0.
ביום חמישי נסעתי ברכבת לחיפה וחזרה. במהלך הנסיעה קראתי את ספרו של זוז'ה סאראמאגו, "מוות לסירוגין" (כתבה ב'הארץ'). הספר עצמו אינו רלוונטי, למעט סוגיה אחת: באותה העת הייתי היחיד בקרון הרכבת העמוס שקרא ספר. רוב הנוכחים נמצאו במצב סטטי בו הם קראו את אחד מחינמוני הרכבת או האזינו למוסיקה בנגן בלבד. המצב עצמו לא היה מדאיג אותי כל-כך, אלמלא הצצתי מדי פעם לחינמון שלידי וראיתי בו כתבות עומק על הסכנה בריקודים ללא חזיה ועל נושאים שוליים אחרים, וזאת עוד לפני שמדברים על הנגשת האג'נדה הפוליטית לקוראים בכפית.
1.
אולם, התהיה שלי היתה: אנשים קוראים את החינמונים כיוון שהם שם. הסוגיה של הנוחות באותו עניין משמעותית לעניין הצריכה; הסרה של עלויות הצריכה של המידע תגרום להנגשה שלו (וכאן האינטרנט, שהיא בדיוק האנטי-תזה לרכבת, עוזרת, אבל מילא). ועלתה התהיה שלי: האם אנשים היו קוראים ספרים אם הם היו מודפסים ומונחים ברכבת.
2.
דמיינו מצב אפשרי כזה או אחר בו מודפסים ספרים (לצורך הנוחיות, ניתן להדפיס רק ספרות יפה שנמצאת כבר בנחלת הציבור) ולהניח את אותם הדפסים ברכבת, תוך שהנוסעים יכולים לקחת את הספרים עמם לאחר הנסיעה, או להותיר אותם שם. נוסעים אחרים, לאחר שסיימו לקרוא ספר, יוכלו להשיב אותו לרכבת ולהפוך אותה בעצם לשוק של החלפת ספרים בצורה דומה להחלפת קבצים [ועל כך בעתיד].
3.
אף אחד לא יראה את הבעיה או הפגיעה בסופרים במקרה כזה, שוק הקוראים רק יגדל וכיוון שהספרים שיודפסו יהיו ספרים שיצאו מתחום זכויות היוצרים אל נחלת הכלל, לא יגרם נזק לאף אחד. יתר על כן, סופרים שירצו להצטרף ל'הסדר הרכבת' יוכלו לשחרר את ספריהם תחת רשיון קריאטיב קומונס ולאפשר לקוראים גם לקרוא את ספריהם ולקחת אותם הביתה. אכן, מספר סופרים יזעמו על כך שבעצם הקוראים אינם מוציאים כסף על רכישת ספרים חדשים, אלא מתמקדים בספרים ללא מטרה מסחרית; אבל המטרה הציבורית הראויה : של הגברת האורינות והתרבות, היא זו שעומדת בבסיס ההסדר, ועל פניו אין גם כל מניעה חוקית לעשות אותוץ
4.
הסדר הרכבת יכול לקדם אינטרסים ראויים אחרים, בין היתר של החלפת מידע והערות בתוך הספרים. לאחר שיושב ספר לרכבת, הקורא יוכל להכניס בתוכו הערות לקוראים הבאים (ואולי גם ספויילרים), להכניס פתקים עם המלצות על קריאה של ספרים דומים שהוא מכיר, ואפילו להציע (בצורה אנונימית כזו או אחרת) להכיר את הקוראים האחרים. אותם מנגנונים יכולים להביא לא רק לחברה תרבותית יותר ולחברה שמקדמת את הידע והקריאה (שכן בימים חשוכים אלה הקריאה הופכת לתחביב נדיר יותר) אלא גם לרווחה גדולה יותר.
5.
