« קאמי | Main | תכירו את הפנים השחורות של הרשת »

April 30, 2006

אסקפיזם, פרק אחד והקדמה.

תמצאו את זה בבלוג החדש (מוביל לדף חיפוש)
בעצם, הבעיה היתה אחרת. ההפך מאסקפיזם הוא מציאות? לא, המציאות היא אסקפיזם משל עצמה. האם האסקפיסטים האמיתיים הם אלו שעומדים מול הגדר בבילעין כל יום שישי כשהם בורחים מהמציאות התל-אביבית באמצעות הטענה של "טוב-כללי"? יכול להיות שאלו שבתל-אביב, אותם מיליון אנשים, שסובלים כל יום וחיים את אותם חיי טלויזיה, הם אלו שחיים באמת את המציאות? המציאות היא לא העוני שיש סביב. המציאות היא תל-אביב, הרחובות האורבאניים, הם בעצם שדה הלחימה שלנו. אנחנו שורדים שם ומנסים לחיות את החיים. מנסים להמנע מהשגרה, אותה איוולת שתגרום למותנו בקרוב; אנחנו צריכים לחיות ממשהו, אבל אנחנו מתקיימים מפירורים.

הפירורים הם פירורים מהעוגה האמיתית; ממנעמי השלטון, מההון, מהתרבות ומהתקשורת. אנחנו לא שולטים בהם, אנחנו כולנו בירוקרטים קטנים במערכת. עובדי היי-טק שמקבלים מניות סמליות כדי להרגיש חלק מהתהליך, עובדי בנק שמקבלים בונוסים, כתבים שמקבלים קרדיט, עוזרי מחקר שמרגישים שהם אלו שחוקרים ולבסוף הפוליטיקאים הקטנים, העוזרים-של. לכולנו יש חלום לנגוס בעוגה, לקחת ביס אמיתי, אבל אף אחד מאיתנו לא עושה את זה. אנחנו אנשי הפירורים.


כל יום אני יוצא לפאב, וכל יום היא שם; יושבת עם אחר ומפלרטטת איתו. אני תמיד מגיע אחריה, טיפה אחרי חצות, בדיוק כשאני מסיים לכתוב את היומית שלי במשרד. היא כבר יושבת שם על הבר, שותה לה יין אדום עם עוד בחור, היא תמיד מצליחה לשכנע אותם להזמין גם עבור עצמם את היין. היא תמיד יוצאת משם בסביבות שתיים, שתיים וחצי, עם בחור אחר. לוקחת אותו לדירה שלה וזהו. אף פעם לא ראיתי אותה עם אותו בחור פעמיים. כל ערב היא מוצאת ריגוש חדש, מתחילה איתם, שותה, מזדיינת, וזורקת.קראו לה יעל, או לפחות ככה היא אמרה לי, היא באה מקיבוץ בדרום עם חינוך אחר והגיעה לתל-אביב; לחיות את החלום התל-אביבי וללמוד עיצוב או משהו, אולי בעצם ספרות אנגלית, ויכול להיות שגם לגמור עם תואר שני בכלכלה. אבל צריך לחיות את החלום התל-אביבי, כדי לא לגמור כמו אמא שלה. אמה היתה תל-אביבית, אבל היא התאהבה בקיבוצניק הזה, לא יכלה לחזור לתל-אביב ונשארה שם, בדרום. השריצה ארבעה-חמישה ילדים וגמרה את עצמה בגיל 28. יעל גדלה רק עם אב, ולאחר שהשתחררה הלכה ושכרה דירה בתל-אביב.

היא מצאה עבודה זמנית באחת מחברות הטלפונים, עבדה בשירות לקוחות ועשתה פסיכומטרי. זרמה עם החיים, לא מהר מדי ולא לאט מדי, בדיוק עם הזרם. יצאתי משיעור והדלקתי סיגריה, שלוש שעות רצוף באותה הכיתה בלי לחשוב, רק יצקתי מידע לתלמידים שלי בראש, אותה הרצאה משעממת שאני מעביר כבר שנתיים. עצבן אותי לראות אותם ככה; משנה לשנה פער הגילאים ביני לבין הסטודנטיות גדל, אבל אני גם מוצא את עצמי נמשך אליהן יותר ויותר, הן באות עם פחות בגדים לשיעור, והן רק מוכנות לשכב עם מרצים, הכל בשביל לשפר את הציון. אבל אני נמנע, אני לא יכול לעשות את זה עד אחרי שהן מפסיקות להיות תלמידות שלי, אחרת ידיחו אותי, והעבודה? הבטחון? מה אני אוכל לעשות?

