דוגמא אחרת לפוסטמודרניזם שכשל הוא החברה החרדית בישראל. אלו חיים במציאות בתוך מציאות. מחייבים את כלל האזרחים מצד אחד לסור לכלליהם בנוגע לכשרות ומצוות, ומצד שני לא מקבלים את מרותו של החוק ומוסדותיו. כמו כל הקבוצות הפונדמנטליסטיות, גם החרדים בישראל, ברובם, מנסים להתכחש למציאות ולהביא לכך שבעוד שהם נלחמים ביד אחת בדמוקרטיה ומוסדותיה, ביד השניה הם ישתפו פעולה עם גופים שמקדמים את האינטרס שלהם. כך ממשלת סין משתפת פעולה עם חברות אמריקאיות כדי להביא את הטכנולוגיה לסין, אבל רק את הטכנולוגיה שהיא תומכת בה, כך הימין הקיצוני בישראל עותר ופועל למען 'חופש הביטוי', כל עוד מדובר בחופש הביטוי שלו, ולמען תקשורת הוגנת, כל עוד התקשורת כעת היא 'סמולנית'.

לצערנו, התקשורת כעת אינה אידיאולוגית כלל וכלל, ואף לא אינדיאולוגית, התקשורת כעת היא פרטית ומופרטת, ובעלת אינטרס אחד: מכירת מקסימום שטח פרסום כדי להגביר צרכנות. לכן, השאפתנות של עיתון 'ישראלי' מרשימה במיוחד. העיתון רוצה להיות העיתון השני בגודלו בישראל, בעוד הוא ניזון ממדיה קלילה ופרסום. העיתון מבין, אם אפשר להגיד שעיתון מבין, שהתקשורת עוברת למדיום אחר, בו העיתונות החוקרת מתה, או אולי עברה למגזינים, ונותרו רק רכילונים וצהובונים שמספקים חדשות מפי הדוברות הממשלתית. המגזר הפרטי (במובן של אנשים פרטיים, ולא מ"הפרטה") לא מספיק חזק על מנת לבצע תחקירים מעמיקים, ואלו מופנים לביצוע על ידי מבקר המדינה. אולם מבקר המדינה מבקר רק גופים ממשלתיים, ולא פרטיים, אזי תחקירים רציניים לא יהיו כאן.

צריך למצוא מהות שתתגבר על הפוסטמודרניזם, שתבהיר שיש אולי יותר מאמת אחת, אבל צריך לקבוע אמת מוסכמת, מעין "אמת משפטית", כמו בפרשת בנזימן ושרון בה קבע בית המשפט המחוזי כי ישנה אמת משפטית מסוימת, למרות שהיו שתי גרסאות שונות לאותה אמת. חשוב להבין את הבעיה: אי קביעת אמת מוסכמת תגרום לכך שתמשך מלחמה שלא תגמר לעולם ועלולה לפרק את האמנה החברתית עליה יושבת החברה.

לדוגמא, בארצות הברית יש כיום סכסוך בין הCreationists לבין המדע, בו הקריאציוניסטים טוענים שהעולם נברא על ידי האל ומתכחשים לתיאוריות אבולוציוניות ולכל גילוי מדעי. הם מתעקשים למנוע מאותם הזויים המסתמכים על כך שמוצא האדם מהקוף ללמד את העניין בבתי ספר ומנסים לכפות על תלמידים את הלימודים הבריאתיים. השאלה מי מבין שתי הקבוצות צודקת כלל אינה רלוונטית. חברה פוסטמודרניסטית בנויה על כך ששניהם צודקים; חברה אמיתית לא תוכל להחזיק כך זמן רב. על החברה להחליט מהי הדרך הנכונה ולהמשיך בדרך זו. יש לקבוע קביעה, בין אם שיפוטית ובין אם לא, שנושא מסוים הוכרע וזוהי האמת.

כמובן שאני ארגיש רע אם הבחירה תהיה זו שאיני מסכים עמה, וכמובן שכך עשוי להיות במקרים מסוימים, אולם יש להבחין בין חוסר הסכמה תוך שאיפה לשינוי לבין חתירה תחת אושיות המוסד. אי אפשר לפסול את הבריאתיות רק בגלל שהיא מבוססת על דברים של קיצונים דתיים שמעוניינים לחסל את המהות הדמוקרטית של המדינה. יש לפסול אותה על סמך קריטריונים "אובייקטיביים" (ומי יקבע מהי אובייקטיביות?) שידונו בסוגיה. כך יהיה לדוגמא כשנאלץ להכריע בשאלת הפרגמטיות של הזכות ההיסטורית על ארצישראל. גם שאולי קיימת זכות כזו, הפרגמטיזם יאלץ לדון בשאלה מתי, איך והאם צריך לוותר על חזון ארצישראל כדי להבטיח מטרה אחרת, ויאלץ להכריע בשאלה האם קיים ציווי אלהי כלשהו.

הפוסטמודרניזם לא יכול לספק קִדמה בעולם טכנולוגי, אלא במקרה הטוב יכול להוות אמצעי שליטה בהמונים; העולם הטכנולוגי בנוי כך שהמרחק בין הפרטים נעלם ולכן התקשרויות אינן על בסיס לאומי ו\או טריטוריאלי אלא על בסיס עניין, תרבות ושפה. בעולם כזה תווצר תודעה מעמדית ביתר קלות, חרף העובדה שהפרולטר הממוצע אינו מקוון. בעידן בו צנזורה מופעלת משיקולים כלכליים מצד אחד, ומצד שני אמצעי התקשורת המקובלים מאבדים את כוחם לטובת תקשורת מבוזרת, חייבים למצוא תיאוריה חדשה, שתתאים למבנה העל הקיים.