המגבלה היחידה שמוצבת בפני הפרוייקט היא עלות הדפסת הספרים; אם נניח, היה ניתן להדפיס כל ספר שנמצא בתוך מאגר של 'ספרים בנחלת הכלל' (שכוללים, בין היתר, את יצירות המופת של פיודור דוסטויבסקי, ויליאם שייקספיר, חיים נחמן ביאליק ושאר אנשים שנפטרו לפני עשורים רבים ומעלה), הרכבת תדפיס את הספרים, וכל נוסע יוכל לקחת את הספר המדופס בצורה אישית. כמו כן, נוסעים יוכלו, להשאיר את הספרים מביתם ברכבת ולתת לאחרים להנות מהם (בהסתמך על דוקטרינת המכירה הראשונה)
6.
השיטה הזו, לבטח, תבטיח רווחה ותגרום נזק רק למספר מצומצם של אנשים (כמו במקרה של חוק הספאם) שמבססים את עסקיהם על מודל עסקי רעוע בימינו. אולם אין הבדל בינה לבין שירותי החלפת קבצים ברשת; שני השירותים מאפשרים לציבורים שעד היום לא היתה להם גישה למידע ולתרבות גישה מהירה, ללא תשלום וללא מתווכים [דמיינו את המוכר בחנות הדיסקים כGateKeeper של טעם מוסיקלי]. מודל הרכבת הוא מודל מוחשי של שירותי רשת רבים שצצו לאחרונה שמאפשרים החלפת שירים, המלצות, מתן העדפות ושימוש בזמן ומשאבים חברתיים פנויים כדי לקדם את הרווחה.
7.
אני רציני בנושא 'הסדר הרכבת'; אם מישהו מכיר קרן לקידום אוריינות שתוכל לתת כאן כמה זוזים כדי להדפיס ולהשאיר ספרים ברכבת, או ספרים שאנשים רוצים לתרום לפרוייקט, אני אשמח.
מן הארכיב:
שיתוף ספרים : מסע אל העבר
מלוי (http://www.2jk.org/praxis/?p=1694#comment-23140) שלוש לירות של תחילת שנות השבעים הן בערך עשרה שקלים (אבל המחיר לצרכן של הספרים בסדרה הזו היה מחיר מסובסד).
אבל מה הייתה המשכורת הרגילה בשנות השבעים? לפי מה שהבנתי היא לא הייתה גדולה כמו עכשיו.
באופן יחסי שלוש לירות היו שוות לבערך עשרה שקלים של היום. החישוב הוא יחסי, מן הסתם הוא גם יחסי לגובה המשכורת ולעלות החיים באופן כללי בישראל אותה תקופה.
אני בספק. אני אשאל את אבא שלי כשהוא יתעורר לגבי המשכורת של סבא שלי בעבר – והוא היא אחד מה"עשירים" בזמנו בגלל שהוא הסיע שרים או חברי כנסת וכו'.
קשה לי להאמין שספרי קריאה היו חלק כל כך קטן מהמשכורת החודשית.
במיוחד כשכיום מרוויחים 2000 ש"ח ומשהו במשכורת מינימום – האחוז הקטן שהוא 10 ש"ח מזה לא נשמע הגיוני.
כמה זה ביחס למשכורת?
לפי http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1149327
50 לירות בחודש זאת משכורת מכובדת.
לפי מה שאמא שלי ספרה לי בתי הספר סיפקו את ספרי הלימוד. כמה מה50 לירות האלו בעצם הלכו לחשבונות ואוכל וכמה נשארו בשביל ספרי קריאה? להרבה אנשים לא היו רכבים או טלפון.
נראה לי שהשלוש לירות אז יהיו יותר בסביבות ה 70 ש"ח כיום שזה המחיר המינימלי של רוב הספרים.
יהונתן,
זו בדיוק הנקודה שלי.
"ספר שהאנשים שיהיו מעורבים בפרוייקט יחליטו ש*ראוי* להפיץ."
אתה מבין לאן אני חותר ומה מדאיג אותי?
שונרא,
משהו קטן.
