא תיאוריה חדשה, שתתאים למבנה העל הקיים.

לורנס לסיג וריצ'רד סטולמן התראיינו לרג'יסטר וטענו בעד (יש מילה בעברית לAdvocated?), וסנגרו על הDRM שנכתב בקוד פתוח, מעניין וארוך, אבל כדאי מאוד לקרוא. הרג'יסטר גם עושה מחווה אה-לה-עידוק וכותב על מועמדת לראשות עיריית ניו-אורלינס ששגתה והציגה באתרה תמונה שלה על רקע שדרות ניו-אורלינס בדיסנילנד. סלאשדוט ממשיך את מה שכתבתי אתמול על אבולוציה וטכנולוגיה ומביא כתבה מהגרדיאן על אנשים וביוניקה, העתיד כבר כאן. הEFF מספרים על כך שאמריקה אונליין ניסתה להביא אותה בצנזורה אה-לה-גוגל ולחסום את כל המיילים שמכילים הפניות לDearAol.com, אותו האתר שקורא להפסיק את התכנית המטופשת להטלת מיסוי על דואר אלקטרוני. לזכות אמריקה אונליין יאמר שהם הסירו את הצנזורה 20 דקות לאחר פרסום הידיעה. גוגל מספרים שהחדירה לסין ושיתוף הפעולה עם משטרת המחשבות היה מוצדק, ויובל דרור מספר שהם שינו את שמם לGu Ge, שם ניו-אייג'י שמשמעותו בסינית הוא שיר קצירת השעורה. ערן ורד צילם וערך את סרט ההפגנה של פארש נגד העבדות שכמעט והסתיימה בתקרית בינלאומית אלמלא המשטרה היו כל כך משוכנעים שמדובר באנרכיסטים.

אני החלטתי לצאת לחירות השבוע, ולכן אני נוקט היום בשני צעדים משמעותיים. ראשית, אני מצטרף לEFF ומתחיל לקדם את מטרות החופש הוירטואלי, ושנית אני מתקין אובונטו על המחשב, אם רן יניב יכול, גם אני יכול.. בינתיים, בגלל שאין לי כונן CD אני הייתי צריך להוריד Syslinux ולהתקין את הISO על הדיסקון שלי, עוד מעט אני אסיים את ההורדה ואתחיל להתקין.

ככל הנראה שהחיפוש תופס חלק כה נרחב מחיינו שהן למהנט והן אתר האנרגיה פרסמו, כל אחד לחוד, פרק מספרו של ג'ון בטל, "החיפוש". בטל, בעריכה קפדנית של יובל דרור, מתאר עולם אחר - עולם בו נוכל למצוא את הכל. השאלה היא האם המחשב יוכל, נניח, למצוא לנו אהבה?

נניח שאכן, אחרי כל יישומוני הגוגל למיניהם, גוגל יוכל להכיר אותך כל כך טוב, לדעת את ההעדפות, הפטישים, הקנאות, המזימות, ובדיוק אילו אנשים יש לשדך לך. ההחלטה תהיה ממוחשבת, בדיוק כמו ההחלטה אלו פרסומות להציג בצד הדף. על סמך אלגוריתמים יבשים יוכל המחשב להכיר את בחירת לבך. אבל לא רק אהבה נמצא בגוגל, אלא גם החלטות חשובות, ספק רב אם לאדם יש את כח המחשוב והרציונאליזם לקבל החלטות הרות גורל כמו בחירת בית ספר או חוג לימודים, ולכן כדאי להשאיר העדפה זו לגוגל, זו לבטח תדע למיין את האנשים עליהם היא לומדת לפי כישוריהם ולכן לשמן במקצועות המתאימים להם אחד אחד. וזו תהיה רק ההתחלה.

ריי קוורצוויל דיבר ב"עידן המכונות החושבות", הוא הסביר כמה זמן יקח למכונות להתפתח, אבל דבר אחד ככל הנראה הוא לא צפה, שהאדם יגביר את התלות במכונה מעבר לכל דבר אחר. דרור גלוברמן כתב השבוע על נפילת המחשבים בבנק לאומי, על התלות של האדם במכונה - הDeus Ex Machina מתגשם במלואו כשאדם לא יכול יותר. האם האדם יתנוון אט אט ויהפוך לתלוי במכונה? לא יצטרך לזכור, לחשוב, לעבד, אולי אפילו לתקשר. הכל יכנס למכונה יפה Gאנוש.

לא צריך מכונות חושבות כדי להבין לאן העולם הולך. העולם מפתח תלות במכונות כפי שלא היה תלוי בהן אי פעם, תלות מוחלטת במכשירים אותם האדם לא יודע ולא צריך לדעת להפעיל, אלא מסתמך על כפתורים ידידותיים. גוגל היא לא האח הרע שצריך לשנוא, גוגל היא תמונת ראי של המציאות כפי שהניכור גרם לה להיות. גוגל עוטה ארשת חמימה וחביבה של צבעוניות ומינימליזם, אך בפועל אין היא שונה משאר התאגידים. הבעיה היא שתאגיד בצורתו הנוכחית לא ישרוד מעבר ל15 שנים נוספות, עד עידן בו התאגיד יפורק וכל שיוותר הוא שיתופי פעולה בין מכונות תבוניות.

האם האדם ישועבד למכונה בצורה מטריציאלית? אני בספק, האם יפתח תלות כה רבה במכונה עד שזה יאבד את כל הצדקתו לחיות. המכונות, כפי שקוורצוויל חושב, אולי, הן האבולוציה של האדם, אבולוציה באמצעות טכנולוגיה.

במסצ'וסטס החוק חוק ביטוח בריאות חובה אתמול, חוק המחייב את תושבי המדינה לרכוש ביטוח בריאות או שאלו יחוייבו בקנסות. רק כדי להבהיר, בארצות הברית אין ביטוח בריאות ממלכתי וכל שירותי הבריאות הם פרטיים. ביטוח הבריאות הינו יקר יחסית, ולא משולם על ידי מקומות העבודה לבעלי משכורות נמוכות, ורכישת ביטוח בעלות של כ-200$ לחודש (כך לפי הכתבה) מכסה את הדרישות המינימאליות של החוק.

החוק מצד אחד נועד להעצים את האזרחים: הוא נותן לכל אזרח את החירות לבחור ולדאוג לגורלו, ואומר לו - אתה אחראי, אתה תבטח את עצמך (במקום: אתה אחראי, תדאג לעצמך), וקובע סטנדרט של אחריות לבריאות. מצד שני, החוק כמעט ולא עוזר לאזרחים המוחלשים לדאוג לעצמם. קו העוני באותה מדינה מוגדר בכ10,000 דולר לשנה, קצת פחות מ900 דולר לחודש, וכשמשפחה מרוויחה סכום כזה, האם באמת ניתן לצפות ממנה להוציא מעל ל20% מהכנסותיה על ביטוח בריאות?

הביקורת הקפיטליסטית על ההחלטה נראתה לי מצחיקה בתחילה, אבל טרחתי לקרוא אותה מתוך כבוד למבקרים ומתוך נסיון לדלות מה יש לקפיטליסטים נגד החוק. הקפיטליסטים מלינים על כך שמדובר בחוק שמונע מאדם את הבחירה החופשית בנוגע להתנהגותו, וכן מביא ביקורת על כך שאדם שמרוויח מספיק כדי לרכוש ביטוח מעדיף להוציא את כספו על דברים אחרים (נניח מגורים ומזון), ועל כך שהמדינה מממנת את העניים ומעודדת אותם להשאר כאלו.

דווקא כעת, כשהעולם מבין כי הקפיטליזם כשל והוא מביא לשינויים חברתיים לאט לאט, החוק הזה נראה כמו לעג לרש. פרודי ניצח בבחירות באיטליה והראה את המיאוס החברתי מהמדיניות הקפיטליסטית שהוליכה את איטליה לעוני, בצרפת מחאה סוציאליסטית הביאה לשינוי חוקי התעסוקה ולשינוי מעמד הצעירים, בפרו מועמד השמאל ניצח ויביא לשינוי חברתי ובישראל העבודה אכן הצליחה להכניס לשיח המדיני את הנושא החברתי. העולם מבין שהגיע הזמן לאחריות חברתית, אחריות על תוצאות הקפיטל.

