מקום טוב יותר, אבל לא לפרטיות שלכם או לכיס.

אחד הדברים המלווים לא מעט את העולם המודרני הוא העורכדיניזציה של דברים, אם בפעם שעברה הלנתי על כך שחברת אברקומבי אנד פיץ' מלינים על כך ששחקן בתכנית ריאליטי לובש את חולצתם ופוגע בערכי המותג, הדוגמא של היום היא היותר ויותר משמעותית. לצורך הבנה משפטית מעט של הסוגיה, אני מבקש את הסליחה מקוראי (ובמיוחד קוראי החדשים) שאינם רגילים. בדיני קניין יש מושג בשם תקנת השוק, סעיף 34 לחוק המכר אומר בגדול שאם קנית משהו ממישהו, וזה נראה שהוא מוכר את המשהו הזה כחלק מהעסקים הרגילים שלו, אז הכל בסדר ואי אפשר לומר שהנכס עבר עם חיוב כלשהוא או זכות כלשהיא. בדרך כלל, בתי המשפט מדברים על הסעיף הזה כעשהם מדברים על קניה או מכירה של מקרקעין מעוקלים או רכבים מעוקלים, ואפילו כשמישהו קונה ציורים שהוא 'במקרה' מצא בשוק (עא 5664/93 זהבה כנען נ' United States).

על בסיס אותה תקנה קמה הגנה דומה בקניין רוחני, לדוגמא. כלומר, לי מותר לרכוש דיסק משומש ויחד עם הדיסק עשויות לעבור לי כל מיני זכויות (תא (י-ם) 10488/07 עמוס ברזל נ' מדינת ישראל משרד החינוך ות"א 22357-07-09 יחזקאל עזרא נ' תמוז רקורדס בע"מ ואח'). אבל אחד הכיוונים שהעורכדיניזציה של השנים האחרונות גוררת היא הפיכה של מוצרים לשירותים, כך שאתה בכלל לא קונה את המוצר.

הדוגמא הראשונה היא סודה-סטרים. למרות חיבתי הקיצונית למשקה מוגז נטול טעם, והחסכון הרב שיכול לבוא בהכנת המשקה בבית, אני אישית נמנע מלרכוש מכשיר זה (אם אפשר לקרוא לזה לרכוש בכלל). הסיבה לכך היא מיכלי ההגזה והבעלות במכשיר. כך מסבירה סודהסטרים באתרה על מיכלי הגז:

מכלי סודהבל ומכלי סודה סטרים 130 הינם רכוש חברת סודהפופ בע"מ, ואינם נמכרים ללקוח או לכל גורם אחר. מכל סודהבל נמסר ללקוח באופן זמני כנגד דמי אחזקה ושימוש ומחיר הגז. …  רכישת רשיון השימוש מאפשרת את מסירת המכל ללקוח. אין החזר כספי בגין החזרת מכל סודה סטרים 60/ סודה סטרים 130, אולם יש להחזירו עם תום המועד הנקוב ברשיון השימוש.

אוקי, רכשתי, קניתי מכשיר (או שגם זה לא ממש) ומעכשיו אני בחתולה קתונית עם יצרנית המכשיר. המודל הזה חוזר על עצמו בכמה מוצרים אחרים כמו מכונות קפה עם קפסולות, אחרי שרכשתי כדין מכונת קפה, אני עדיין נעול עם הקפסולות ולא יכול להשתמש באחרות. דמיינו מצב שהייתם רוכשים טוסטר משולשים והייתם ננעלים ליצרנית לחם מסוימת, כן: זו אותה הגבלה שיש גם במחשבים לפעמים ושאנו נוהגים לקרוא לה גן נעול ().

ואז כנראה יצרני מוצרי הצריכה ראו כי טוב, והעבירו את אותן ההגבלות החוצה לחבריהם החדשים. כלכליסט מספר השבוע על הסכם השימוש הנהדר במכוניות החשמליות של שי אגסי, אשר בתמציתו קובע כי "הלקוחות יוכלו לטעון את מכוניתם רק מעמדות המאושרות על ידי בטר פלייס" … "לקוחות בטר פלייס אשר מעוניינים לעבור דירה ולהעביר את עמדת הטעינה נדרשים לשלם עבור ההעברה" ו"אם הנכם מחזיקים במכונית חשמלית של בטר פלייס ובכוונתכם למכור את המכונית, חובה עליכם ליידע את בטר פלייס שלושה חודשים מראש".