הנחתי שאת הקשר ניתן ליצור דרך הבלוג שלך, עברתי על רובו אבל לא מצאתי שום אפשרות לCONTACT. ואת מי לבקש פיונה או דנה?
poly,
לא, כלפי ספרים לא מציאותיים שבאים לתאר מציאות – במקור, אני באתי בטענות. לאחר מכן הדו שיח עבר לספרים ספציפיים. P:
ולא התכוונתי שמישהו צריך לתכנן משהו. תכנון או אינטואיציה, אני לא רואה חשיבות בתהליך.
כשאני קורא את קניוק או את דיימונד (נכון, דיימונד זה מז'אנר המדע ולא הסיפורת, אבל מהבחינה המדוברת הם היינו הך), נשמרת רמה של עקביות שבה אני אומר "הממ, אז ככה זה…", כמובן ישנם מקרים של חוסר אמינות אצל הדמויות, תגובות לא הולמות וכדומה (וזה מה שמפריד בין ספר טוב ללא כל כך), אבל בגדול כל ההתרחשות נמצאת בתוך מסגרת, אף אחד לא ישב ותכנן את חוקי הפיזיקה והפלנטה, הם פשוט תיארו מציאות. זהו, זה כל מה שאני מבקש, סופר ריאלי שלא אכפת לי על איזה עולם הוא כותב. כל מה שרשמתי על הכללים היה יותר פירוק (שלא נאמר ניתוח) ספרותי שנועד להסביר באופן הכי נוח ופשוט כיצד אני מגדיר סיפורת מציאותית.
ותשאיר את פראצ'ט מחוץ למשוואה- אין אצלו רגעים רציניים, הכל פילוסופי גם כשזה לא קומי. אבל ספציפית בדוגמאות שלך, זה לא שהמציאות השתנתה, אלא התיאור או הראיה שלה. זה דווקא נשמע בסדר גמור. כי העובדה שגופה כשלהי נופלת והדם ניגר ממנה, לא אומרת שאי אפשר לספר את זה אחרת ושמוות לא ניצב מן הצד השני.
הארי פוטר-
(LOL, אני מרגיש קצת כמו בכיתה ד' כשהתווכחתי עם מישהו מדוע ריטה (יותר מ15 שנה ואני עדיין זוכר את השם, *זה* כוחו של פרסום לילדים) הנבלת מפאוור ריינג'רס, היא טיפשה וכיצד היא יכולה לנהוג אחרת P-:).
האמת היא שלא הגעתי לספר השביעי, קראתי חלק מהספרים בהתחלה בשביל לדעת על מה הרעש ולאחר מכן כי הם היו זמינים ורציתי משהו קליל, סיימתי את הספר הרביעי ואני יודע בצורה די טובה מה קורה בחמישי, אולי יום אחד אתקדם הלאה. כך שסלח לי אם באמת פספסתי משהו קרדינלי שמשנה את הקערה על פיה.
העניין הוא שאני פשוט לא מאמין לעולם של רולינג, בהרבה נקודות.
נתחיל בכלל מכל צורת ההתפתחות של המעמד החברתי הזה. בעוד שבוז כלפי החוץ והסתגרות פנימית אפשריים במידה מסויימת, תמיד תהיה (וגם לפי רולינג, קיימת) זליגה חברתית, זה לא עולם אטום, הטכנולוגיה מחלחלת לחברי המסדר הזה ובמצבים כאלו, כשיש משהו יעיל יותר, בני אדם יעתיקו ויאמצו את זה.
כמו כן "טכנולוגיה" אנושית היא אולי פרימיטיבית, אבל חוקי העולם, לא כל כך. בעוד שלמלמל כמה מילים ולבלות שנים בסידור תבניות מילוליות וחיבור לחשים זה נחמד וחשוב, אני לא מאמין שלא נוצרו חוקרים ואנשים שמעוניינים להבין כיצד העולם עובד. שלא נוצרו דיסציפלינות של מדע, בייחוד לאור הזליגה שכבר הזכרתי.