לקחתי את הרכבת האחרונה לתל-אביב. האורות לצד כביש חיפה-תל אביב בהקו, מכוניות הרעישו ואני יצאתי לחפשי. פעם בשבוע אני בחיפה, מלמד ומרענן. זה התחיל מלהחליף את המרצה שהייתי עוזר מחקר שלו פעם אחת בשיעור. פשוט הסטודנטים הבינו את הכל מכך שפירקתי את המשפטים שלו. שנאתי את זה, הרגשתי כל כך מטומטם, אבל הם הבינו את הכל. אז נשארתי. בהתחלה כמתרגל, אבל אם אני אמשיך כך אז תוך שנתיים אהיה סגל קבוע. סגל קבוע זה בטחון.ברכבת בתל-אביב ישבה אותה נוסעת קבועה, בלונדינית מתולתלת. כבר שלושה חודשים שהיא קוראת את 'צופן דה-וינצ'י', כבר שלושה חודשים שאני לא יכול לא
לבהות בה בזמן שאני הופך עמודים. לא החלפנו מילה מעולם. פעם אחת עיניינו נפגשו כשיצאתי מהשירותים וכתפי נגעה בכתפה. היא ירדה בקביעות בתל-אביב אוניברסיטה, ואני המשכתי שלוש תחנות עד ההגנה. אמרתי לעצמי שביום האחרון של שנת הלימודים אני אתפוס אותה; אני עוד עלול לעשות זאת.

הלכתי מתחנת הרכבת לפאב; אותה רבע שעה שאני הולך בקביעות בשנה וחצי האחרונות. ההליכה לפאב כבר הפכה לשגרה; אותו מוסד שאמור לשבור שגרה ולספק לי בילוי יצר בדיוק ההפך. אווירה של ניכור ומיסוד של היחסים. לא היו שם אנשים היום. מסתבר שאחרי המשחק של 'מכבי' כולם הלכו לפארק הירקון. הם החליטו ללכת לחגוג והשאירו את הבר יתום משיכורים. נותרנו רק יעל ואני, והבעלים שנמוג אל תוך אפלוליות. ישבתי איתה וידעתי שאני לא אחד מאלו שהיא תקח הביתה. היא מכירה אותי, מדברת איתי יותר מדי חולקת איתי את בעיותיה, אבל לא רואה בי אובייקט מיני. עוד ידעתי שגם היא לא יכולה לגמור את הלילה לבד; אבל אני הבנתי שכדאי שאני לא אהיה האדם שיגמור איתה את הלילה.

ישבנו ושתינו את אותו היין האדום, אותו בקבוק שנפתח אך ורק עבורה. היא היתה היחידה שמחסלת אותו, לאט לאט כוסותיים בערב, שש כוסות בבקבוק, שני בקבוקים בשבוע. היא לא היתה באה בימי חמישי, היא לא אהבה את הברמנית שם; והיא לא יכלה לסבול להיות איתה באותו החדר. באותם ימי חמישי היא היתה יושבת במקום אחר, בלי לדבר עם הקבועים של הבר שלנו, רק יושבת שם ושותה. גומרת את הערב לבד. אמרתי לעצמי, אם היא יכולה לגמור את הערב לבד, אז אולי גם הלילה זה יהיה כך.

היין האדום ניגר על שיניה, והבהיק את שפתה העליונה. היא החלה לספר על יומה. היא התפטרה באותו היום ובחרה לסיים העבודה בתור נציגת שירות. עבר עליה יותר מדי והיא חששה שמישהו מהלקוחות רוצה לעקוב אחריה. הוא הגיע לאותו המרכז חמש פעמים עם תקלות שונות בטלפון, רק כדי להווכח שמדובר בהרס עצמי. שבוע מאוחר יותר היא ראתה את פניו ברחוב, והוא המשיך לדלוק אחריה. הוא עלה על אותו האוטובוס שהיא חוזרת הביתה בו וירד באותה התחנה. הוא הלך אחריה רק כדי להכנס לבית שנמצא מעבר לכביש.