הקפיטליזם בכל העולם מראה כעת את פרצופו, כשהוא מוכן לסבול מדיניות אנטי-דמוקרטית בסין רק כדי לקבל נעליים זולות יותר, כשהוא מוכן לקבל שמרכז שירות הלקוחות של ספק האינטרנט באנגליה קורס כי יש מהומות אזרחיות בהודו. זה הניכור האמיתי, חוסר התודעה למוצר וקבלתו כמוצר נטו. בשביל לקיים מסחר הוגן לא צריך להסיר מכסים, צריך לדאוג שלא יתקיים סחר עם מדינות ותאגידים שמעסיקות בתנאי רעב, ואז ניתן יהיה להבטיח תחרות חופשית - תחרות שבה כולם מתחילים מנקודה שווה.

בעידן של גלובאליזציה צריך לזכור שלא רק הסחר צריך להיות גלובאלי אלא גם שכר המינימום והתנאים הסוציאליים.

כבישי ישראל חוו אתמול בלילה התקפת DoS לא קטנה. כמות פאקטים מוגזמת יצאה מנקודות שונות ומבוזרות לאורך רשת הכבישים. לא היה מדובר בעומס הרגיל שהיה מפיל מדי פעם את אחד מהכבישים וגורם לLatency קבוע, אלא כלל עורקי הTraffic המקובלים נחסמו. לא היה ניתן לחזות איך לבצע את הניתוב הנכון, כל כביש יכל היה להיות מופתע, וגלגל"צ, שדומה שלקחו על עצמם את תפקיד המנתב הראשי, טעו גם כן.

רבות כבר נכתב על העדר המודל העסקי בשירותי הWeb 2.0, אתרים מינימליסטיים ומעוצבים שנותנים שירות אחד ולא פורטל שלם, תוך כדי שהם מלווים בתגיות והתוכן בהם נוצר על ידי המשתמשים (בגדול, זה הווב 2.0). עד היום השירותים הנ"ל הרוויחו מפרסומות אך לא באמת הצליחו להביא לתוצאה כלשהיא עם מודל מגובש של הכנסות. הפרסום היה מינימליסטי וביקורות רבות הוטחו וטענו שמדובר בבועה החדשה שכן אתרים נרכשים על יסוד היותם פופולריים במיוחד ולא בהכרח על כך שהם מספקים שירות חיוני.

כשחושבים על זה לעומק, אף אחד משירותי Web 2.0 לא סיפק מוצר\שירות שלא היה קיים עד לאותו יום, אלא הוא העביר אותו לרשת ואפשר לחלוק במשאב - אתרי שיתוף תמונות ואתרי גלריות מקוונים היו כבר שנים ברשת, ואז בא פליקר ונתן הד שלא נשמע כמותו, משהו אחר, בלי שום הסבר. דל.ישי.וס היה עוד שירות כזה, שאפשר לשמור את המועדפים ולחלוק בהם, וכך בעצם לראות מה חם אצל המשתמשים באמצעות שירות del.icio.us/popular שנתן את רוח התקופה, אילו אתרים מסומנים כחמים. האתרים שנסמכים על היתרון לגודל מראים את כח ההמונים ומראים שבסביבה מבוזרת לא תמיד יש צורך ב"שומרי סף" שיבחרו את המיטב לאחר שיטוט מאסיבי.

אתרי התוכן המבוססים מסתמכים לעיתים על שירותי 2.0 כדי לגלות מה חם כעת ברשת ולכתוב עליו, אך כלי זה הינו כלי נוסף לכלים שהיו מקובלים עד היום: ההודעות לעיתונות והתחקיר העיתונאי המקיף. אולם, לאט לאט אנו רואים כיצד התקשורת ובעלי ההון מנסים להתאים עצמם סוף סוף לרוח התקופה ורותמים את הרשת כדי להחליף את המודלים הישנים של הכנסות שכשלו.

מצד אחד עולה שירות כמו BlogBurst שהופך את כותבי הבלוגים לפרולטריון זול שמספק תוכן לעיתונים מסורתיים ובעיקר לעמודי הדעות. הוא מאפשר לעיתונים לפרסם את הפוסטים המוצלחים בפורמט המודפס, תוך כדי שהוא מעלים את השיחה שנלווית לה בטוקבקים ומותיר רק את דברי האומר מחוץ להקשרם; שהרי לא ניתן לתת לינקים פנימיים בתוך עיתון ואף לא לינק למאמר עצמו. מצד שני, הטענה העיקרית היא שהבלוגרים ירוויחו מהנושא עקב החשיפה הגבוהה שיקבלו בעיתונים. אני לא בטוח לגבי נכונות הטענה השניה, במיוחד כיוון שהבלוגרים שיפורסמו הם A-list וזוכים לקריאות יותר נרחבות מאשר רוב העיתונים המקומיים בארצות הברית, לדוגמא The Bumfuck post שמופץ, או לא מופץ, בעיירית Bumfuck, Ohio, לא נקרא על ידי יותר מכמה עשרות אלפים, בעוד שBoing Boing, אחד הבלוגים הפופולריים ברשת, נקרא על ידי מיליונים.

דרך אחרת בה מנסים בעלי ההון להעביר את המידע ברשת לשליטתם פורסמה היום בNRG, חברות הטלויזיה יעלו בעצמם את הסדרות לרשת בפורמט שמאפשר הורדה וצפיה בפרסומות תוך כדי שלא ניתן יהיה לדלג עליהן. ההנחה היא שה'עלות' של חיפוש הקובץ במערכות שיתוף הקבצים ועריכתו להסרת הפרסומות יהיו גבוהות מהתועלת, ולכן אנשים יעדיפו לצפות בקובץ עם הפרסומות. להערכתי זה לא יגמר כך, חברות המדיה ישתפו פעולה עם אתרי השיתוף כדי להפחית עומס על השרת ולהפיץ את הקובץ המקורי באיכות גבוהה ברשתות מבוזרות כגון ביטורנט ולחסוך לעצמן את העלויות הגבוהות של ההפצה; אתרי שיתוף הקבצים יולבנו לאט לאט ויהפכו ל'שומרי הסף' החדשים.

כיום, עדיין, לאולפנים הגדולים יש יתרון אחד על הפקות וידיאו ביתיות, והוא העלות הגבוהה של הפקת סדרה איכותית. תכניות טלוויזיה אינן זולות להפקה כתכניות רדיו, ולכן הפודקאסטים שהצליחו להחליף, במידה מסוימת, את הביקוש לרדיו איכותי, לא יצליחו באותה מידה. כאן נוצרה סינתזה מוצלחת, שבה בעלי ההון התאימו את עצמם למציאות המשתנה ולהתקת מבנה העל מהבסיס, ובכך משמרים את מעמדם. נכון, סרטונים וקליפים שבאים מבית YouTube ודומיה זוכים לפופולריות אדירה עד כדי כך שהם יכולים לעצב דיעה ולקבוע מגמות צרכניות או פוליטיות, אולם אין הם יכולים להחליף את היתרון העצום שיש לחברות הסרטים.

המיזוג בין רשת למדיות האחרות מראות שישנו מודל עסקי כלשהו שניתן ליישם, בעיקר בתחומים 'מסורתיים', וכשיש כזה, העניין יכול להצליח לא פחות מאשר במדיה המקובלת. כבר היום אתרים כמו וואלה מחזיקים ספריות VOD קטנות שמציגות תכנים פופולריים, 'ארץ נהדרת' מעלה לאחר השידור את המערכונים לרשת כדי שיזכו להפצה ויראלית, NRG מציגה פרסומות בתום כתבות הוידיאו שלה. אבל האם הפרסום הוא הדרך הנכונה להרוויח?