הדברים האלו היו משנים, לפחות בצורה מסוימת את התודעה ואת עיצוב החרבה הזו.
"פרימיטיבי", זה דבר שעבד עליו הכלח. שאין בו עוד שימוש ולא יעזור או לפחות יבצע את העבודה בצורה פחות טובה מהאופציה החדישה יותר. עד כמה שהבנתי, עם כל העליונות, הם עדיין משתמשים בסכין ומזלג, הם עדיין לובשים בגדים (גם אם נתפרו במתפרות קסומות בידי ילדים סינים קסומים), הם עדיין נזהרים משיקויים מסוכנים, כך שהקונספט הבסיסי של הקיום האנושי, לא זר להם. אף אחד מאותם אפשרויות בסיסיות יותר, משום מה לא נכנס למשחק.
גם אנחנו עם כל הטכנולוגיה החדישה שלנו, עדיין דוקרים אנשים.
בעניין האובלסקים, אז דווקא יש לנו מושג טוב כיצד יצרו והקימו אותם, זה ידע זמין שמשודר הרבה בטלויזיה, וגם אני יודע P: (אני מת על התוכניות האלו), אבל כפי שאתה רואה האנלוגיה הזו היא לא טובה, כיוון שמלכתחילה לא מדובר במאבק בין טכנולוגיות. וגם שם יש הרבה אנשים שחוקרים את העניין. זה ידע שהוא חלק מהמכלול ומההוויה האנושית. וחלק מההיסטוריה הטכנולוגית.
אם יש בעיה לאתר מישהו כשהוא לא משתמש בקסם, על אחת כמה וכמה מכשירי עיקוב, זה עניין מאוד משתלם. כיצד עכשיו מאתרים מישהו? בין אם זה בהנדסה חברתית ובן אם זה טכנולוגיה, שמירה או לא, כשרוצים לאתר מישהו, ניתן לעשות זאת (בייחוד על פני תקופה של 16 שנה וכאשר ידועות נקודות שבהם מישהו יהיה בזמן זה או אחר).
מספיק רק להשתלט על מוחו של איזה מוגלג ויאללה אכבר(זו לא טעות כתיב D-:).
עוד נקודה זה מה שציינת של אנשים שיודעים לשמור על עצמם בעינויים, אז זהו שלא. אין אנשים שלא נשברים תחת עינויים השאלה היחידה היא כמה זמן. בגלל זה מידור הוא עניין חשוב כל כך בשירותי ביטחון.
ואם יהיו רחפות, לא רבים אולי ילמדו לנהוג במכונית, אבל המכונה הזו תהפוך לחלק מההסטוריה והידע הכללי, בדיוק כמו כרכרה. כמה אנשים היום לא יודעים מהי כרכרה ומה מעשיה?
אין שום צורך להגניב דברים מסוכנים שניתן לתפוס, יש כאלו למכביר בכל מקום. ובייחוד אם יש כזו בורות וזלזול ב"טכנולוגיה". נראה לך שצה"ל לא היה מגניב קטפולטה לאירן עם היה חושב שזה יעזור לו להשתלט עליה?
ולבסוף, לחץ מהרשויות או לא לחץ מהרשויות, כשזה כל כך קל…
(היה להם נדמה לי אפילו איזה עכברוש שיכל לפעול די בחופשיות).
בעיקרון יש עוד דברים, כל הסדרה זועקת כנגד חוש ההתמצאות שלי בכל כך הרבה אופנים, שהכל נהפך לקרן אחת מרוכזת של הרתעה במידה שזה כבר לא כמה דברים שלא מסתדרים לי. כמו לנסות ולנתח מה לא מציאותי בדרדסים.
poly,
יצא קצת ארוך, התחלתי לכתוב את התגובה הזו עוד אתמול אבל לא הספקתי P:
עפרונית,
מי סיבסד?