זה היה היום אחרי הצהרים. היא נכנסה לביתה ונעלה עצמה, הביטה ברחוב וחיכתה שהוא יצא. הוא לא יצא מהבניין ממול, הוא אפילו לא נכנס לאף דירה. פשוט שקט מופתי עד שירדה החשכה. עם רדת החשכה היא הזמינה מונית והגיעה לבר; היא לא רצתה להיות לבד, וזה גם הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו. "כדאי שנשב כאן עד עלות השחר", מלמלתי, תוך כדי שאני יודע שהיא שומעת, "הטיפוס הזה נשמע לי מפוקפק למדי". היא הסכימה עמי והזמנו צ'ייסר פיג'לינג. פיג'לינג היא וודקה תאנים עם טעם מתוק, מתוק מדי אולי, שמחליקה בגרון; שותים אותה בצ'ייסר של 25 סמ"ק או לפעמים גם בשוט של 50 סמ"ק, אבל אחרי שמתחילים חייבים להמשיך.

בערך בשעה שלוש וחצי הבנו שצריך ללכת. ארי, הבעלים של הבר, החליט שהגיע הזמן לסגור. אף אחד לא תכנן לבוא, ובערך בשעה ארבע המפלצות משחרות לטרף. הוא תמיד היה קורא לשיכורים שבאים להמשיך לשתות 'מפלצות', הם היו אנשים גדולים, שמנים, שלא חסר להם כסף. הם היו מגיעים לבר בערך בשעה ארבע, אולי ארבע וחצי, ומתחילים להמשיך לשתות. ככל הנראה העיפו אותם מהבר הקודם לאחר שהחליטו לסגור אותו, או כי הם התפרעו יותר מדי. הם היו מגיעים ומתחילים עם כל הבחורות; בהתחלה עוד היה צריך לרסן אותן מלדחוף שטרות למחשופים כדי שירקדו עמם, אבל אחר כך הם החלו להתנהג בסדר, וראינו שבסך הכל מדובר באנשים עם כוונות טובות.

אבל האדם האחרון עם כוונות טובות, אבל ממש טובות, היה לי הרוואי אוסוולד. אני יודע שעם כונוות טובות בעיקר הורגים, ולכן ידעתי שאם אני רוצה להיות קרבן כדאי שאשאר, ואם אני רוצה שיעל לא תאנס, במיוחד כי היא שיכורה למדי, כדאי שאני אקח אותה הביתה."אל תשאיר אותי שם לבד" היא אמרה לי, כשהיא ממלמלת משהו על שפתיה. "אני לא יכולה לנעול את הדלת לבד, ואני מפחדת שהוא ישוב". לא האמנתי לה, לא רציתי להיות איתה, במיוחד לא הלילה. לא רציתי להיות זה שיפסיק לבוא לבר בגללה. וזה היה ברור לכולם, אחרי שאתה עם יעל, אתה לא מגיע יותר לפאב. פעם היא כבר עשתה את אחד הקבועים, הוא ניסה להתקשר אליי ביום אחרי, להגיד לי שהוא לא רוצה שאני אלך יותר לשם, אבל מאז אותו בוקר, וזה אכן היה מוקדם בבוקר, לא ראיתי אותו או שמעתי ממנו. הבר היה די gathering of freeks, אותה קבוצה הטרוגנית של ציידי הלבשה תחתונה. הסכמה שבשתיקה שלא נוגעים אחד בשני והכל יהיה טוב. כמו גילדת הגנבים אצל פרטצ'ט, אבל אולי יותר מוזר.

מצד שני, היא כן היתה מדהימה. היא ידעה לדבר, היא שחקה באצבעות שלה, ובאצבעות שלי. אני, לעומת זאת, הייתי זניח. לא רציתי שיהרגו אותה, או יאנסו אותה; ויותר מכל, לא רציתי את האחריות שרובצת על כך שאסרב להגן עליה הלילה. למחרת בלאו הכי לא הייתי צריך לקום מוקדם, ואמרתי לעצמי "מה כבר יכול לקרות"?





