0.
"גם שוטרים העוסקים במלאכת אכיפת החוק, הנאלצים להתמודד עם מצבים קשים, כפופים להוראות החוק. על כן בבואם לאכוף את החוק עליהם לעשות כן תוך שימוש באמצעים שהחוק מעניק להם" (עפ 8133/09 שחר מזרחי נ' מדינת ישראל). המשטרה היא המבצעת של המדינה בכל הנוגע לאכיפת החוק; המשטרה קיבלה את הכח מהמדינה על מנת להפעיל אלימות. אותה אלימות היא החריג לכלל, והיא מוסדרת במספר דרכים: למשטרה מותר להפעיל אלימות לצורך ביצוע פעולות מסוימות כמו מעצר חשודים, סעיף 19 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) קובעת כי "מי שמוסמך לעצור אדם חב מעצר רשאי להשתמש בכל אמצעי סביר הדרוש לביצוע המעצר, אם האדם מתנגד למעצר או מנסה להתחמק ממנו", כך גם במקרים אחרים. אולם, ככל הנוגע להרג חשודים, לשוטר אין דין מיוחד, אלא הוא כפוף להוראות חוק העונשין המאפשרות הרג במקרים ייחודיים בלבד: סעיף 34י לחוק העונשין מאפשר הגנה מהעמדה לדין במקרים של הגנה עצמית וסעיף 34יא מאפשר את הגנת הצורך, ההגנה האישית: זו שמאפשרת לרשויות החוק להפעיל אלימות במקרים חריגים שבחריגים, בהם בג"צ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל.
1.
בעניין הועד הציבורי נגד עינויים, קבע בית המשפט העליון כי "סייג ה"צורך" שבחוק העונשין אינו יכול לשמש מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה וכי אין בו בסיס לקיום הנחיות לחוקרי השב"כ, המאפשרות שימוש בשיטות חקירה מעין אלה. בה בעת, אין בהחלטתנו שלילת האפשרות כי סייג "הצורך" יעמוד לחוקר שב"כ, בין במסגרת שיקול-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אם יחליט להעמיד לדין ובין אם יועמד לדין פלילי, במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט". כלומר, בית המשפט העליון החליט כי אין מקום ליתן הרשאה מראש להפעלת אלימות, אלא בכל מקרה בו המדינה מפעילה אלימות כנגד אזרחיה או נגד אחרים, עליה לחשוב על כך פעמיים (וראה, לעניין זה, בג"צ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים נ' ממשלת ישראל).
2.
כלומר, דין אחד לשחר מזרחי, השוטר שירה במוחמד גנאיים, גנב רכב שלא היווה סכנה לחייו ולשי דרומי שהרג פורץ שלא סיכן את חייו ובעקבותו הוצעו תיקונים לחוק כדי להלבין את זיכויו של דרומי, ששבדיעבד אמור היה לסייע למזרחי. בכלל, אם כל בקשות החנינה למזרחי נדונות, והתמיכה שמזרחי זוכה לה מכל קצוות השלטון, היה דומה כאילו הוא ניסה לירות על גנאיים כאשר היתה סכנה לחייו, כשם שדרומי לכאורה עשה (לדרומי לפחות היתה סכנה לרכוש).
3.
אולם לא כך הדבר, בית המשפט העליון פסק כי "המערער ירה במנוח כדי למנוע את הימלטותו ועל מנת שלא "לוותר" לו, ולא מתוך תחושה של סכנה של ממש לחייו או לשלמות גופו. אכן, נראה כי המערער פעל מתוך מסירות ודבקות במשימה, אולם ערכים ראויים אלה הביאו במקרה שלפנינו לתוצאה הרת אסון".כלומר, המאבק נגד שלטון החוק, יחד עם הצעת חוק פופוליסטית נוספת, מביתו של דני דנון, שקובעת כי "לא יישא שוטר או איש ביטחון באחריות פלילית למעשה שהיה בתוקף תפקידו, והיה דרוש להדוף תקיפה כלפיו או זולתו, או למנוע בריחה של אדם שעבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, מקום בו סבר השוטר כי נשקפת סכנה לחייו או לחיי זולתו" אינה שונה מהוראות החוק הפלילי בכלל, ומראה על הלהיטות לחקיקת יתר פופוליסטית.
4.
יש לזכור כי המשטרה קיבלה את סמכותה רק לצורך שמירה על אזרחים, ואם היא חורגת מסמכותה, יש להחליפה, במהרה.
