בעצם, הבעיה היתה אחרת. ההפך מאסקפיזם הוא מציאות? לא, המציאות היא אסקפיזם משל עצמה. האם האסקפיסטים האמיתיים הם אלו שעומדים מול הגדר בבילעין כל יום שישי כשהם בורחים מהמציאות התל-אביבית באמצעות הטענה של "טוב-כללי"? יכול להיות שאלו שבתל-אביב, אותם מיליון אנשים, שסובלים כל יום וחיים את אותם חיי טלויזיה, הם אלו שחיים באמת את המציאות? המציאות היא לא העוני שיש סביב. המציאות היא תל-אביב, הרחובות האורבאניים, הם בעצם שדה הלחימה שלנו. אנחנו שורדים שם ומנסים לחיות את החיים. מנסים להמנע מהשגרה, אותה איוולת שתגרום למותנו בקרוב; אנחנו צריכים לחיות ממשהו, אבל אנחנו מתקיימים מפירורים.

הפירורים הם פירורים מהעוגה האמיתית; ממנעמי השלטון, מההון, מהתרבות ומהתקשורת. אנחנו לא שולטים בהם, אנחנו כולנו בירוקרטים קטנים במערכת. עובדי היי-טק שמקבלים מניות סמליות כדי להרגיש חלק מהתהליך, עובדי בנק שמקבלים בונוסים, כתבים שמקבלים קרדיט, עוזרי מחקר שמרגישים שהם אלו שחוקרים ולבסוף הפוליטיקאים הקטנים, העוזרים-של. לכולנו יש חלום לנגוס בעוגה, לקחת ביס אמיתי, אבל אף אחד מאיתנו לא עושה את זה. אנחנו אנשי הפירורים.

---

כל יום אני יוצא לפאב, וכל יום היא שם; יושבת עם אחר ומפלרטטת איתו. אני תמיד מגיע אחריה, טיפה אחרי חצות, בדיוק כשאני מסיים לכתוב את היומית שלי במשרד. היא כבר יושבת שם על הבר, שותה לה יין אדום עם עוד בחור, היא תמיד מצליחה לשכנע אותם להזמין גם עבור עצמם את היין. היא תמיד יוצאת משם בסביבות שתיים, שתיים וחצי, עם בחור אחר. לוקחת אותו לדירה שלה וזהו. אף פעם לא ראיתי אותה עם אותו בחור פעמיים. כל ערב היא מוצאת ריגוש חדש, מתחילה איתם, שותה, מזדיינת, וזורקת.קראו לה יעל, או לפחות ככה היא אמרה לי, היא באה מקיבוץ בדרום עם חינוך אחר והגיעה לתל-אביב; לחיות את החלום התל-אביבי וללמוד עיצוב או משהו, אולי בעצם ספרות אנגלית, ויכול להיות שגם לגמור עם תואר שני בכלכלה. אבל צריך לחיות את החלום התל-אביבי, כדי לא לגמור כמו אמא שלה. אמה היתה תל-אביבית, אבל היא התאהבה בקיבוצניק הזה, לא יכלה לחזור לתל-אביב ונשארה שם, בדרום. השריצה ארבעה-חמישה ילדים וגמרה את עצמה בגיל 28. יעל גדלה רק עם אב, ולאחר שהשתחררה הלכה ושכרה דירה בתל-אביב.

היא מצאה עבודה זמנית באחת מחברות הטלפונים, עבדה בשירות לקוחות ועשתה פסיכומטרי. זרמה עם החיים, לא מהר מדי ולא לאט מדי, בדיוק עם הזרם. יצאתי משיעור והדלקתי סיגריה, שלוש שעות רצוף באותה הכיתה בלי לחשוב, רק יצקתי מידע לתלמידים שלי בראש, אותה הרצאה משעממת שאני מעביר כבר שנתיים. עצבן אותי לראות אותם ככה; משנה לשנה פער הגילאים ביני לבין הסטודנטיות גדל, אבל אני גם מוצא את עצמי נמשך אליהן יותר ויותר, הן באות עם פחות בגדים לשיעור, והן רק מוכנות לשכב עם מרצים, הכל בשביל לשפר את הציון. אבל אני נמנע, אני לא יכול לעשות את זה עד אחרי שהן מפסיקות להיות תלמידות שלי, אחרת ידיחו אותי, והעבודה? הבטחון? מה אני אוכל לעשות?