אנחנו עברנו להשתמש במדיה האינטרנטית לא רק בגלל המהירות והנוחות, לא רק בגלל האינטימיות, אלא בגלל היכולת המוחלטת לשלוט במידע, בגלל היכולת להעלים פרסומות ובגלל שרצינו להיות צרכנים נבונים. אנחנו כבר לא רוצים לקנות את כל החלומות שהמדיה מפרסמת לנו, וקונים רק מה שאין, ולא מה שיש (כמילות השיר); אז למה לנו עכשיו לרכוש מוצרים כדי לקיים את השירותים? אני כלל לא בטוח שהמודל של פרסום יחזיק עצמו בחיים, במיוחד עקב העלויות הגבוהות שהוא מטיל על מוצרים.

השעה 20:30, אני ודודי נפגשים בסקורס כדי לשחק קצת פול, לתת לעצמי להפסיד קצת ולהנות מדיבורים על סקס בעיר הגדולה וכוס בירה. מחליפים חוויות ויוצאים, כיף טהור כזה, כמו שצריך. עוברת שעה, הטלפון של דודי מצלצל, בצד השני של הקו קול מסתורי, דודי אומר לי שהוא נאלץ לחתוך, הוא צריך לזוז לרמת השרון, מישהי נדקרה. אני צריך להיות באחת-עשרה בפליים, יש לאיה מסיבת פרידה, אחרי שנה שהיא הגישה לנו אלכוהול, היא יוצאת לדרך חדשה. אמרתי, נו מילא, נלך ונראה מה היה, רמת השרון - דקירה, כמה מוזר ומפחיד זה כבר יכול להיות?

הגענו לרחוב גורדון, רחוב הדקירה, פגישה מקרית עם אלי יעקב: שאלות, תהיות, וברור שמשהו כבר לא רגיל. בזירה נמצא כבר איציק רוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, יחד עם לא מעט מכובדים ושוטרים. העניין מתחיל להיות תמוה; אני תוהה מי הגברת שנרצחה? מדוע רצחו אותה? מה היא עשתה? לא מדובר בעורכת דין פלילית, לא מדובר בעורכת דין מהפרקליטות, אלא עורכת דין אזרחית, מישהי שחיה עם ילדיה בשלווה, לא יותר מזה.

מסתבר שליד ביתה בדיוק הסתיים משחק הכדורסל של אנדה רמת השרון, ולכן היו שם כל המכובדים. גידי גוב שגר באזור הצטרף גם כן, והכל התחיל להיות מוזר. למה רצחו אותה? האם זה הולך להיות אחד משלושת האחוזים של מקרי הרצח הלא מפוענחים בישראל?

השעה היתה כמעט חצות, ואמרתי לדודי שאולי נלך לאיזור המשרד שלה, לצלמו ולראות מה קורה שם. עצרנו ליד הXO ובדיוק כשהגענו הגיעו גם אחרים, לא רק אנחנו חשבנו על הנושא. החזרתי את דודי לזירת הרצח והלכתי לפאב, לא בלב שלם ולא בצורה קלה, אבל הייתי חייב להפרד מאיה, אותה אישה יקרה שמזגה לי אלכוהול במשך כל השנה האחרונה.

אני לא שלם עם מה שהיה היום. הרצח קצת עבר שם. מי רצח אותה? מה קרה שם? לעזאזל, זה הרגיש כמו פרק של חוק וסדר. בישראל אין בדרך כלל כאלו רציחות, אלא רוב המקרים הם פשוטים, כמו בגות'האם סיטי, שיש בה 6 רשעים קבועים וחוקרי הפשע יודעים לאן לפנות, כך יש גם בישראל: אבוטבול ואברג'יל, משפחות פשע כהגדרתן במשטרה, אותן משפחות ש"מוכרות למשטרה" ואליהן היא הולכת לאחר כל מקרה מוזר. האם מקרה זה הוא אחד מאלה? אני לא בטוח. אני מקווה שאולי הפשע הזה יפוענח, יש כאן ילדים קטנים שיוותרו ללא אם, יש מישהי שחייה נגדעו מסיבות שלא ידועות לי, ובכל מקרה לכל אדם אסור למות, לא כל כך מהר.

כבר עוד מעט שלוש וחצי. אני הולך לישון, לא לפני שאספר לכם על איך נגמר היום:

אחרי שאדר הראתה סרטי מנטוס מזוויעים, אחי הפעוטים הבטיחו וקיימו, בן טוען: ש"אתם מכירים אותי מהאתר בןקלינגר.קום ומהסרט "איכס, הכלב הזה היה מגעיל"" ומציג מה קורה כשמכניסים מנטוס לבקבוק קולה.

בפרק השמיני בעונה התשיעית של סאות'פארק, Two days before the day after tomorrow (לינק להורדה) מוצגת פרודיה על סרטי האסונות האמריקאים, ובמיוחד The Day After Tomorrow, תושבי העיר, ובעצם תושבי כל ארצות הברית, מחפשים את האחראי לנזק שנגרם - הצפת הכפר השכן. בתחילה חושבים התושבים שמדובר בפיגוע של אל-קעידה, או שמא מדובר בהתחממות העולמית, הכל פרט להטיל את האחריות על אדם ספציפי. הפרק מציג ביקורת על הדרך בה בני אדם מטילים אשמה; במקום לנסות לתקן הם תמיד מחפשים מי האשם, מי עשה רע ומי צריך ללכת. אבל שיטה זו אינה בלעדית לארצות הבריתים, אלא היא נהוגה גם במחוזותינו: "מי נתן את ההוראה?" היא שאלה לגיטימית, כמו גם "מי התרשל?"

אולם הדבר לא נוגע לכולם, אנחנו חיים במצב בו אנו מוכנים לוותר על חיי אדם בשל נוחות כלכלית. ולא רק בשל נוחות כלכלית, אלא לעיתים בשל כינויים כמו 'חופש' ו'הזכות לקניין'. כל שנה מתים כ-500 אנשים בכבישים, את אותם 500 ההרוגים היה ניתן להותיר בחיים אם רק היינו עושים דבר אחד - מוותרים על כלי רכב. אולם זאת לא ניתן לצפות מחברה 'נאורה', הלא כן? אנו מוכנים לחיות עם הידיעה שכל יום מת אדם וחצי, אנחנו מוכנים כי מדובר בנוחות האישית שלנו. האטימות, הקרות, הניכור והתיעוש, כולם הרחיקו אותנו מהמוות, המוות הוא עוד מוצר מתועש שאנו צריכים לחיות עמו. מוות הוא, ככל הנראה, לא הכרחי כמו שהוא מוצג, אלא באחריותנו המלאה.

אולם, לא רק בתאונות דרכים, שהם עניין של נוחות, אלא גם חיי אדם נמדדים בתרופות. שתי סיבות יש למוות מרובה של חולים - מחירים גבוהים של תרופות בכדי להחזיר את ההשקעה על פיתוח התרופה (ופטנט שמגן על התרופה) וביקוש גבוה לתרופה, שכן בלעדיה החולה ימות. מחיר תרופות הוא לא עניין פעוט, ויש תרופות שעשויות להגיע לאלפי שקלים בחודש כדי להחזיק חולה בחיים. אולם, מדינת ישראל באה ואומרת: "אנו ניתן להם למות, אין לנו כסף עבורם". אין כסף? הכל שאלה של הקצאת משאבים. וישאל השואל, מדוע אין כסף? אין כסף כי מחירי התרופות גבוהים כי ניתן פטנט, וכי המדינה לא מסבסדת מחקר ומסייעת לפיתוח אוניברסיטאי של תרופות, אין כסף כי המדינה לא ממסה את חברות התרופות בצורה שווינית, אלא מעדיפה שאלו יוותרו בארץ תוך כדי מתן מענקים נדיבים.