ומאיפה המידע על השווי?
poly – אני לא יודעת מה המקורות *שלך* (פרט ללינק אל הסיפור ההוא, ותסלח לי שאני מתייחסת אליו בחשדנות, אבל לא הבנתי אם מדובר בסיפור דמיוני, או תיעודי או וואטבר. בכל מקרה, לא מצאתי שם איזכור לשנה אליה מתייחסים.) וחלק מהמידע שאתה מדבר עליו פשוט לא נכון. שכר המינימום היום, לדוגמא, הוא 3,850. זה יותר קרוב לארבעת אלפים שקלים מאשר לאלפיים. וכשאתה מברר לגבי שווי הלירות, אתה צריך לשים לב לשאלה על איזו תקופה מדובר. ערך הלירה בשנות החמישים היה שונה דרמטית מערך הלירה בתחילת שנות השבעים ועד להחלפתה על ידי השקל (ואז השקל החדש).
אני חושבת שאתה מבלבל בין מושגים. מה הקשר בין ספרי הלימוד לבין ספרי קריאה? והעובדה שלהרבה אנשים לא היו כלי רכב או מכשירי טלפון לא קשורה לשאלה מה הייתה המשכורת שלהם, אלא בעיקר לשאלות של התקדמות טכנולוגיות. תראה מה זה, פעם לאנשים לא היו טלפונים סלולריים, והיום גם לעניים יש טלפונים סלולריים! מה זה אומר? שהם לא עניים?
אני חוזרת על זה שוב – הספרים בסדרת "עם עובד" היו מאד זולים. הם היו זולים עד כדי האפשרות לקנות במכה עשרה מהם ולא כהוצאה חריגה. הם היו זולים גם בגלל הסיבסוד (מלוי – לא יודעת מי סיבסד) וגם בגלל ההוצאה שלהם שהיא מאד מאד בסיסית. הדפסה פשוטה, דפים באיכות לא כל כך גבוהה, כריכה דקה, בלי תמונות. ככה זה, כשה"תוכן" מוצלח לא צריך לעטוף אותו בפירוטכניקה.
אנשים לא ימצאו תוכן טוב בלי פירוטכניקה. לא הייתי מוצא את The Wish List הנהדר של אואן קולפר בלי הדחיפה של ספרי ארטמיס פאול שלו שהראשון היה טוב והשאר חביבים.
אני לא יודע אם הייתי קורא את עולם הדיסק בלי התרגום לעברית והכריכות הנהדרות שמזכירות לי את הכריכות של הארי פוטר בעברית – מבחינת הפרטים בכריכה שמבינים למה הם שם במהלך קריאת הספר.
לגבי הטכנולוגיה – פשוט תהיתי על מה בזבזו את המשכורת חוץ מבגדים ואוכל, וג'אנק פוד, כי ידוע לי שלא היו הרבה טלוויזיות וטלפונים ורכבים לאנשים. גם הם לא שילמו על ספרי לימוד כי בית הספר סיפק אותם. זה דבר שמעניין אותי.
זה אומר שהעניים גנבו פלאפון או קנו אחד גנוב, או בייצור זול וגרוע וכנראה לא לפי התקנים, או שהם לא כל כך עניים.
לגבי העבר – בשביל טלפון היה צריך קו טלפון והקווים עדיין לא הגיעו להרבה מקומות והיו צריכים לחכות כמה שנים בשביל לקבל קו.
סבא שלי קיבל קו בגלל שהוא היה צריך להסיע שר או חבר כנסת – שכחתי מה בדיוק.
הוא גם קיבל רכב בגלל זה, והטלוויזיה הוא קנה בגלל שהוא הרוויח כסף טוב כשבעבר היה ערוץ ישראלי אחד ששידר חדשות קצרות וסרטונים מצוירים קצרים פעם ביום והיה את הערוץ הירדני נראה לי.