PICT2625_R.png
אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

נכתב על ידי jk ביום\שעה April 30, 2006 06:23 PM

Trackback Pings

ניתן לשלוח טראבק כאן

רשומים כאן אתרים אשר מפנים לכאן:

» פרק שתים: הוידוי from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
פרק שתיים בסיפור אנשי הפירורים. יעל מתוודה על היותה ביסקסואלית ואני מתחיל לבטוח בה. [Read More]

Tracked on May 3, 2006 01:20 PM

» פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה. from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
אבל לא הצלחתי להרדם. אני לא יודע למה, אולי כי הסיפור של יעל החזיק אותי במתח, אולי כי לא הבנתי למה היא מספרת לי את זה. סיפור אהבה שכבר הכרתי חל... [Read More]

Tracked on May 8, 2006 04:59 PM

» פרק רביעי:: הציד from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
באמת לא ידעתי מה יש ליעל נגד ירון, ואולי יותר חשוב, מה יש לירון נגד יעל שהוא לוקח לה את החברה (לשעבר)? לירון לא היה אף פעם בעיה להשיג בחורות, ל... [Read More]

Tracked on May 10, 2006 04:57 PM

» פרק חמישי:: נערה אובדת from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת ... [Read More]

Tracked on May 13, 2006 06:24 PM

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from 2jk.org יהונתן קלינגר Jonathan Klinger's Blog
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on May 16, 2006 11:13 PM

» זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on May 22, 2006 05:57 PM

» פרק שמיני: מדרגות from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק ... [Read More]

Tracked on June 2, 2006 12:08 AM

» פרק שנים עשר:: כל מה שרצית לדעת ולא העזת לשאול from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
כבר לא ידעתי מה השעה. לא העזתי לחשוב. הייתי כל כך טרוד שלא ידעתי בכלל על מה אני צריך לחשוב. יעל ועינת או יעל ודנה? וירון? האם הוא היה איתן באות... [Read More]

Tracked on August 3, 2006 07:59 PM

» פרק רביעי:: הציד from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
באמת לא ידעתי מה יש ליעל נגד ירון, ואולי יותר חשוב, מה יש לירון נגד יעל שהוא לוקח לה את החברה (לשעבר)? לירון לא היה אף פעם בעיה להשיג בחורות, ל... [Read More]

Tracked on August 18, 2006 12:53 PM

» פרק שתים: הוידוי from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
פרק שתיים בסיפור אנשי הפירורים. יעל מתוודה על היותה ביסקסואלית ואני מתחיל לבטוח בה. [Read More]

Tracked on August 30, 2006 08:58 AM

» פרק שלושה עשר:: ת'אמת, למי איכפת? from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“על מה אתה מדבר?” היא אמרה לי. “איפה ראית עינים כחולות?” “תביני, אני גם לא קלטתי את זה עד שנכנסתי לפורום ‘יוצאות מהארון’ וראיתי את מה שכת... [Read More]

Tracked on September 6, 2006 12:28 PM

» פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה. from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
אבל לא הצלחתי להרדם. אני לא יודע למה, אולי כי הסיפור של יעל החזיק אותי במתח, אולי כי לא הבנתי למה היא מספרת לי את זה. סיפור אהבה שכבר הכרתי חל... [Read More]

Tracked on October 7, 2006 12:39 PM

» פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"מה בבוקר?“ ליאת שאלה, „עכשיו כבר שמונה, אתה כנראה חי בעולם מעוות כזה שבו אין זמן. צריך לזוז, צריך לבקר את אבא בבית חולים, הופ! הופ!". היא אמרה ... [Read More]

Tracked on October 7, 2006 12:43 PM

» פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה ... [Read More]

Tracked on November 14, 2006 10:02 PM

» פרק חמישי:: נערה אובדת from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
“תבין”, ליאת אמרה לי כאילו שאלתי אותה שאלה, “אני ויעל לא מסתדרות, אף פעם לא הסתדרנו, היא חושבת שאני צדקנית מדי, שאני מוסרית מדי, ואני חושבת ... [Read More]