אבל לא רק סל תרופות ותאונות דרכים. חיי אדם מופקעים כל יום משיקולים תקציביים - שערוריית מיגון בסיסים, האפודים הקרמיים לא קיימים כיום וחיילים מתים ללא כל הגנה, אנחנו עושים פשרות כואבות וויתורים כל יום. חלק מאיתנו מעדיף להשאיר את כספו אצלו, אם יש לו כזה, ולוותר על נוחות האחרים וכדברי ביבי - שילכו לעבוד. הרי בכל מקרה הן כולן משקרות, עובדות בשחור ולא ממש רוצות לעבוד. מצד שני, אולי בצד השני של הכביש, קמות קבוצות שקוראות לאחריות חברתית, אחריות של האדם על סביבתו ועל מעשיו.

לא מחפשים אשמים - אין אשמה בעוני, אין אשמה בחולי, ואם בנו של אחד מבכירי חברות התרופות, חס וחלילה, יחלה במחלה ממאירה, כולנו נראה את התרופה מתפתחת בקצב מואץ. אף אחד מאיתנו לא בוחר לחלות, אף אחד לא בוחר למות בתאונות דרכים, ורוב העניים נולדו לתוך מעגל עוני. אנחנו, כחברה, חבים להם באחריות. אחריות אינה לתת כסף לקבצנים, אלא לדאוג שלא יהיו קבצנים ברחוב, לספק להם תעסוקה, אף אם היא יזומה, כדי שיהפכו לחלק מהמשק. עם זאת, עדיין יש לי בעיה כל פסח.

הבעיה מתחילה כשארגוני "צדקה" מנסים לאסוף מזון לפסח. הרי תפקידה הקלאסי של הממשלה הוא לדאוג לכך שלא יהיו אזרחים רעבים, וכל תרומה מאזרחים באה כדי להוסיף לתקציב המדינה. התרומות מראות שלאזרחים היתה נכונות לשלם יותר מס כדי למנוע את העוני. האגודה למען החייל מגייסת כל שנה מיליונים כדי לדאוג לרווחת הכובשים 'הנאורים', כסף שהיה צריך לבוא ישירות ממשרד הבטחון. המדינה אחראית לנזק מצד אחד, ומצד שני היא מביאה אותנו למצב בו אנחנו לא יכולים לראות את הפרטים חיים בתנאים מחפירים ונרתמים בעצמנו. אנחנו מחפשים אשמה: שחיתות ציבורית, תוכנית וויסקונסין, חרדים, אבל הסיבה האמיתית היא שאנו אשמים.

אנו אשמים כי אנו לא בחרנו במפלגות הנכונות כל השנים האלו. אנו אשמים כי כולנו שמנו את האחריות לגבולות קבע מבלי לשים שהסכסוך על גבולות הקבע הוא משני לשאלת החיים בכבוד הקיימת כיום, העדפנו להגרר ללאומנות, שיכולה להוביל רק לנציונל-סוציאליזם ולא לסוציאל-דמוקרטיה, במקום לשים עיננו על מרכוז האדם, מבלי לתמוך ברפורמות חברתיות שידאגו לעתיד. שמנו לנו אלילי שבט בנושא הבטחוני שמילותיהם נתפסו כאמת צרופה, ולא ניתן היה לערער עליהם. אנשים סווגו כ"סיכון בטחוני", חדרנו ללבנון, הקמנו התנחלויות, והכל במקום לבנות חברה צודקת בישראל.

הטעויות האלו הן שהובילו את ישראל לאבדון בה היא מצויה כיום. רוב בוגרי התיכונים כלל אינם מסוגלים להבין טקסט, אינם יודעים לנסח משפטים נהירים ואינם בקיאים בהיסטוריה. ההיסטוריה שנלמדת בבית הספר כוללת כמעט אך ורק את ההיסטוריה של הלאום היהודי, האנגלית שנלמדת היא אימפריאליסטית-ארצותהבריתית, המתמטיקה נלמדת ברמה ירודה, והכל כיוון שתקציבי בטחון מושקעים במקום לפתח נורמות חברתיות, כדי לתת חופש לבעלי ההון וכפיפות פרולטרית.

הן לעשיר והן לעני יש את החירות לישון תחת הכוכבים בליל.

חירות היא חשובה, אולם חירות אמיתית באה רק בהעדר כפיפות, בצורה בה אדם לא מתחיל את חייו משועבד לבעלי הון, בצורה בה הקניין מוגבל הן במקסימום והן במינימום, במערכת של הגבלים עסקיים ובמערכת בה המדינה לא מתערבת במשק, אלא דואגת שזה לא יפריע הן לעני והן לעשיר לשחק משחק הוגן. משחק הוגן אומר שייבוא מותר ממדינה מסוימת רק אם זו מנהיגה שכר מינימום מסוים, ובמקרה כזה אין כלל מכסי יבוא, משחק הוגן אומר שכל יתרון לגודל יעלם במקרים של קמעונאות, משחק הוגן אומר שאין אפשרות לבעלי שליטה באמצעי תקשורת לשלוט בכל הון אחר פרט לתקשורת.

אנחנו, כאזרחים, צריכים לקחת אחריות על מעשינו, אנחנו צריכים לחשוב היטב בטרם נשתמש בזכותנו האזרחית למחות, אולם עלינו לדאוג לטיהור שם הפוליטיקאים, כדי שאלו שיבואו בנקיון כפים יוותרו כך וימשיכו לפעול לתקינות שלטונית, עלינו לדאוג לאחריות חברתית, ואסור לנו לאבד צלם אנוש, אף פעם.

לקח לי זמן, הרבה מחשבה וקצת יצירתיות.

אז זה ככה - החלטתי שיניב זוכה במצלמה; בעיקר כי הוא יוזם פרויקט חדש. לא הייתי שלם עם ההחלטה בהתחלה וניסיתי לשון על זה, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא יכול להותיר מישהו כמו אהוד בידים ריקות; החלטתי גם שהמצלמה תהיה רק התחלה כדי לעודד את רוח ההתנדבות. בגלל זה התקשרתי לאורן, חבר הכי טוב שלי, בבוקר ושאלתי אותו מה הוא עושה עם נגן הMP3 הישן שלי, זה שנתתי לו לפני שנה, אבל הוא השתמש בו רק חצי שנה, כי אשתו קנתה לו אחד חדש. אורן החליט להצטרף ולתת את נגן הMP3. את הנגן אני אתן לאהוד, וכך שניהם יצאו נשכרים והחברה תצא נשכרת עוד יותר.

אני מקווה שזה בסדר מבחינת כולם.

הזוכים:: יש לכם את המייל שלי, תאמו את ההגעה שלי למקום בו אתם מתנדבים כדי לתת לכם את הפרסים. ותתחדשו.

לשאר המשתתפים במבצע, אם אתם תמשיכו להציע הצעות, אני יודע שתשנו את העולם. מצלמה זה לא הכל.

אחד התחומים שנכתב עליו מעט מדי הוא השימושים המשפטיים לטכנולוגיה. לפני כחודש כתבתי בNRG על בדיקות השכרות האלקטרוניות והחסרים שלהן, בעוד שהיום אני נצב בפני נושא לא פחות מעניין. הרג'יסטר מגולל היום את סיפורו של ברייאן קנופ שכתב "מדריך השרדות" למשחק המחשב World of Warcaft". ברייאן העלה את הספר למכירה בeBay ומספר דקות מאוחר יותר הוסרה המכירה עקב מכתב שנשלח, ככל הנראה על ידי עורך דין ממוחשב, לeBay. כל נסיון להעלות מחדש את המוצר הראה שבעצם ישנם רובוטים אוטומאטים שסורקים את הרשת ומחפשים הפרות של זכויות יוצרים כדי לשלוח הודעות לפי חוק זכויות היוצרים בעידן דיגיטלי (DMCA) האמריקאי. למי שלא דובר מחשבית-ממושפטת (MrM) יש להבהיר כי החוק האמריקאי דורש מספקיות שירות להסיר תוכן חשוד לאחר שהתקבלה התראה מבעל זכויות היוצרים. כלומר, להן לא קמה אחריות עד לאחר ההודעה, אולם לאחר ההודעה הן מחויבות להסיר אלא אם האדם שהעלה את התוכן טוען שאין התוכן מפר ואז מתחילה התדיינות משפטית.

