הרעיון של נייטרליות הרשת דורש הסבר במובנים של "כלכלה ישנה" כדי להדגים את האבסורד בחוסר הנייטרליות: זה בעצם כמו לגבות מהקניון בהרצליה כספים עבור העובדה שנוסעים רבים מגיעים אליו במכונית; למען הסדר הטוב קיים הסדר דומה, אולם הוא חד פעמי ולא בעלות חודשית. בעצם, הקניונים של האינטרנט כעת נדרשים לשלם "פרוטקשן" כשבאה חברה שמחזיקה קהל לקוחות ואומרת: "אני נותנת ללקוחותי אינטרנט, אתם רוצים להיות שם או לאו?", האינטרנט נחשף פתאום לסחטנויותמ מכל מיני כיוונים ואף למניפולציות בהן חברות ישלמו לספקיות האינטרנט כדי שיחסמו את הגישה למתחרותיהן. בעצם נוצר "מסלול רגיל" לאתרים שלא משלמים ו"מסלול מהיר" לאתרים משלמים.

קריאה נוספת בעניין:
ריק בוצ'ר - זהירות מאינטרנט דו מסלולי, ביזנסויק
עידו קינן: מי סומך על נטוויז'ן ונענע, NRG מעריב
אד אוסוולד: האם אמריקה אונליין חוסמת אימיילים ממבקריה?, בטאניוז

לא רק שסחטנות ואינטרסטים כלכליים פתאום יכולים להרוג את האינטרסים של האינטרנט, אלא שחברות הטלפוניה האמריקאיות עוד טוענות כי הפיכת הרשת לנייטרלית עלולה להפוך את הרשת למבוקרת (regulaterd) יתר על המידה ולמנוע מהחברות את זכותן לעשות ברכושן כשלן. הטענה, לכאורה, הגיונית, אבל בפועל היא צבועה לחלוטין. הפיכת האינטרנט לרשת מבוססת אגרה מאתרים תגרום לכך שספקיות השירות יחובו כעת באחריות על הנזק שהן גורמות: כיוון שהן מפקחות על התוכן, הן אחראיות להפרות זכויות יוצרים, הן אחראיות להפרות פרטיות של גולשים והן אחראיות על פורנוגרפיה פדופילית שעוברת ברשת. פתאום הן לא רק אותו צינור טיפש שהן קראו לעצמן עד היום.

משום מה, דווקא ספקיות התוכן הגדולות הן אלו שהבינו תובנה זו, ולכן הן התאגדו יחדיו כדי למנוע מהדבר להתרחש. אותה קואליציה אבסורדית של מתחרים (גילדה עסקית?) היתה יכולה לקום רק כדי להגן על מטרה שהיא באמת ראויה: האובייקטיבות של הרשת כצינור מידע שמסייע להקטנת פערי המידע. דווקא החיפוש, כמו שכותב ג'ון בטל, יוצר את הידע הנוסף, הידע של הכוונה. אם נדע מה כולם מחפשים, נדע על מה כולם חושבים.

מניעת החיפוש בתוך מאגר אינסופי, אותו מאגר של ידע אנושי שמאוגד כמו רשת עצבית, וגביית אגרה במעבר בין ניורון לניורון, רק יעכב את ההתקדמות הטכנולוגית שעוזרת לצור מקומות עבודה חדשים, בדרך כלל על ידי הפיכת תעשיות ישנות למיותרות ומחשובן, ויצירת תעשיות חדשות לגמרי.

והרי מה הסיבה הפרקטית שספקיות התשתית מעוניינות לגבות את התשלום? לא כי אחזקת הרשת יקרה מדי, שכן אז היו יכולות הן לגבות את הכסף הנוסף מהצרכנים, הספקיות מעוניינות לגבות עוד כסף, כי הן יכולות. פשוט כך. הן יודעות שכל עוד העלות של תשלום לספק התשתית נמוכה מעלות ההתדיינות המשפטית (עלויות עסקה במובן הקואזיאני) אזי יעדיפו ספקיות התשתית לשלם את העלות הנמוכה הזו. כמו שכולנו מתעלמים לעיתים מעוולות קטנות וחיובים קטנים, כך ספקיות התשתית מאמינות שספקיות התוכן יעדיפו לשלם.

קריאה נוספת:
אום מליק: הצילו את האינטרנט, למה ובשביל מי?, גיגהאום

בישראל אנו עוד רחוקים מהמצב הנ"ל, בעיקר כי כל ספקיות התשתית מושקעות היטב בצורה צולבת בספקיות התוכן. דווקא המצב כאן הוא ששוק תקשורת לא תחרותי מאפשר את החופש באינטרנט. אולם, החופש באינטרנט הוא בשוליים. איש לא יכול לצפות שמנועי החיפוש הגדולים יתייחסו ברצינות לבקשה שבאה מספקית שירות שולית בישראל שבאה ואומרת: "או שתשלמו לנו או ש...", ואם לא ישלמו, אז? האם ספקית א' תעז לחסום אתר בחו"ל שיש לו תעבורה עצומה? בישראל, ובכל הנוגע לאינטרנט, הקניבליזם בין ספקיות האינטרנט והמחירים התחרותיים מאפשרים ניוד גבוה, לקוחות פשוט ינטשו את הספק.

הבחינה של נייטרליות הרשת תחל בעוד מספר חודשים, אחרי שספקיות השירות בארצות הברית ינסו לגבות תשלום. דווקא במקרה כזה איגוד של ספקיות תוכן יחדיו והסכמה (או קרטל) שלא ישלמו לספקיות התשתית לא משנה מה, תוכל להביא לנצחון. דווקא במקרה כזה, דיני ההגבלים העסקיים עלולים למנוע מהצרכן את התפקיד לו הם יועדו: להגן עליו מהסדרים כובלים. כאן ההסדר הכובל הוא זה שיוכל להציל אותנו.

תומאס פרידמן אמר בספרו (העולם הוא שטוח: 2006) שהטכנולוגיה הביאה להטשטשות הקו בין ימין ושמאל כשלא ברור כעת היכן מי מהצדדים עומד בנושאים מסוימים. אני חושב שהטכנולוגיה הביאה אותנו למצבים יותר קשים בהם לא רק שהעמדות הפוליטיות נעלמות למען שיקולים פרגמטיים, אלא גם שיחסי היצור נעלמים, ומי שהיה אמור לקבל את הכסף עבור השירותים שהוא נותן פתאום נדרש לשלם עבור מתן שירותים בחינם.