"ססמא, כמו צירוף מספרים, נמצאת בתודעתו (mind) של החשוד ולכן היא עדות הנמצאת מעבר לאפשרות החקירה של חבר המושבים במשפט" (Boucher v. State, United States District Court for the District of Vermont, 2007 WL 4246473)
לפני מספר חודשים, עת דנתי בחוקתיות של חוק נתוני תקשורת, הבאתי בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מסמך המסביר מדוע מסירת נתוני תקשורת (שהם זרועו הארוכה על שיחו של אדם) מהווים חלק ממחשבותיו ועל כן מוגנים על ידי חסיון ההפללה העצמית. הועדה חלקה על דעתי ומסיבותיה בחרה לקדם את החוק כמו שהוא.
לאחרונה, כפי שפורסם בבלוג Volokh Conspiracy, בית משפט בארצות הברית נטה לקבל גישה יחסית דומה לגישתי ופסק כי אדם אינו מחויב למסור את ססמאותיו לשלטונות בעת חיפוש במחשבו שכן ססמא, כמו מחשבה, מוגנת מפני חדירה שלא כחוק לראשו של אדם.
סבסטיאן בושר חצה את הגבול בין קנדה לארצות הברית בחודש דצמבר 2006 עם מחשבו הנייד. מידע מודיעיני כלשהוא הביא את משטרת הגבולות לחשוד כי במחשבו של בושר מוחזקת תועבת קטינים, שאחזקתה והצפיה בה אסורה על פי חוק. בושר נעצר, ולאחר שהובהר לו כי זכותו לא לשתף פעולה עם הרשויות החוקרות פתח את מחשבו והזין ססמא על מנת לגשת לכונן קשיח שהכיל תועבת קטינים. לאחר שסגר את מחשבו, פג המועד בו הססמא היתה זמינה ולכשנדרשו רשויות החקירה לבחון את מחשבו לא היו מסוגלים לגשת לכונן הקשיח שהכיל את המידע.
רשויות החקירה פנו לבית המשפט, במסגרת החקירה, בכדי לחייב את בושר למסור את הססמא למחשב ולהציג בפני חבר המושבעים את התמונות שאוחסנו על המחשב (ונצפו כבר על ידי החוקרים) אולם זה טען כי זכותו למניעת הפללה עצמית חוסה על פרטים אלו ועל כן לא הסכים למסור את הססמא. בית המשפט (בערכאה נמוכה) פסק כי מסירת פרטים אלו תהיה פגיעה בזכותו להפללה עצמית ועל כן הכיר בזכותו לא למסור פרטים אלו.
חשיבותו של פסק הדין שנראה פשטני לכשעצמו היא עצומה. פסק הדין קובע, בעצם, מבלי לשים לב אולי, כי הצפנה היא זכות חוקתית ושבפועל כל מידע מוצפן יהיה חסוי תחת הגנה זו. המשמעות עשויה להיות רחבה יותר כאשר ההצפנה מגנה, לדוגמא, על כל נתוני התקשורת שלך או אפילו על כלל המידע השמור באתר אינטרנט שבחזקת אדם אחר. כל עוד לאף אדם מלבדך אין גישה לאותו המידע, המצב המשפטי הינו כי אינך מחויב למסור אותו אם זה מוגן בססמא.
מצב זה עשוי להיות הפוך, אולי, למצב בו עמד גלעד שרון כאשר נדרש לחשוף פרטים באותו מקרה ( ע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל) בו נחשד בהונאה ובית המשפט פסק כי:
כך למשל, מקבלים לקוחות הבנקים מידע שוטף על פעולות בחשבונותיהם, דרך האינטרנט ובאמצעות שימוש בסיסמא מזהה שמאפשרת להם ולהם בלבד, נגישות מיידית אל המידע וכן את הנפקתו המיידית בצורה של מסמך. בצורה דומה, מנויים בני אדם על חשבונות דואר אלקטרוני שניתן להגיע אליהם, באמצעות סיסמא, דרך כל מחשב המחובר לאינטרנט, בכל מקום ברחבי העולם, להדפיסם ולקבל את המידע בדרך של מסמך. התפתחויות אלה מחלישות במידה רבה את הקשר בין הנגישות או הזמינות של חפץ לבין החזקתו הפיזית
הרעיון בו הגנת מידע בססמא הופך את אותו מידע לחלק מהמידע המוחזק בידך הוא לוגי מכל כיוון. השימוש בטכנולוגיה על מנת להרחיב את יריעתו של אדם הוא שימוש טבעי כמו חיפוש, אחסנה ושמירה של מידע. התפישה לפיה המידע הוא לא רק קניינו של אדם אלא גם המשך של מוחו, ומוגן מפני חדירה למחשבה, היא תפישה נכונה וצודקת יותר מכל.