את המאמר ברג'יסטר, שנוטה להיות חצי הומוריסטי, כתב מארק ד. ראש, שהיה ראש יחידת פשעי המחשב במשרד המשפטים האמריקאי, לא סתם גולש עלום אלא משפטן מובהק עם ידע לא קטן בתחום. הוא מתחיל את מאמרו בכך שהוא מספר על כך שבספרו של ה.ג. וולס מלחמת העולמות (וגם בסרטים) מסופר על רובוטים רשעים שנשלחים להשתלט על כדור הארץ בצורה אוטומאטית. את הרובוטים האלו הוא משווה לרובוטים המשפטיים האוטומאטיים. שירות WebSheriff האמריקאי מנסה לעשות זאת על ידי משלוח הודעות אלקטרוניות כדי "להגן על זכויות היוצרים" ברשת. אתר האינטרנט של השירות מראה כמה קל לפגוע בזכויותיו של אדם בעידן הדיגיטלי, ולכן הוא מאפשר ללקוחותיו להגן על זכויותיהם.

השירות בעצם עובר שרת שרת ובוחן האם קיים תוכן שמפר, מעין BSA שמפטרל ברשת ושואל בכל אתר: "תגידו, אתם אולי מחזיקים את הסרט האחרון של....?". גם החיפוש שלו הוא פולשני למחצה, חוקי לגמרי, שכן אין הוא עושה דבר שאחרים לא, אבל מוסרי? יש שיאמרו שזה צעד הכרחי להגן על זכויתיו הקנייניות של כל בעל מוצר מסוים, אולם במקרה של קנופ הספר הוסר כיוון שזה הכיל את המילה "Warcraft" ותו לאו. אותו רובוט-דין, טכנוקרט מצוי, כמו השופט במשפטו של קפקא, עובד לפי כללים ונהלים, רואה מילה - מגיש תלונה. כך, וללא כל דיחוי, יורדים מהרשת גם תכנים ראויים.

אתר הPirate Bay, אחד מאתרי הטורנטים הגדולים ברשת, מציג את ההתכתבות שלו עם WebSheriff באופן נלעג קצת, שואל אותו לתגו, שואל "מי שמך"" ותוהה. האם באמת לרובוטים יש סמכות לאיים על משתמשים? לא מדובר באדם, אלא במענה ממוחשב שקורא את המסמכים וחורץ גורלות. והמחשבים? היום אין עדיין מחשב שמסוגל לעבור את מבחן טיורינג, אותו מבחן שבו אדם מאחורי מסך נשאל שאלות על ילדותו, על מזג האוויר, על אביו ועל דברים אחרים, השואל צריך לנחש על סמך השאלות האם מדובר באדם או מחשב. לא רק שהשריף הוירטואלי לא מסוגל לעבור את מבחן טורינג, הוא גם לא מתיימר להיות כזה כיום.

אחד המאמרים בנושא דן בשאלה האם מכונות יכולות בכלל להבין את החוק. השאלה היא לא רק אם המכונות יכולות להבין את החוק, אלא האם בהנתן מצב עובדתי מסוים הן יכולות לחרוץ דין. לא רק שהמכונות לא יכולות להבין את החוק, אלא גם שלא תמיד הן יכולות להפיק את האמת על סמך קלט מסוים. דוד אבידן התווכח עם אליזה בספרו "הפסיכיאטר האלקטרוני שלי" על שלום. בעוד שתומר ליכטש טוען שאפילו שיחות דרך מדיום ממוחשב יכולות להתדרדר למצב כזה, אני מוכן לתת להן את הספק הזה, אני מאמין אבל שאי אפשר לתת לגורמים כאלו להיות אלו שנותנים את ההתראה.

צריך אולי לבנות מנגנון ששולח את הדיווחים שמוצא השריף לאדם, שיסתכל ויבדוק בטרם תשלח הודעת ההסרה (Takedown notice) לאתר ויאמת כי באמת מדובר בהפרת זכויות. אחרת, מי שיסמוך על רובוט לא תבוני להודעות הסרה מסתכן בחבות על הנזק שיגרם למפרסם עקב ההסרה. לא רק לבעלי ההון ובעלי הרובוטים יש זכויות, בל נשכח, אלא גם לאנשים הקטנים שמעלים תוכן לרשת. הרי גם לאלו יגרם נזק - ויתכן שיגרם באמצעות בינה מלאכותית כלשהי. ועלינו להגן עליהם ממצב בו פרנסתם ומשלח ידם יפגעו על ידי רובוטים שכלל לא הבינו את המודעה, אלא רק ראו מילה אחת שהפעילה אצלהם את ההתראה.

אבל לא רק זה. כבר היום הבינה המלאכותית מאפשרת לחברות תקליטים לזהות מה תהיה העדפת השוק ולהחתים אמנים מסוימים על סמך שירים אלו, כבר היום אפשר לזהות מגמות בבינה מלאכותית ששולטות על חיינו ומחליטות עבורנו. אבל עד היום תמיד היה שיקול דעת לבעלי ההחלטה. אלו שמעו את המלצות המחשב ובחרו בעצמם. כיום אנו עוברים לעולם בו מכונות ילחמו אחת בשניה - מצד אחד הפיראטים יכינו רובוטים שיפיצו טורנטים ומכירות פוגעניות באופן מקוון, ומצד שני בעלי ההון ישלחו את הרובוטים שלהם להלחם באלו. מלחמת רובוטים אמיתית, כזו כמו בספרי המדע הבדיוני, לא כל כך רחוקה.

והגיעה העת לתת את המצלמה שהבטחתי לחלק למי שיהיה מעורב חברתית. ואני רוצה לחלוק איתכם את ההתלבטויות שלי בטרם אחליט ואפרסם תוצאה רשמית. בעוד שחלק ניכר מההצעות היו שטותיות, היו כמה שמאוד נגעו לליבי. אבל הבעיה היתה שאף אחת מההצעות לא היתה בדיוק מה שחיפשתי. אני חיפשתי רעיון חדש, פרויקט, הפגנה, עמותה, מישהו שראוי לשבח. קיבלתי בעיקר אנשים שכבר עכשיו מתנדבים, ומגיע להם פרס על ההתנדבות, אבל אני לא מצאתי שום דבר שהוא "יוצא מן הכלל", משהו חדשני. חלק מהאנשים ניסו להציג את מה שהם כבר עושים כיוזמה חדשה. חלק הקימו יוזמה מבורכת שאני אשמח לסייע לה וחלק אחר סתם הציע הצעות באוויר ולא התכוון לקיים אותן. בינתיים לבי חצוי בין שני מועמדים, יניב שמוכן להדריך 30 שעות בתחום המחשבים במועדון קשישים שהוא הקים, ואהוד שמתנדב ביחידה למחלות זיהומיות.

עקב מספר הטוקבקיסטים היחסית נמוך בבלוג, אני לא יכול לעורר הצבעה דמוקרטית בנושא, כי גם זה לא יעזור, אבל חשבתי לתת במה לשנים ולבקש מהם לספר קצת על מה הם עושים. הבעיה ששני הדברים נשמעים לי חשובים.

אני לא יכול להחליט, זה קשה מדי. אני גם לא רוצה להטיל פור. ברשותכם אני אשן על זה ואחליט.

יש לכם את הלילה ואת מחר בבוקר לנסות לשכנע אותי בכל מקרה, ככל הנראה זה יעבוד.

אני אשלח לשניהם מייל ואבקש את התייחסותם. אולי הם יעזרו לי להחליט.

ולמי שלא מבין, אז עידוק, ליאור וראיון אחד שעורר שערוריה בבלוגוספריה.