לקחתי את הרכבת האחרונה לתל-אביב. האורות לצד כביש חיפה-תל אביב בהקו, מכוניות הרעישו ואני יצאתי לחפשי. פעם בשבוע אני בחיפה, מלמד ומרענן. זה התחיל מלהחליף את המרצה שהייתי עוזר מחקר שלו פעם אחת בשיעור. פשוט הסטודנטים הבינו את הכל מכך שפירקתי את המשפטים שלו. שנאתי את זה, הרגשתי כל כך מטומטם, אבל הם הבינו את הכל. אז נשארתי. בהתחלה כמתרגל, אבל אם אני אמשיך כך אז תוך שנתיים אהיה סגל קבוע. סגל קבוע זה בטחון.ברכבת בתל-אביב ישבה אותה נוסעת קבועה, בלונדינית מתולתלת. כבר שלושה חודשים שהיא קוראת את 'צופן דה-וינצ'י', כבר שלושה חודשים שאני לא יכול לא
לבהות בה בזמן שאני הופך עמודים. לא החלפנו מילה מעולם. פעם אחת עיניינו נפגשו כשיצאתי מהשירותים וכתפי נגעה בכתפה. היא ירדה בקביעות בתל-אביב אוניברסיטה, ואני המשכתי שלוש תחנות עד ההגנה. אמרתי לעצמי שביום האחרון של שנת הלימודים אני אתפוס אותה; אני עוד עלול לעשות זאת.

הלכתי מתחנת הרכבת לפאב; אותה רבע שעה שאני הולך בקביעות בשנה וחצי האחרונות. ההליכה לפאב כבר הפכה לשגרה; אותו מוסד שאמור לשבור שגרה ולספק לי בילוי יצר בדיוק ההפך. אווירה של ניכור ומיסוד של היחסים. לא היו שם אנשים היום. מסתבר שאחרי המשחק של 'מכבי' כולם הלכו לפארק הירקון. הם החליטו ללכת לחגוג והשאירו את הבר יתום משיכורים. נותרנו רק יעל ואני, והבעלים שנמוג אל תוך אפלוליות. ישבתי איתה וידעתי שאני לא אחד מאלו שהיא תקח הביתה. היא מכירה אותי, מדברת איתי יותר מדי חולקת איתי את בעיותיה, אבל לא רואה בי אובייקט מיני. עוד ידעתי שגם היא לא יכולה לגמור את הלילה לבד; אבל אני הבנתי שכדאי שאני לא אהיה האדם שיגמור איתה את הלילה.

ישבנו ושתינו את אותו היין האדום, אותו בקבוק שנפתח אך ורק עבורה. היא היתה היחידה שמחסלת אותו, לאט לאט כוסותיים בערב, שש כוסות בבקבוק, שני בקבוקים בשבוע. היא לא היתה באה בימי חמישי, היא לא אהבה את הברמנית שם; והיא לא יכלה לסבול להיות איתה באותו החדר. באותם ימי חמישי היא היתה יושבת במקום אחר, בלי לדבר עם הקבועים של הבר שלנו, רק יושבת שם ושותה. גומרת את הערב לבד. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה לגמור את הערב לבד, אז אולי גם הלילה זה יהיה כך.

היין האדום ניגר על שיניה, והבהיק את שפתה העליונה. היא החלה לספר על יומה. היא התפטרה באותו היום ובחרה לסיים העבודה בתור נציגת שירות. עבר עליה יותר מדי והיא חששה שמישהו מהלקוחות רוצה לעקוב אחריה. הוא הגיע לאותו המרכז חמש פעמים עם תקלות שונות בטלפון, רק כדי להווכח שמדובר בהרס עצמי. שבוע מאוחר יותר היא ראתה את פניו ברחוב, והוא המשיך לדלוק אחריה. הוא עלה על אותו האוטובוס שהיא חוזרת הביתה בו וירד באותה התחנה. הוא הלך אחריה רק כדי להכנס לבית שנמצא מעבר לכביש.

