0.
אם אכן תתקבל הצעת חוק איסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים, התשע"ב-2011 לספר החוקים, ובכנסת הנוכחית הדבר באמת אפשרי. בנימה אישית, עצוב לי שחבר הכנסת איתן כבל, שזוכה אצלי להערכה רבה בעקבות הפעילות הדמוקרטית והסוציאליסטית שלו, חתום גם הוא על הצעת החוק הזו. להזכירכם, על גרסא קיצונית יותר של הצעת החוק, שנדונה בכנסת בשנת 2008 היו חתומים גם שלי יחימוביץ' ואבשלום (אבו) וילן. כבר לפני ארבע שנים כתבתי על הצעת החוק הזו כי "הבעיה, באיסור גורף על ביטוי, היא כמובן בהשלכות הרוחביות שלו; חלק מאיתנו מעוניינים להשתמש בסמלים נאצים על מנת ללמד על השואה, חלק אחר מעוניין להשתמש בהם כדי לקדם מסיבות רייב בכל מקרה, לא משנה איך תסתכלו על זה, שטנה היא לאו דווקא מטרה, לעיתים היא אמצעי".

1.
מאז 2008 ועד היום דברים רבים השתנו; הכנסת שנתה את פניה והפכה להיות מחוקק מגביל ומצר. במקום לדבר על הגנה על הציבור וחינוך כדי שזוועות השואה לא ישובו, ועדת השרים לענייני חקיקה מתייחסת להשתקת הביטוי בלי לדון בהשלכותיו ובסיבותיו; אף שר לא קם לשאול ולתהות מה גורם לקבוצות שלמות להשתמש בסמלי השואה ולהשוות קבוצות אחרות לנאצים. האם מדובר בכך שישראל מאשרת בחוק את ריכוז המסתננים מאפריקה במחנות מעצר ללא משפט לשלוש שנים או בכך שקבוצות באוכלוסיה מסרבות למכור לאתיופים בטענה ש'הם מסריחים'? יכול מאוד להיות שגם השימוש של קבוצות חרדיות בטלאי הצהוב החריד את המחוקק, אבל לכך תמיד יש שאלה: מדוע?

2.
ומגיע המחוקק ואומר לנו על מה מותר ועל מה אסור לנו למחות, כיצד אנו יכולים לכתוב את הסאטירה שלנו ופוסל אגב אורחא את המערכון של 'ארץ נהדרת' שקורא "היי ליברמן", בעצם, מדובר בחקיקה שלא רק אוסרת על ביטוי, אלא כבר מעצבת את המחשבה. כפי שג'ורג' אורוול כתב ב1984: "פשע מחשבתי אינו גורר עונש מוות; הוא-הוא המוות עצמו – משום שכל ביטוי עצמי החורג מרצון השלטון, חייב להימחק יחד עם מי שחטא בו".

3.
כבר בעניין בג"צ 7192/08 המטה להצלת העם והארץ נ' הרשות השניה עלו טענות לגבי הגבלת חירות הביטוי; באותו המקרה, בית המשפט העליון אישר לרשות השניה למנוע ממתנגדי ההתנתקות להשתמש במילה "עקירה" כאשר באו לתאר את תהליך ההתנתקות מגוש קטיף, וזאת בהתחשב בהוראות הקשורות לפרסומות פוליטיות. אבל, בעוד שבעניין המטה להצלת העם והארץ דובר על מסר מסחרי, כאן מדובר על הביטוי הפוליטי או הסאטירי, מהביטויים הרגישים ביותר.

4.
הביטוי הפוליטי הוא אבי חופש הביטוי. "על ביטויים פוליטיים חלים במידה הרבה ביותר כל הרציונאלים לחופש הביטוי. על-כן, בדרך כלל, אין להגביל ביטוי פוליטי אך בשל פגיעתו ברגשות. הגבלה כזאת עלולה לפגוע באושיות הדמוקרטיה" (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) בע"מ נ' רשות השידור). יפה אמר בית המשפט העליון בפרשה אחרת, כאשר הבהיר שמנגד זכותו של אדם להתבטא בצורה שאינה נעימה, עומדת זכותו של האחר להתעלם: "יש להישמר מפני "הגנת-יתר מנהלית" על הבריות, מפני מידע, במיוחד כאשר המדובר בביטוי פוליטי. כל אדם מפתח עבור עצמו מנגנונים לסינון המידע המוצע לו. לוחות המודעות הם חלק מאותו זרם אינפורמטיבי המוצע לו לאדם, ואם דעתו אינה נוחה הימנו – יסב ראשו וייפן. אל מול הזכות שלא להיחשף למידע באופן אקראי וכפוי, עומדות זכויות אחרות, ובהן זכותו של המתבטא לומר את אשר בפיו ולהעביר את מסריו לציבור רחב, ולא פחות חשובה – זכותו של כל אדם להחליט עבור עצמו אילו ביטויים יפים בעיניו, ואילו ראויים להתעלמות או אף לגינוי." (בג"צ 6226/01 מאיר אינדור נ' עיריית ירושלים).

5.
כן, לכולנו קשה לשמוע את המילה 'נאצי', קשה לנו עם השוואה של מקרים לשואה, אבל לא רק: קשה לנו גם עם השוואה לפאשיזם או לתנועות אחרות. אלא, שבלי אותה השוואה, בלי חירות הביטוי והשיח החופשי, לישראל לא יהיה מקום במדינות שמכבדות את אזרחיהן. תנו לאזרחים לטעות, להזנות את השואה ואולי לשכנע, אחד לאחד, מדוע באמת אדם אחר דומה לנאצי.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]