Blogged with Flock
עוד מקרה שנראה כמו נבל ברשות התורה שמתנגש לי עם השכל הישר.
המידע כבר היה נחלת הרשויות החוקרות, עקב ההחלטה הראשונית של הנאשם למסור את הסיסמה. אם החוקרים היו מצלמים במצלמה את מסך המחשב, זה היה קביל כעדות? אם כן, הרי זה אבסורד.
האם יש סיבה שבגינה בית משפט לא יאשר לרשויות כעת צו חיפוש שיאפשר לשבור את הצפנת הסיסמה של המחשב (ולאו דווקא יחייב את הנאשם למסור את הסיסמה), בשל חשד מעבר לסביר?
אני לא חושב שהוא נבל ברשות התורה, אני אפילו מאמין שעדות של החוקרים על התוכן של מסך המחשב תהא קבילה בהרשעתו. אני חושב שצריך מקרים כאלו כדי להבהיר כמה בית המשפט צריך להגן על הזכות שלנו לשמור מידע לעצמנו.
מצד שני, מדובר בהצפנת PGP, מה שבית המשפט בעצמו הסביר שעשוי לקחת כמה שנים לפתוח.
סלח לי על בורותי המשפטית, אבל מה ההבדל בין מצב זה של חיפוש במחשב, לבין מצב בו מחפשים בדירת החשוד ונתקלים בכספת נעולה?
אני מניח שניתן לדרוש מהבעלים לפתוח את הכספת (נכון?),
כלומר שהצו המשפטי לחיפוש בדירה כולל גם את תוכן הכספת, אף אם היא מכילה יומן אישי ובו נתוני תקשורת ומחשבות שעלולות להפליל את החשוד.
אני מתעלם מסוגיית "עד כמה קשה לפצח" כספת לעומת הצפנה, משום שאני מניח שאינה רלוונטית לחוקיות.
דודי,
זה בדיוק מה שבית המשפט אמר בפסק הדין: אם הכספת נעולה במפתח (חפץ) אז אפשר לאתר את החפץ, לעומת זאת, אם היא מוצפנת בססמא, אז אסור להכריח אותך למסור אותה.
זה נהדר.
ובינתיים באנגליה…
http://en.wikipedia.org/wiki/Regulation_of_Investigatory_Powers_Act_2000
הפסקה האחרונה שלך פוסקת בשלמות שאין דבר טוב מאשר שמירה על זכות הפרטיות של המחשבה.
בכלליות אני מסכים, אבל אני חייב להגיד שלא בצורה מלאה כמוך: פרטיות המידע שלי חשובה לי מאוד, אבל כואב לי לחשוב על כמה זה ינוצל על ידי חלאות אדם ופורעי חוק.
לפעמים אותה הסיסמה שאתה בעד להגן עליה בחירוף נפש, יכולה הייתה לחסוך חיי אדם ופגיעות נפשיות.
אורן,
האם היית מוכן שהמשפט, גם במחיר של הצלת חיי אדם, יכיר בזכות של הממשלה לחדור לראש שלך ולנהל שם חקירה על זכרונותיך? אני לא.
אני לא מבין משהו. בית המשפט הכיר בזכותו של בושר לא למסור את הסיסמה, עד כאן ברור. אך איך הגעת ל"הצפנה היא זכות חוקתית ושבפועל כל מידע מוצפן יהיה חסוי תחת הגנה זו".
לאדם יש זכות חוקתית לא למסור סיסמה, אך האם זה אומר שהמידע המוצפן עצמו מוגן? חס וחלילה. אם האדם כתב את הסיסמה על דף נייר אותו מצאו החוקרים בביתו – המידע אינו מוגן. אם ניתן לפצח את ההצפנה ולהגיע אל המידע ללא הסיסמה – גם אז המידע אינו מוגן.
הזכות החוקתית היא על הסיסמה עצמה, לא על המידע המוגן בעזרתה. באותו האופן זכותך החוקתית לא לספר עם מי דיברת, לכמה זמן ומתי, אבל אם זה כתוב איפשהו, מותר לחוקרים לבדוק זאת.
ניר,
אם יש לך זכות חוקתית לא למסור ססמא, זה אומר שכל מה שמוגן בה, אלא אם מישהו אחר יפתח את ההגנה (מישהו אחר ולא אתה), מוגן.
זו זכות חוקתית נגזרת (או שניונית) אבל עדיין זכות חוקתית.
תגובה לקטע
======
כמו כן, ראה את סיפורו של עובד בבסיס אמריקני בסעודיה, שהחזיק פדופיליה במחשבו הנייד, ונעצר לאחר שהתוכן דלף בטעות לרשת הצבאית:
http://volokh.com/posts/1198012793.shtml
(United States v. King, 2007)