זה היה היום אחרי הצהרים. היא נכנסה לביתה ונעלה עצמה, הביטה ברחוב וחיכתה שהוא יצא. הוא לא יצא מהבניין ממול, הוא אפילו לא נכנס לאף דירה. פשוט שקט מופתי עד שירדה החשכה. עם רדת החשכה היא הזמינה מונית והגיעה לבר; היא לא רצתה להיות לבד, וזה גם הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו. "כדאי שנשב כאן עד עלות השחר", מלמלתי, תוך כדי שאני יודע שהיא שומעת, "הטיפוס הזה נשמע לי מפוקפק למדי". היא הסכימה עמי והזמנו צ'ייסר פיג'לינג. פיג'לינג היא וודקה תאנים עם טעם מתוק, מתוק מדי אולי, שמחליקה בגרון; שותים אותה בצ'ייסר של 25 סמ"ק או לפעמים גם בשוט של 50 סמ"ק, אבל אחרי שמתחילים חייבים להמשיך.

בערך בשעה שלוש וחצי הבנו שצריך ללכת. ארי, הבעלים של הבר, החליט שהגיע הזמן לסגור. אף אחד לא תכנן לבוא, ובערך בשעה ארבע המפלצות משחרות לטרף. הוא תמיד היה קורא לשיכורים שבאים להמשיך לשתות 'מפלצות', הם היו אנשים גדולים, שמנים, שלא חסר להם כסף. הם היו מגיעים לבר בערך בשעה ארבע, אולי ארבע וחצי, ומתחילים להמשיך לשתות. ככל הנראה העיפו אותם מהבר הקודם לאחר שהחליטו לסגור אותו, או כי הם התפרעו יותר מדי. הם היו מגיעים ומתחילים עם כל הבחורות; בהתחלה עוד היה צריך לרסן אותן מלדחוף שטרות למחשופים כדי שירקדו עמם, אבל אחר כך הם החלו להתנהג בסדר, וראינו שבסך הכל מדובר באנשים עם כוונות טובות.

אבל האדם האחרון עם כוונות טובות, אבל ממש טובות, היה לי הרוואי אוסוולד. אני יודע שעם כונוות טובות בעיקר הורגים, ולכן ידעתי שאם אני רוצה להיות קרבן כדאי שאשאר, ואם אני רוצה שיעל לא תאנס, במיוחד כי היא שיכורה למדי, כדאי שאני אקח אותה הביתה."אל תשאיר אותי שם לבד" היא אמרה לי, כשהיא ממלמלת משהו על שפתיה. "אני לא יכולה לנעול את הדלת לבד, ואני מפחדת שהוא ישוב". לא האמנתי לה, לא רציתי להיות איתה, במיוחד לא הלילה. לא רציתי להיות זה שיפסיק לבוא לבר בגללה. וזה היה ברור לכולם, אחרי שאתה עם יעל, אתה לא מגיע יותר לפאב. פעם היא כבר עשתה את אחד הקבועים, הוא ניסה להתקשר אליי ביום אחרי, להגיד לי שהוא לא רוצה שאני אלך יותר לשם, אבל מאז אותו בוקר, וזה אכן היה מוקדם בבוקר, לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו. הבר היה די gathering of freeks, אותה קבוצה הטרוגנית של ציידי הלבשה תחתונה. הסכמה שבשתיקה שלא נוגעים אחד בשני והכל יהיה טוב. כמו גילדת הגנבים אצל פרטצ'ט, אבל אולי יותר מוזר.

מצד שני, היא כן היתה מדהימה. היא ידעה לדבר, היא שחקה באצבעות שלה, ובאצבעות שלי. אני, לעומת זאת, הייתי זניח. לא רציתי שיהרגו אותה, או יאנסו אותה; ויותר מכל, לא רציתי את האחריות שרובצת על כך שאסרב להגן עליה הלילה. למחרת בלאו הכי לא הייתי צריך לקום מוקדם, ואמרתי לעצמי "מה כבר יכול לקרות"?

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.