בגדול, אני לא רואה מה היתרון שאני אגיד את מה שאני חושב על הפרשנות הלא מבוססת של גולדמן לאינטרנט, אני גם לא מבין למה צריך "כתב אינטרנט" שחושב שכל הבלוגוספרה מהווה נישה צרה שבצרות, ורוב האנשים במדינה ממש לא מוטרדים ממנה או לא ששים לקראתה. זה לא חשוב יותר או משמעותי יותר בחייו של אדם מאשר הסוגיה מה היה יבול הזיתים השנה בכפרי הגליל. גולדמן כנראה לא שם לב שהבלוגוספרה לא מעניינת יותר מהברנז'ה. לא מעניין לדבר על הבלוגוספריה, אלא מעניין לדבר באמצעות הבלוגוספרה. יש באמת בלוגרים שלוקחים עניין לקיצוניות ומדברים רק על בלוגרים, בלוגריות ויחסים בינם. אבל יש כאלו שנותנים לא פחות מאשר חדשות לא פחות עדכניות מהאתרים המבוססים, סוקרים אמצעי תקשורת, סוקרים גאדג'טים. הבלוגיה ככל הנראה לא תהיה הראשונה לדווח על חדשות, אבל בינתיים בלוגרים מתחילים לקבל הודעות לעיתונות.

בלוגר שלא אזכיר את שמו קיבל בתקופה מסוימת הצעה מאחד מעיתוני הנישה ליחצ"ן את העיתון בבלוג שלו. העניין נזנח מטעמי אתיקה ככל הנראה, כיום הבלוג שלו מצליח בצורה מסחררת ומאוזכר ברוב אתרי החדשות הרציניים כמקור מידע. יובל דרור, שאולי לא רק בלוגר משתמש בבלוג שלו כדי לקדם את רוב המידע שהוא מפיץ. כשהוא מופיע בטלויזיה הוא מתייעץ עם הקוראים הקבועים בנוגע לאיך ההופעה היתה ומחלק תודות ושואל שאלות.

חנן כהן ריכז באפליקציה מבוססת רשת את רשימת הבלוגים שלדעתו ראויים וכתב (ולא, האפליקציה הזו ככל הנראה לא מסחרית)

אני רוצה ש webster.co.il יהיה מקום שאליו מגיעים אנשים כדי לקרוא דברים טובים ומעניינים שלא נכתבו בתקשורת הממוסדת או על ידי חברות מסחריות. ב webster.co.il לא ירוכזו כל התכנים בעברית המופצים בעזרת RSS.אני אוסיף אליו ערוצים שאני חושב שהם טובים בעיני. יש עוד המון ערוצים שעדיין לא הוספתי. לדוגמה, עדיין לא הוספתי את כל האתרים ברשימות. (עדכון: הוספתי את כל האתרים ברשימות). אחד הקריטריונים שקבעתי לעצמי בינתיים הוא שכתיבה אישית לא פסולה להוספה לאתר, כל עוד יש בה "עוד משהו". בעתיד תהיה אפשרות לבקש הוספה או הסרה של אתר.

חנן מרכז לדעתי חומר שמתעלה בכמות על כמות התוכן שנכתב באתרים הנשלטים על ידי ה18 הגדולים. אם היה יושב עורך שמאנדקס את התכנים ומוציא אותם בפורמאט קריא למשתמש, היה אפשר להוציא מהדורה לא פחות איכותית של מגזין שבועי.

אם יש מתנדבים אפשר להתחיל

אבל זה גם לא אומר שכולם פראנואידים כמוך. היום הבנתי את זה. אחת הבעיות הגדולות שלי היא שאני די control freak. תמיד אוהב לדעת הכל, תמיד חייב לדעת מי עושה מה ואיך. אני לא יכול לסבול את העובדה שיש משהו שאני לא יודע. אם בכל שאר הדברים בחיים אני יכול לחיות עם הדחיית סיפוקים - ככל שזה נוגע לדברים שמתרחשים בעולם, אני לא יכול. אני לא אוהב "הפתעות" גם אם הן טובות; אני לא אוהב ששואלים אותי שאלות כדי לדלות מידע בלי שמספרים לי למה שואלים את השאלות האלו, אני סתם חייב לדעת הכל.

אם יש פעמים שאני מוכן להבליג ולהוותר בחוסר ידיעה זה בדרך כלל מתוך ציפיה ליותר מזה, לאפשרות לדחות את המידע כדי לאפשר למישהו להפתח יותר כלפייך ולהתקרב, כדי שמתישהוא אני אוכל לדעת יותר. כך נדמה לי שאני מחליט לוותר לעצמי מדי פעם. אני לא נותן אמון כל כך מהר באנשים, במיוחד אם הם לא ממש מתגלים אליי. הבעיה היא, שבמסגרת חוסר היכולת שלי לדחיית סיפוקים, אני גם לא יכול להרשות לעצמי לבלוש על אדם אחר. אני נוטה לגלות לו מוקדם מדי את העובדה שאני יודע דברים עליו רק כדי שאני אוכל להראות מידת חסד כלשהיא ולבקש את שאר המידע.

אז הבעיה היא שאני ציפיתי שמהאינטרנט תבוא הישועה. לאחרונה אני יותר ויותר לבד. לא לבד של בדידות, אלא לבד של חוסר בחברה. אני מגיע לפאב לבד, בתקווה לפגוש את האנשים הרגילים, שקרובים אליי אבל לא קרובים מספיק, יושב בפאב לבד ובוהה לבד בכוס מתרוקנת, בלי למצוא תכלית לכך, יוצא מהפאב לבד וחוזר הביתה, לבד. אני עוטה איזהשהוא ריחוק מאנשים כדי לא להיות לבד, וזה גורם לי להיות לבד עוד יותר. אבל הישועה לא מגיעה. אלכוהול לא עוזר, לצאת לבד לא עוזר, אני במעגל שוטה כעת : אני יוצא לבד, ואני לא מקיים עקב כך מספיק אינטראקציות כדי להכיר עוד אנשים, מה שמותיר אותי לבד.

והבדידות? היא כמו מחלה. היא ממאירה וגורמת לך לא לחשוב על שום דבר אחר. היא תקועה לך בראש ולא יוצאת אף פעם. הבדידות לא נותנת לך להתעסק בדברים הגדולים, אתה מנסה וחושב על זה, ורק שואל את עצמך איך זה שכולם לא בודדים ורק אתה כן? איך כולם מצליחים להרשם לjDate או כל אתר אחר ולצאת עם עשרות בנות ורק אתה לא? אתה פסול או משהו? אולי יש רוח שחורה שמרחפת מעלייך ומונעת את זה ממך? אני לא יודע. אין לי פתרון לנושא.

גם אין שום דבר שיכול לפתור את זה; אני לא רואה את האור בקצה, אני לא שומע פעמונים מצלצלים ולא מצליח לדמיין כלום. אני מתרחק, בלי חיוך על הפנים ובלי שמחה פנימית. כשאתה לא מחייך גם יותר קשה להכיר אנשים. אף אחת לא מסתכלת עלייך בפאב אם אתה לא מחייך, אבל קשה לך לחייך כי אין לך למה. בשביל לחייך צריך סיבה, ואם יש סיבה לחייך, אין צורך לצאת. אני לא יודע. מעגליות טיפשה כזו. מעגליות שלא תשבר לעולם.

אני מדי פעם מקבל הודעות למיניהן, חלקן מדמויות פיקטיביות וחלקן לא. מקבל כל מיני הצעות חברות בשוקס ללא תוכן, מקבל הזדמנויות להתחיל שיחה, אבל אני לא מיישם אותן. אני בספק אם זה ישתנה מתישהו. אני בכלל לא יודע.

אולי זה ישתנה, ואולי לא, אבל מה שבטוח הוא שזה פוגע בי לא פחות מאשר כל דבר אחר. אני פוגע בעצמי כי אני לא נותן לעצמי את ההזדמנות, ומצד שני, אין לי עם מי לקחת את ההזדמנות. אני לא יוצא באמת, אלא רק לאותו פאב עם אותם אנשים. אני לא מתרועע עם אנשים חדשים. לא עושה כלום. אני גם מרגיש כמו פקצה בת 16 שלא יודעת איך להסביר למה היא לבד. לפעמים צריך להיות כזו.