סעיף 4 לא ברור. את מי צריך להחליף? את המשטרה או את הסמכות?
הנה שני הסנטים שלי כהדיוט משפטי.
ראיתי את שחזור המקרה בסרטוני וידאו מאתרי החדשות השונים (ערוץ 2 וערוץ 10 אם אני זוכר נכון). ולפחות מהפרספקטיבה האישית שלי ומהניסיון הדל שלי כמאבטח לשעבר, אני יכול להבין מדוע זה נראה כמו סכנת חיים. מתפתח עימות אלים, שבו הגנב נוקט באלימות כלפי השוטר והשוטר מגיב. אני חושב שפסיקת בית המשפט פה היא שגויה. סביר להניח שבסיטואציה כזו גם אני הייתי יורה.
בנוסף, האמון בבית המשפט הולך ומתדרדר באופן קיצוני כאשר הפסיקה השערורייתית בדבר הנעליים של בייניש רק החריפה את חוסר האמון הזה. אני (ואני חושב שגם הרבה אחרים) לא ממש מאמין בבית המשפט הישראלי ולא מאמין בטוהר הפסיקה שלו. אני לא מאמין שהשופטים לא הושפעו משיקולים זרים.
קל לשבת בבית מול המחשב ולכתוב, אין התייחסות לסיטואצה השלמה אם היה עולה בידו הוא היה דוקר למוות את שחר מזרחי ולא היה עוצר להזעיק עזרה ואו לסייע. כל האירוע לקח מספר דקות וזה הזמן שהיה לשחר בכדי לא למות !!!
לאחר מעשה אולי היה כאן שיקול דעת מוטעה אבל לא כזה שמצריך להכניס אותו לכלא.
איך מצפים משוטרים שיסכנו את עצמם למען ביטחון האזרחים אם אין להם גיבוי?
גילוי נאות
הכותב הינו מתנדב פעיל בסיור ומכיר את הנפשות הפועלות.
נזכיר רק ששי דרומי זוכה מביצוע עבירה של הריגה ומעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והורשע בביצוע עבירות בנשק (החזקה ונשיאה).
מעניין מה ציפה בית המשפט ששחר יעשה.
שלא יירה וימשיך לרדוף אחר הגנב? אני בטוח שאמא של שחר מזרחי מעדיפה לבקר אותו בכלא ולא כשהוא שוכב משותק בבית חולים (וכמו שאמר אביו של שלומי אסולין: "הלוואי שהבן שלי היה נוהג כמו בנך וחי. הייתי יושב לידו ולא כשהוא צמח").
שיפסיק לרדוף אחרי הגנב? ואם הגנב היה נמלט ודורס ילדה קטנה במהלך המנוסה? על מי הייתה נופלת האחריות? אני משער שאז שחר היה מקבל חמש שנים בכלא.
שחר נאבק עם גנב שניסה לדקור אותו במברג! משלב זה והלאה דמו מותר מכל בחינה שהיא. כל השאר זו דמוגוגיה ופחדנות של שופטים מורמים מעם שיושבים במשרדיהם החמימים ומדגמנים זכויות לעבריינים על חשבון ביטחון לאזרחים.
רועי,
אני מבין שמה שבית המשפט כתב לא ממש נכנס להגיון שלך.
99.9% מהאנשים שמגיבים בנושא בכלל לא קראו את פסק הדין והעובדות לא מעניינות אותם – ובצדק (מבחינתם) כשמדובר בערבים – הכל מותר.
זה לא משנה אם השוטר היה בסכנת חיים או לא, ברגע שמדובר בערבי ובגנב ערבי, דמו מותר.
זו לא תופעה ייחודית לישראל, אגב, גם באיטליה ובצרפת (ובמידה כזו או אחרת בשאר העולם) מאשימים את הצוענים/אפריקאים/מוסלמים/מהגרים בכל צרות העולם. מאוד נוח שיש את האחר.
עד שאותו בריון על מדים ידפוק כדור בראש ליהודי טוב ואז כולם יצווחו על כך שהשוטרים אינם אלא עבריינים על מדים.
תחי מדינת ישראל וכל הכבוד לפיני בדש ואהרונוביץ' ("נראה כמו ערבוש").
בית המשפט טעה בכך שלא היה יכול לעולם להיכנס לנעליו של שחר מזרחי. שחר מזרחי הוא שוטר מצטיין ומסור שבשעות אלו יושב בכלא על שיצא להגן על רכוש אזרחים. הוא נקלע לסיטואציה בה הוא חש סכנה סובייקטיבית לחייו גם אם לא ע"פ העובדות היבשות שנקבעו תחת אור הפלוריסנטים בביהמ"ש.