הוא גם קנה גיטרה מייצור לא מוכר ולפי מה שהבנתי כל אלו היו מותרות, וקשה לי להאמין שספרים לא היו מותרות ושאנשים בזבזו כסף עליהם.
אני עדיין צריך למצוא מקור שיכתוב מה המשכורת החודשית הרגילה הייתה במשך הזמן. קשה לי להאמין שספרים היו בערך של עשר ש"ח כיום.
poly – בפעם האחרונה כי זה מתחיל להיות קצת טרחני:
העובדה שאתה לא נחשף לספרים בלי כריכה נוצצת מעידה עליך יותר מאשר על הספר. מעבר לכך, כל הרעיון מתייחס לסיטואציה מאד מסוימת של קהל שבוי – אם אתה נמצא ברכבת ויש לך שעה להעביר, ויהיה לידך ספר, הסיכוי שתקח אותו ותתחיל לקרוא אפילו רק כי משעמם לך, גדול יותר מזה שתתחיל לקרוא ספר שלא קיים, נכון?
אני לא יודעת בן כמה אתה, אבל פעם גם "ג'אנק פוד" לא בדיוק היה נפוץ במיוחד. אפילו אני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שהייתה כשפתחו את מק'דונלדס ואת פיצה האט. כשההורים שלי היו ילדים ה"ג'אנק פוד" היה מקסימום פלאפל או תירס חם. אני מבינה שבתרבות השפע של היום קצת קשה לך להבין על מה "בזבזו" את הכסף. ובכן, היות ולא היה יותר מדי, לא בזבזו. מחשבה מדהימה, הלא כך?
אני אגיד את זה בפעם האחרונה – לא כל ספר עלה עשרה שקלים. ספרים מסדרת "עם עובד", שנמכרו בצורה מסובסדת ובפורמט שבלוני, עלו בסכום שמקביל לבערך עשרה שקלים של היום. אם קשה לך להאמין אתה מוזמן לברר פרטים עם אנשים שקראו ספרים בשנות השבעים של המאה הקודמת. מסתובבים עוד כאלה ביננו.
הערה אחרונה, כי זה באמת לא קשור לנושא – "זה אומר שהעניים גנבו פלאפון או קנו אחד גנוב, או בייצור זול וגרוע וכנראה לא לפי התקנים, או שהם לא כל כך עניים" -> או שהם נכנסים לחובות, או שיש להם סדרי עדיפויות אחרים, או שאין להם ברירה (פעם, אגב, לא היה ממי לגנוב סלולרי, ואפילו סלולרי בייצור גרוע וזול לא היה. אגב, כשאני אומרת "פעם" אני לא מתכוונת ל"לפני עשר שנים". אלא טיפ טיפה יותר מוקדם).
הג'אנק פוד שאני מדבר עליו היה המבורגר – אני יודע שזה היה קיים לפני 40 שנה בערך בישראל. אז אולי זה היה יותר בריא ואולי לא.
אני יודע גם שהיה קולנוע לפני 40 או 30 שנה בערך וגם על זה בזבזו את הכסף.
אני לא מחשיב מישהו בחובות כמישהו עני. אני בספק אם למישהו אין בררה – יש זימוניות וטלפונים ציבוריים, ואם לא צריכים ליצור עם מישהו קשר בדרכים יש בבית קו טלפון שיותר הגיוני שיעלה זול יותר מהפלאפון עצמו ומהחיוב החודשי.
"מחשבה מדהימה, הלא כך?" אין צורך להתנהג ביהירות.
ואם בהוצאה מסובסדת ספרים עלו עשרה ש"ח של היום, כמה הספרים הלא מסובסדים? אם הם מסובסדים אז הם דוגמה מיוחדת ולא הנורמה, ובכל זאת אם ייקח להדפיס כל עותק בעשר ש"ח או חמש ש"ח אני לא רואה מה הטעם כשאפשר לבקש תרומות של ספרים וספרים עדכניים יותר יתקבלו וחלקם בשפה שקל יותר להבין, ובעברית.