לפני שמונה שנים כתבתי את "ריק מתוכן", שיר שמאוד מתאים להרגשה שהיתה לי אז וגם מתאים להרגשה שיש לי עכשיו. ביום שבת שעבר הקלטתי אותו, שוב, אני אצטרך להקליט אותו בכל מקרה עוד פעם, כי אני ממש לא מרוצה ממנו. אבל אני מת שמישהו יבוא לשיר עבורי אותו. אז הנה השיר, תורידו, תשמעו ותבואו אליי לאולפן כדי להחליף את הקול המזוויע שלי.

כולם מדברים על RSS, אף אחד לא מדבר על צדק.

וואלה! רסס! הכה בבלוגוספרה. מדובר בשירות חדש (וצבוע) שמאפשר לאנשים לקרוא את תוכן האתרים האהובים עליהם מבלי לגשת כלל לאתר. הRSS הוא קיצור של Real Simple Syndication, ופותח כתקן המוגדר משפטית ובעל התאמות מוגדרות. בעוד שעודד ירון מקפטן אינטרנט טוען שמדובר בשירות מתחרה לגוגל ניוז, רק שכאן אין הפרת זכויות יוצרים. הגולש פיגו מאנקדוטות רשת העלה שאלה אחרת - האם לא מדובר בשימוש מסחרי האסור על ידי רשיונות CC המגנים על רוב הבלוגים בישראל?

השאלה לגבי זכות השימוש בערוצי הRSS עלתה כבר בחו"ל במקרה של מרטין שווימר, עורך דין שפנה לבלוגליינס וביקש להסיר את ערוץ הרסס שלו מהאתר. במקרה שם, כמו בקורא הרסס של וואלה, עדיין לא הוצגו פרסומות בעת שהאתר עלה, ולכן השאלה היתה האם מדובר בשימוש מסחרי? הקהילה המשפטית ברשת והגולשים פתחו בדיון במהות ההבדל בין אפליקציה לבין שירות מבוסס רשת (מה שקרוי כיום Web 2.0), חלקם טענו שלא מדובר בשימוש מסחרי, חלקם חשבו שהוא סתם מגזים והתעלמו מהסיפור. ראסל ביטי הוסיף כי:

אולם, כל זאת היה בחודש ינואר 2005, כששירותי הWeb 2.0 היו עוד בחיתוליהם, ולפני שהקו בין שירות לתוכנה המשיך להטשטש. כיום, אין כמעט הבדל בין שירות למוצר, והענפים שהיו עד היום ענפי יצור נקראים כיום שירותים. אנטי-וירוס יותר אינו מוצר, אלא שירות, וכך גם תיבת דואר, קורא דואר ואפילו תוכנות מסרים מידיים. אותו גבול של "שימוש הוגן" שעליו מדבר ראסל ביטי יכול שיפרץ במקרים מסוימים.

ואכן כך היה, הגבול נפרץ בפרשת גוגל נגד פרפקט 10, השופט מץ, בפסק דין של 48 עמודים, נתן השופט צו מניעה זמני וקבע שעצם הכנסת הפרסומות היא שהופכת את השימוש לשימוש שאינו הוגן (ולמען הסדר הטוב, התמונות המאוזכרות לא היו תחת Creative Commons, .אלא במסגרת "כל הזכויות שמורות", הגנה חזקה יותר). מה המרחק, אם כן, מהפסיקה הזו ועד להגדרת אגרגטור של RSS כמפר זכויות?

בכדי לבסס הפרת זכויות יוצרים יאלץ תובע פוטנציאלי להראות כי כאן הופר השימוש ההוגן, וכי מופק רווח על חשבונו. לדעתי, קם מבחן כפול, הפרת תנאי הרשיון ושמירת עותק מקומי. ברגע שהיצירה נשמרת על השרת של האגרגטור מנותק הקשר ליצירה המקורית; כמו כן השמירה על השרת מאפשרת שימוש בתוכן גם לאחר שהוסר על ידי היוצר ו\או שימוש בתוכן למטרות נגזרות כשליוצר אין כל שליטה על הנעשה בתוכן ופיקוח על המשתמשים. אולם, השמירה על השרת אינה בלעדית, בנוסף לה צריך גם הפרה של תנאי השימוש.

הסיבה העיקרית לפיה יכול שיקבע כי מדובר בשימוש שאינו הוגן תהא באם קורא הRSS מבוסס הרשת לא יציג את רשיון השימוש באם זה הוא מסוג Share Alike. במקרה כזה, הפצה שאינה תחת רשיון CC תגרור הפרה של תנאי השימוש ועקב כך תוכל אף לזכות את כותב התוכן בפיצויים סטטוטוריים. אפשרות אחרת תהא אם קורא הRSS יציג פרסומות יחד עם התוכן המוגן תחת CC-NC או תחת (c), ההגנות הנ"ל מאפשרות למשתמש למנוע שימוש ביצירותיו למטרות שלא התכוון להם, ובין היתר, מטרות מסחריות. אולם, לא כל הצגה של המידע תוכל להיות הפרה אוטומאטית. שכן הרי גם באפליקציות מקומיות שלא מבוססות רשת יכול שלא יופיע הרשיון. אולם, כל עוד התוכן נקרא מהאתר המקורי ולא מוחזק על מחשב שונה, אין צורך בייחוס ובהצגת רשיון השימוש כך פעם מחדש.

עצם הרווח מהשירות הוא זה שהופך אותו למסחרי. כל עוד מדובר בשימוש פרטי, שלא למטרות רווח ולא מוחזק עותק על השרת, אף אם השירות מבוסס אפליקצית רשת, אין מדובר בהפרה. אחסנת עותק מקומי על שרת, כך שזה לא נגש בכל פעם לאתר המקורי, יחד עם הצגת פרסומות ועם הפרת חלקים אחרים מתנאי השימוש תצור הפרת זכויות יוצרים במקרים מסוימים.

הפרה כזו יכול שתעלה לאתרים מסחריים סכום רב של כסף ותמנע את השימוש בקוראי RSS מבוססי רשת. מצד שני, יכול שהפחד מתביעות יביא לכך ששירותי הRSS יהיו נטולי פרסומות כדי לקבוע שלא מדובר בהפרת רשיון הCC.

אתרים רבים החלו להוסיף לערוץ הRSS שלהם הודעות לגבי מהות זכויות היוצרים באתר, כך שאם זה יקרא על ידי אגרגטור מסחרי יובהר לקורא כי מדובר בהפרת זכויות. אחרים אמרו שכדאי להגדיר את ערוץ הRSS כ"כל הזכויות שמורות" או להוסיף לו תמונה שקופה כדי לראות מי עוד קורא את הערוץ. הפתרונות לא חסרים, רק חסרה המסגרת המשפטית.

הבעיה של המציאות היא שהיא מתפתחת מהר מדי בכדי להתאים למשפט האיטי. ובמקום שהמציאות תמתין למשפט היא ממשיכה ומפתחת טכנולוגיות חדשות שלא מתאימות למציאות המשפטית. כלים שהיו בידי משפטנים עד לא מזמן והיו שימושיים, כיום אינם יכולים לסייע. הגדרת "שימוש מסחרי" פתאום בעולם זה מטושטשת ואין אנו יכולים להחליט מהו מסחרי ומה לא. כדי להתאים את המציאות למשפט יש צורך בפתרונות יצירתיים וחקיקה אוניברסאלית.