הוא היה במצב בו ניהל מרדף של 500 מטר אחד עבריין, לאחריו העבריין ניסה לדקור אותו עם מברג תוק צעקת "היום אתה תמות", נכנס לרכב, הניע לכיוונו של השוטר ולא נענה לבקשותיו לעצור. לאחר מכן עוד צעק לו מס' פעמים ש"היום תמות" והרכב היה בתנועה ממשית.
איזה אדם לא היה חש סכנה לחייו?! גם אם סובייקטיבית בלבד. ולמרות שחש סכנה לחייו לא כיוון לראשו של גנאיים, אלא ירה תוך כדי נפילה ולא על מנת למנוע את הימלטותו אלא את תנועת הרכב לכיוונו ואת דריסתו שלו עצמו.
בטוחני שאם הכדור היה פוגע בכתפו וממית אותו מזרחי מעולם לא היה נשפט על הריגה אלא מקבל צל"ש.
אלו הם ימים שחורים למדינת ישראל שהולכת לאבדון.
קראתי את פסק הדין. גם אני בעלת תואר שני במשפטים. אינני מסכימה עם פסק הדין ואני סבורה שביהמ"ש שגה טעות מרה שכולנו נשלם עליה.
אל לך לצחוק על הצעות חוק שיכולות להציל את חיי המגנים עליך, גם אם אתה לא ממש מעריך את השוטרים במדינתך או את ההוא שנתן לך דו"ח על מהירות.
ליונתן היקר קודם כל אני רוצה לאחל לך ולארוסתך שתחייה שנה טובה כתיבה וחתימה טובה בריאות פרנסה ושפע הן ברוחניות ואחר-כך בגשמיות. אני שמח על עצם הכרותינו.אני רוצה קודם כל להפריד בין שני המקרים.1. מקרה שי דרומי הוא כתוצאה שבמשך עשרות בשנים שי דרומי חקלאי מהנגב שהקים את החווה שלו בעשר אצבעותיו ובמשך אותן שנים הבדואים בזזו לו את הכבשים ואת הירקות את כל רכושו אשר לו בחווה ובכך לשי דרומי לא הייתה ברירה אלא להגן על עצמו ועל אשר לו ובחר בדרך שנראתה לו לנכון של הגנה עצמית. ואפילו בית המשפט פסק לטובת שי דרומי ואמר שהוא פעל מדרך של הגנה עצמית. נלך למקרה מספר 2 פרשת השוטר שחר מזרחי. אני נגד אלימות אבל במקרה הנוכחי ואין זה מעניין אותי עם הפורץ או האנס או הגנב הוא יהודי או ערבי כשהשוטר מזרחי קרא לו לעצור והוא לא שעה לקריאתו של מזרחי אז מזרחי הרגישאינהש שהוא בסכנת חיים וכדי למנוע מהפרוץ להמשיך בביצוע זממו לא הייתה למזרחי הברירה. ולכן אני חושב שבית המשפט העליון שלנו שבו יושבים שופטים מהמעלה הראשנה בישראל טעה בהעדפתו את זכיות הפורץ על בטחונו האישי של השוטר מזרחי. כי גם ככה מצבו של השוטר במדינת ישראל הוא בשפל ואילו בפסק הדין שלו בית המשפט במקום לתת גיבוי לשוטרי משטרת ישראל ולעשות לשיפור מעמד השוטר בארץ בא בית המשפט בהחלטתו זו וטוען שהמשטרה אינה פונקציה משטרת ישראל שימים כלילות יחד עם שאר כוחות הבטחון עושה למען בטחון ושלום מדינת ישראל ואזרחיה.לכן אל נא נתפלא מדוע הבטחון האישי של האזרח בישראל בשפל ולמה אין שוטרים ברחובות. ולמה האזרח הקטן מפחד. אינני מסכים עם החלטת בית המשפט היא לדעתי החלטה שהיא בעוכרינו שאינה נותנת מענה לבטחונם האישי של אזרחי ישראל.נהנתי מאוד לקרוא את המאמר שלך גם אם אינני מסכים ושמח אני על כך שיש לי את הכבוד לענות לך בבלוג שלך. שוב שנה טוב וחתימה טובה של בידידות ובכנות יוחאי .