"
העובדה שאתה לא נחשף לספרים בלי כריכה נוצצת מעידה עליך יותר מאשר על הספר" – שוב, אין צורך להיות יהיר ולחשוב שאת יודעת מה אני קורא ולמה.
כתבתי שלא הייתי שם לב לאואן קולפר אם לא הייתי קורא את "ארטמיס פאול". לא הייתי קורא אותו אם לא היו דוחפים אותו כל כך הרבה כי למרות שאני לא אוהב כשדוחפים ספרים החלטתי לבדוק אותו בסוף, ואני לא יודע אם הייתי קורא אותו בזמנו אם הוא לא היה בעברית כי למרות שידעתי אנגלית לוקח לי יותר זמן לקרוא באנגלית ויש לי מספיק ספרים בספריה לקרוא.
גם אם השם "אואן קולפר" לא היה מוכר ספרים בארץ, אני בספק אם עותק של The Wish List – עותק יחיד עם עטיפה ממוצעת בהוצאת Penguin, היה מגיע לחנות שבה קניתי אותו, ואני בספק אם הייתי בודק אותו אם לא הייתי נהנה מארטמיס פאול.
אם תרצי ואם לא, הכריכה היא הדבר הראשון שרואים ובלי כריכה צריך להסתמך על שם הספר או על הסופר.
גם מידע על הספר בכריכה מאחורה עוזר.
אני לא מבין למה צריך לשבור את הראש ולבקש מאנשים כסף כשברור שיש לאנשים יותר ספרים שהם מוכנים להפטר מהם מכסף, וכשיש חנויות שמוכרות ספרים משומשים שחלקם במצב טוב בחמש ש"ח.
גם צריך עברית כי רמת האנגלית של הרבה אנשים לא גבוהה, וספר בעברית הרבה יותר קל לקרוא.
גם אנשים שאולי קראו רק את ארטמיס פאול לא יקראו ספר שכתוב עליו Eoin Colfer למשל. אם יהיה כתוב עליו "אואן קולפר" אולי יותר אנשים יקראו אותו כי הם יזהו שזה אותו אדם.
גם קוראים בגיל צעיר יותר יוכלו לקרוא את הספרים – כמו שכבר כתבתי, חלק מהאנשים יקחו את הספרים איתם וחלק אולי יחזירו אותם ובזמן הזה הם לא יהיו כלואים, ויש לאנשים ילדים וקרובים וכו' שאולי ירימו את הספר.
הכריכה היא פתח לספר, אחרי זה מה שכתוב מאחורה ובסוף הספר. אלו דברים שצריך לעבור. הציור על הכריכה יכול להיות פשוט. אחרי הכריכה ומה שכתוב בכריכה מאחורה זה תפקיד הסופר להשאיר את הקורא.
גם בגלל שלוקח לי יותר זמן לקרוא באנגלית מאשר בשפת האם שלי, אני מניח שלחלק מהאנשים גם יהיה קל יותר לקרוא בעברית. כמובן שיש דוברי אנגלית כשפת אם בארץ אבל הרוב עברית.
אני יודע שאני לא אנסה לקרוא שייקספיר באנגלית כי אני לא מעוניין לפתוח את המילון אחרי כל שלושה מילים, ואני יודע שאני לא אמהר לקרוא ספרים של אייזיק אסימוב באנגלית כי יש הוצאות כמו מסדה ואודיסיאה וינשוף שמתרגמות את הספרים שלו לעברית ויהיה לי קל יותר לקרוא את הספר.
גם אם נניח שמדובר בשעה, בשעה הזאת אנשים יקראו יותר עמודים מספר בעברית מאשר מספר באנגלית והם ידעו אם הם מעוניינים להמשיך לקרוא אותו, בין אם זה לקחת את העותק לבית, ללכת לספריה, או לקנות את הספר בחנות.