מה יש לאינטרנט הזה, שבתור מדיום הוא נתפס כשטותניקי ומאפשר לאתרי אינטרנט להעלות שטויות באחד באפריל? ידיעות אחרונות העלו ידיעה שאומרת שפעילי אל-קעידה נאשמים בייבוא ויאגרה מזויפת (וסליחה על המחסור בלינקים בידיעה, חלק ניכר מהכתבות הוסרו מהרשת); הרג'יסטר טענו שגוגל נרכשה על ידי סין. ThinkGeek העלו מוצרים מפוברקים למכירה, כמו סלון שיזוף בUSB. סלאשדוט טוענים שויקיפדיה רכזה את כל מתיחות האחד באפריל שרצו ברשת. ואני תוהה למה בחיים האמיתיים דברים כאלו לא היו עוברים.

האינטרנט עדיין נתפס כמדיה חלופית, לא אמינה במיוחד, ולא נורא אם יהיו בה דברים כמו מתיחות אחד באפריל. בכל מקרה הן נכתבו בצורה כל כך מפוברקת שאף אחד לא ינסה בכלל להסתמך עליהן. בניגוד למה שרוב החבר'ה בבלוגוספרה הישראלית, שלא לקחו חלק במתיחה, חושבים, מטרת המתיחה לא היתה להעלות את התעבורה. אני לא חושב שאפשר להגיד שהיתה לה מטרה כלשהי אלא רק כיף צנוע. המטרה היתה לבדר את הבלוגרים שלקחו חלק.

ככל הנראה היתה בעיה איפשהוא, כשהעניין התפתח וגדל, היה ברור שאי אפשר להחזיק אותו רק על ידי שרשורים. העניין המדהים היה החשיפה שהעניין קיבל והצל שהוא הטיל. בשלב מסוים הכתבה בNRG לקחה 30% מכלל הקריאות, כשהיא לקחה 98% מהקריאות בערוץ הרשת, והאחוז וחצי הנותרים היו הסיפור על Tammy NYP. עוד סיפור שהפך לבדיחת בלונדיניות לא מוצלחת. הבלוגיה הגיבה בחיוב והבינה שמדובר במתיחה, והצליחה לבדר גולשים תועים במשך מספר שעות. ליאור הנר שפתח בלוג חדש, ואני עוד מקווה לראות שם תוכן, כתב "בלוגספירציה", וקיווה שאנשים לא איבדו את התמימות. (ליאור, הגיע הזמן שתוסיף טראקבקים).

אני לא חושב שהיתה בלוגספירציה, אלא שהיתה פה הוכחת יכולת. לראשונה הבלוגוספרה השפיעה ברמה כזו שקבעה סדר יום. אולי זה שלב ראשון בהקמת מפלגת שיתוף קבצים. קהילת הגולשים בישראל היא אולי טיפה שונה ממצביעי שינוי הקלאסיים: מעמד ביניים, גילאי 18-35, אוהבי חופש ושוויון ומאמינים ביכולת לשנות, אבל גם היא לא גדולה בהרבה מ5,000 אנשים. כל השאר הם אנשים מסביב שמגיעים במקרה; חיפושים שונים בגוגל מביאים אנשים לתוצאות מצחיקות בבלוגים. אם לדוגמא מחפשים בגוגל אימאג'ז תמונות של "ציצים" הבלוג שלי נמצא במקום מכובד מאוד (בערך 1,000 כניסות בחודש מהחיפוש הזה), ליד זרובבלה וליד עוד תמונות של דברים שכל קשר בינם לבין ציצים הוא מקרי בהחלט, והם היו צריכים להופיע תחת החיפוש "סיליקון". עוד אנקדוטה היא שתומר ליכטש אתמול אמר לי שהוא מקבל מספר לא מבוטל של כניסות לפוסט שלו שנקרא "אהבה קטנה", רק כי יש שיר של שירי מימון תחת שם כזה.

הבלוגרים העצמאיים בישראל הצליחו להביא את עצמם למצב בו תוצאות החיפוש בגוגל מוטות לכיוונם, הם יוצרים תוכן איכותי ומאנדקסים אותו בצורה חכמה, בניגוד לדוגמא לאתר הארץ שכל כותרת של עמוד היא "הארץ - מאמר" בבלוגיה הכותרת משתנה לפי הH1 או הTITLE של המסמך, דבר שמעלה אוטומאטית את הסיכוי להמצא באמצעות חיפוש. השימוש בתגי מטא גם מקל ואפילו היכולת של המסמכים להקרא על ידי דפדפנים שהם לא אקספלורר. אין פלא שכל מה שנכתב בבלוגים העצמאיים מגיע ראשון.

הבלוגוספרה בישראל עוד קטנה מכדי להשפיע באמת, והיא מורכבת מאנשים שמשפיעים גם במקומות אחרים ומאנשים שמנסים להפוך את הבלוגוספרה למקום שאפשר להשפיע באמצעותו. מאותה הסיבה גם אי אפשר למצוא היום יותר מדי פרסומות בבלוגים. מי שכן מפרסם ככל הנראה לא יכול להתפרנס מזה. הבלוגרים (העצמאיים), אם זאת, הם כ100 (אולי קצת יותר) אנשים משכילים שככל הנראה רוצים לצאת לחופשי.

אם לא היה מדובר על אותם 5,000 קוראים ל100 כותבים, אולי היה אפשר לפתוח שוק אמיתי, כזה שיאפשר אולי להגדיל את ההכנסות לבלוגוספרה לרמה של 200 ש"ח לבלוג כל חודש. משהו קטן כזה, להחזיר את עלות האחסון, לשלם על קפה טוב וקצת בירה. משהו כזה לפנק את הבלוגרים, להכיר תודה. אולי צריך לפתח מנגנון עסקי של פרסומות בכל העצמאיים. אני עוד אחשוב על זה ואפתח את זה. נראה בהמשך.

לא לשכוח שיש עוד ארבעה ימים למכרז החברתי, וחשוב להציע הצעה!

אתמול חיפשתי קצת מידע על טלפונים סלולרים. אני שוקל להחליף את המכשיר ורציתי לשמוע מה העם אומר. פרט לסקירות הרגילות בCnet ואחרים חיפשתי חוויות אישיות יותר. בכל מקרה, באחד החיפושים הגעתי לאתר הזה, שמציע למכירה טלפון שמעולם לא שמעתי עליו, נוקיה 6720. הטלפון עצמו פחות חשוב, אלא תוכן המודעה:

הטלפון עצמו לא שווה הרבה, אבל הוא מכיל סרט שצולם על ידי זוג סלבריטים שמקחישים את היחסים כבר מאז שהם נפרדו ממערכות מתוקשרות היטב. את הסרט העברתי לטלפון בבר בתל-אביב בזמן שהזוג פינק את עצמו בשירותים ולא שם לב שהוא שכח את הטלפון על הבר.

ישר פניתי לאדר הזגוגית, שתבדוק מה הבאז בעולם התקשורת. אדר אמרה לי לחכות עם העניין לפני שאני מוציא את זה. היא בדקה, ואכן נגנב מצלמפון לידוענית, שככל הנראה הכיל גם את הסרט המדובר. כרגע במקום להוציא דיסק, הידוענית הוציאה סרט, שלוש שנים עד לבכורה זה מספיק זמן כנראה. התחלתי להשתמש בחושי הבילוש שלי ושלחתי למפרסם המודעה מייל. הוא משתמש בשירות אנונימי של mytrashmail, כזה שלא מאפשר לך לגלות מי עומד מאחורי המייל. מה שכן, הוא צירף תמונה למודעה בצורה עילגת. עידוק נוטה לבקר כאלו מכירות ולומר שהן בדרך כלל לא יותר מברווז עיתונאי, אבל הפעם יש לי תחושה שזה אמיתי, בעיקר כי לא עושים מזה כזה ביג דיל ומנסים להשתיק את זה.

בסרט, שכבר יש טורנטים שלו בכל הרשת, ויובל דרור מאחסן את הגרסא המקורית, רואים את הכוכבת עם שני ידוענים, אחד מהם מתחום התקשורת, מקיימים יחסי מין מלאים. ככל הנראה הסרט צולם בידיעת השלושה. הכוכבת מפגינה כישורים מדהימים ואפילו שרה בזמן ביצוע האקט.