יכול להיות שהשקעתי את החיים שלי בלמצוא את הדברים הלא נכונים, ללכת מהר כדי לגמור ראשון ולהגיע לסוף, כשלא ברור מה הסוף ולא ברור אם צריך לעצור ולהריח את הפרחים בדרך ולהנות. יכול להיות. יכול להיות שכעת, בגיל 27 אני מבין דברים שהייתי צריך להבין בגיל 21, כשמיה ואני נפרדנו. יכול להיות. יכול להיות שאולי הייתי במצב אחר אם הייתי מבין אותם אז. אבל אני איפה שאני עכשיו, וזהו.

השאלה היא למה? השאלה היא בעצם לא שאלה קרה של עלות תועלת, אלא שאלה יותר קשה, כזו שמבוססת על מהות, לא רק על תוכן וצורה. המהות היא שמקסום אושר יכול לבוא על ידי עשיית פרטים רבים יותר מאושרים בקצת או עשיית פרט אחד יותר מאושר בהרבה. אני מניח שהבעיה שלי, כמו הבעיה של ההמוניות שלי, היא שאני מנסה לפנות להמונים קודם ולא לפרטים. את האושר הפרטי שלי אני משיג כבר 6 שנים במועדון, אני רואה את החיוכים של התלמידים, אני רואה אותם באים עם בגרויות ואני לא יכול להיות יותר מאושר. או בעצם אני כן, אבל אני לא מצליח, אני עוצר את עצמי.

...

אבל למה לעצור את עצמך?

...

אני לא יודע. אני לא בטוח שאני צריך. אני צריך לעצור את עצמי. צריך לעצור את עצמי מלקפוץ מגשר לתוך כביש מהיר כשהכביש כל כך יפה, רק כי במציאות זה לא יכול לקרות, זו אולי הבעיה העיקרית במציאות, שהיא נגמרת מתישהוא.