התרגום לעברית היא דרך להגדיל קוראים, ולעניין קוראים מגיל צעיר. אם מישהו היה מתרגם את The Wish List לעברית הייתי שמח כי הוא היה רואה שזה מי שכתב את ארטמיס פאול ואולי היה קורא ספר שלדעתי יותר חשוב מסדרת ארטמיס פאול ויותר עמוק.
אם מישהו יתרגם חלק מסדרת ספרי עולם הדיסק לעברית, למרות איבוד חלק מההומור אפשר לסלוח על זה כי אנשים יכירו את סדרת עולם הדיסק.
אם מישהו יתרגם את I, Robot לעברית יותר אנשים יגלו את הרעיונות הנהדרים בספר הזה, ויכירו אותם בגיל צעיר יותר.
אותו דבר על A Series of Unfortunate Events, אותו דבר על Septimus Heap – Magyk – Book One של Angie Sage.
כל הדוגמאות האלו, חוץ מ The Wish List תורגמו לעברית ובעזרתם ילדים ונוער מכירים סופרים נהדרים ורעיונות נהדרים. סדרה של צרות תורגמה רק בחלקה לצערי אבל זה עדיף מכלום.
צריך תרגום לעברית, לא משנה עד כמה שהספר נהדר, וצריך כריכה כלשהי ואולי הסבר קצר מאחורה שיגרום לאנשים לקרוא את הספר, גם אם הכריכה מאוד פשוטה.
גם אם זה משהו כזה:
http://www.amazon.com/Curious-Incident-Dog-Night-Time/dp/1400032717
וכיום יותר מתמיד, גם בגלל ריבוי הטכנולוגיה ושיפור מהירות הרכבות, גם אם לאנשים יש שעה צריך לגרום להם לקרוא את הספר מתחילתה מאשר להרהר במשך עשרים דקות כשהם משחקים בסנייק בפלאפון או מדברים עם אנשים בפלאפון.
זה יגדיל את הסיכוי שימשיכו לקרוא את הספר, ושיקראו מספיק ממנו כדי להתעניין, ושיקראו אותו בכלל כי אם אנשים יראו שיש להם עוד עשר דקות אני בספק אם הם יטרחו לקרוא את הספר אחרי שהם בזבזו זמן בסנייק ושאר המשחקים שיש בפלאפון למשל.
גם לאנשים יש יותר ספרים בעברית לתרום, אם מחליטים על תרומה במקום או בנוסף להדפסה – גם בגלל יוצרים מקומיים, וגם בגלל שהייבוא של ספרים באנגלית לא טוב גם בסדרות וספרים רבי מכר כמו The Curious Incident of the Dog …. ושל סדרת עולם הדיסק.
גם אנשים יכירו יותר יוצרים ישראליים.
היה לי דוכן מכירת ספרים משומשים כשרובם בחצי מחיר מהמחיר המומלץ לצרכן, וחלקם עוד יותר בזול – באנגלית ועברית, ותמיד שאלו אותי אם יש לי ספרים של רם אורן וחלקם לא נשארו לעיין במה שיש לי אחרי שאמרתי להם שאין לי ספרים שלו.
הרבה מהספרים שמכרתי היו כמו חדש או במצב מאוד טוב אז אני בספק שאיכות העותקים שלי הייתה הבעיה שבגללה לא מכרתי או המחירים – היו לי מספיק ספרים זולים בסביבות ה 5 ש"ח 10 ש"ח 20 ש"ח באיכות כמו חדש או באיכות טובה.
חלק מהאנשים לא יתעניינו אם לא יהיו יוצרים ישראליים.
ואם כבר מציינים ילדים וכליאה, למה לא לתרום ספרים לספריות של בתי חולים לילדים?
זאת כליאה יותר ארוכה ויותר מדכאת.
הרשומה הזאת ורשומה באתר אחר שבו הכותב דיבר על תרומת קומיקס לקראת חג המולד נתן לי את הרעיון, וגם יש יותר תמריץ לתרום ויותר תמריץ לתרום חומר קריאה יותר איכותי.