Tracked on November 24, 2006 10:17 AM

» פרק שישי: חד כתער, חלק כצלופח from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
"דרסת אותו?“ שאלתי אותה, ולא הבנתי איך בכלל המשטרה הגיעה לזה. „לא, בכלל לא, אפילו לא הייתי שם באותו הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה שבוע ... [Read More]

Tracked on December 11, 2006 09:07 AM

» פוסטשנה 2::הפעם זה אישי from Intellect or Insanity | הבלוג של יהונתן קלינגר |
את שנה שעברה סיימתי בפוסטשנה הראשון, שלוש מאות ארבעים וחמישה פוסטים אחר כך, כמעט אחד בכל יום בשנה, אני עומד כאן ותוהה מה עשיתי בשנה האזרחית ... [Read More]

Tracked on December 30, 2006 03:53 PM

Comments

תמונת המשתמש

דותן מזור
May 1, 2006 08:20 AM
לינק ישיר לתגובה זו

יהונתן,

מה דעתך על זה:

כשנכנסתם אליה הביתה היא התחילה לגעת בך בדרך שאין שום סיכוי שהיית מסרב לה, ונכנסתם לחדר שלה, היא רק הספיקה להוריד את החולצה, ונפלה ונרדמה. היית כבר כל-כך עייף, שפשוט נרדמת לידה.

בבוקר כשהתעוררת, מקלל את השמש שמפוצצת לך את הראש בכאבים, הבטת ביעל ונזכרת היכן אתה נמצא. היא נראתה שלווה, כמו תמונה, וקמת לשבת, ואז ראית שעל החזה שלה יש צלקות ממש בולטות מניתוח לא מוצלח. קורה.

התמתחת, וכנראה התזוזה שלך העירה אותה. עוד לא עברו 2 שניות משפתחה את העיניים, והיא הביטה בך, ומייד הביטה בבעתה על החזה החשוף שלה. אמרת לה שלא היה כלום אתמול, פשוט היית עייף אז נשארת לישון.

טוב, מכאן כבר אפשר להמשיך לכל כיוון, אבל נראה לי מתאים שהבנת שאתה הראשון מהפאב שהזדמן לו לראות את זה, כי יותר לא ראית את יעל בפאב.

יצא לי לראות תוצאה של ניתוח חזה כושל, ואת ההשפעה שיש לזה על הבחורה. זה לא ייאמן, הסבל שאנחנו מוכנים לגרום לעצמנו בשביל להתאים לסטנדרטים של אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים, והם לא מכירים אותנו. וזה עוד לפני הסיכונים הבריאותיים.

דותן

תמונת המשתמש

יהונתן
May 1, 2006 08:29 AM
לינק ישיר לתגובה זו

כן, אבל אז הסיפור יגמר אחרי עוד 30 עמודים. אני לא יודע, אני חשבתי יותר להפוך את זה לסיפור מתח, ולא לסיפור אימה, אבל כיוון נחמד. שעשעת אותי על הבוקר. יפה לראות שאני לא היחיד שקורא בשעות כאלו.

תמונת המשתמש

ניצן
May 1, 2006 09:00 AM
לינק ישיר לתגובה זו

אהבתי, נראה מבטיח.

תמונת המשתמש

פלי
May 1, 2006 12:18 PM
לינק ישיר לתגובה זו

מקווה שאני יכולה לעזור..
ואמרתי לעצמי "מה כבר יכול לקרות"?
....
"אבל אני.. אני בחור ביישן אני. לא ביישן כמו השכן הבתול של ההורים שלי, ההוא שתמיד זרקנו לו אבנים על החלון והשארנו תמונות זימה בשקית הלאנץ' שלו בבית ספר, אלא יותר ספקולטיבי, מנתח כל מצב עד לזרא, וזה מה שתוקע אותי,גם הערב, עם יעל.
"עזוב, יהונתן, אתה יכול ללכת. אני כבר אשאר עם מומו והביריניום שלו. הם מכירים אותי ולא יעזו לגעת". היא אמרה את זה בחיוך עצוב,ולא הבנתי למה. "את רוצה שהם יגעו בך?! ומי זה מומו?" פתאום התחלתי להיות יותר מדובב, למרות השעון שמחוגיו המורים על 3 הולמים במוחי יחד עם האלכוהול ששתיתי כל הערב. יעל לא ענתה. רק אותו חיוך חמוץ-מתוק, שנדמה לי שרק לי היא נותנת.
הנחתי לה ורק העברתי יד חמימה על כתפה העגולה שבכוונה היתה חשופה מדי לשעות ומקומות כאלה. היא סוף סוף הרימה את ראשה מבהיה ארוכה בגימורי העץ של הבר והשתקפותה בטיפות המים שעל הכוסות ופרצה בצחוק שלא הבנתי. זה היה צחוק מתגלגל, קהה, נשי. עיניה נעשו צרות ונזלו מהן דמעות מנצנצות יחידות שזלגו לליקר והמליחו אותו עד שאיבד בוודאי מטעמו. "מה כל כך מצחיק?" נבוכתי, מחשש שהיד שלי הלכה רחוק מדי. "מומו.." היא רק ענתה והמשיכה לצחוק כמו הערב זה עתה התחיל. לא הבנתי מה מצחיק אותה אבל באותו רגע הבנתי שזה לא משנה. התרוממתי והתכופפתי לכיוון הבר-מן , שאף פעם לא זכרתי את שמו, שואל אותו בלחישה באוזן "אתה מכיר את החבר'ה האלה שנכנסו עכשיו?" הוא המשיך לנגב את הכוסות וצקצק בלשונו "תעזבו עכשיו יהונתן, בשעות האלה הם מחסלים לי את הסטוק ואז.. פשוט תעזבו. וקח איתך את הילדה".

תמונת המשתמש

גדליה
May 1, 2006 04:51 PM
לינק ישיר לתגובה זו

השאלה היא לאיזה כיוון אתה רוצה למשוך את זה. רומן, סיפור מתח, הגיגים קיומים במסווה של שיח שיכורים?
רומן-דמויות שוכבות, התפתחות של יום שאחרי, הלילה הבא בבר אחרי שהקבוע ממשיך להגיע
סיפור מתח- הדמות מתעוררת ליד יעל, יעל לא מתעוררת ליד הדמות, יעל לא מתעוררת בכלל. (מתה מוות טבעי והדמות לא יודעת את זה, מתה מוות אלים והדמות מואשמת) הדמות מחפשת את הסטוקר שיעל דיברה עליו, מכאן זה יכול להתפתח לכיוון אדלמני משהו (משוואה עם נעלם וכד')
הגיגים קיומים- עוד לא השתכרתי מספיק בשביל לכתוב את זה

תמונת המשתמש

איה
May 1, 2006 05:06 PM
לינק ישיר לתגובה זו

אהבתי את ההמשך של פלי במיוחד את הפלאש באק המצחיק בהתחלה..אבל הוא לא ממש מוביל אותך למקום שונה ממה שהיית בו בסוף ההמשך שלך.. בקשר לניתוח והחזה.. מפחיד.. אבל למה שהיא תפחד לחזור לפאב אם רק אתה יודע מזה.. לא הגיוני..

תמונת המשתמש

יהונתן
May 1, 2006 05:32 PM
לינק ישיר לתגובה זו

תראי, ההמשך של פלי לא עושה את זה נכון.. . אני צריך משהו יותר מותח, אני חושב כבר שיש לי את הפרק הבא, אני רק צריך לרשום אותו. אני גם לא רוצה להמשיך כל כך מהר, כדי לתת לחומר לשקוע.

תמונת המשתמש

פלי
May 1, 2006 06:01 PM
לינק ישיר לתגובה זו

א. לא נעלבתי.
ב. מתח זה בדיוק מה שזה -"למתוח". אז מתחתי את הסוף של הסיפור שלך, ובהדרגה אפשר להכניס אלמנטים מפחידים או מה שלא תרצה. אם נהיה רציניים וספרותיים לרגע, עלית על מסלול התנגשות בין דמויות סטריאוטיפיות שכבר עושות דרכן לתהום הנשייה. ברור שאתה מסוגל להכניס להן צבע, וזה מה שביקשתי אני לעשות. take it from here.

תמונת המשתמש

עמרי
May 1, 2006 06:06 PM
לינק ישיר לתגובה זו

יפה, אהבתי.