מעבר לכך, לא ברור מהי מדיניות הפרטיות הניתנת עם המכונית ומה יעשה עם המידע הרגיש שמועבר לבטר פלייס. כלכליסט מפרטים כי "הלקוח נדרש גם להסכים לכך שבטר פלייס תעביר את המידע שצברה עליו לצד שלישי במסגרת העברת עסקיה לאותו צד שלישי" כשהשאלה היא איזה מידע בדיוק בטר פלייס תצבור על הלקוח ואיזה מידע היא תעביר לצד שלישי. בגדול, עם רמת התחכום והמערכות במכונית החשמלית, לא בלתי סביר בעליל שלבטר-פלייס יהיו את נתוני המיקום המלאים של הנהג, הרגלים על מיקומים בהם הוא עוצר, מידע על השימושים שלו ברכב ועוד כל מיני פרטי מידע שאף אחד לא ממש רוצה שידעו עליו.

כעת, השאלה היא האם כל הדברים האלה דרושים: בטר פלייס כבר לא נשמעים כמו יצרן מכוניות או ספק מכוניות אלא כספק שירותים. אחת הדוגמאות היא הלובי החזק שפעל על מנת לא לאפשר טעינת מכוניות מהרשת הביתית. כלומר, אתה קונה את קפסולות החשמל של בטר-פלייס וזו אותה חתולה-קתונית שיש עם יצרני הסודה ויש עם יצרני קפסולות הקפה.

השאלה היא מה היה אם הייתי רוצה לקנות מבטר-פלייס את המכונית נטולת ההגבלות? האם אז משוחרר מפגיעה בפרטיות שלי? האם אני יכול לבקש לקנות מוצר שאינו מוגבל? שנטען מהשקע החשמלי ושמקבל שירותים במוסך בבית, או שזה כבר לא ממש עומד עם המודל העסקי שלהם של "רכוש מכונית פעם אחת ושלם לנו עד תום חייך"?

8 תגובות ל-“מקום טוב יותר, אבל לא לפרטיות שלכם או לכיס.

  1. פתאום חושב אני, בתום, הרי בשוק הרכב אין יתום!
    הן יש גופים שמפקחים על מוסכים אם הם מורשים, ואם הנכך מכונאי שמסרב לתת השוחד החופשי – הופך אתה לעבריין, זאת כבר ידוע ממזמן.
    אמנם נכון, מאוד קשה, צריך להיות מוסך מורשה, אך לא תספיק גם הבחינה שתאשר שידיעתך את הנושאים תקינה.
    צריך לרחוץ הרבה ידיים בדרך למוסך שהוא שלך, וכך, אדם פרטי אינו יכול לדאוג לרכבו או לרכבי. נכון, חורגים הם אנשים שמשפצים ומשדרגים, או אלו שידם משגת לשפץ רכב כתחביב (כאלה אין בתל אביב, מפאת חוסר מקום).
    נשאלת אז השאלה – אם האדם כיום שבוי בידי מוסך אשר שבוי של היצרן והמפיץ והמיסים ורשיונות כאלה ושונים, במה שונה עניין הרכבים כשהם חשמליים?
    תמיד למישהו עליון נסתר ואף גלוי יש זכות לתת לך רשות וגם רישוי.

  2. שירה,
    יש הבדל בין מוסך מורשה, שעובר מערכת של הסמכה והרשאה, אבל יכול לטפל בכל רכב, לבין "מוסך מורשה של היבואן". אבל עדיין אין כאן כזו הגבלה. מעבר לזה, הטענה היא לא רק לגבי ההגבלה של הטיפולים, אלא הניהול של המידע וההגבלה על סחירות הרכב.

    את קונה היום רכב מסובארו, הם לא ממש מגבילים אותך מלמכור אותו לאחרים, נכון?

  3. לגמרי.

    אותו דבר קרה עם מטעני טלפונים ניידים. אחרי עשרים שנה של בלגן, סחיטת כספים ובזבוז עצום של פלסטיק, גומי ונחושת על ייצור מטענים לא תואמים, מישהו חשב על הרעיון המבריק לעשות מטען תקני. חבל שזה לא קורה מראש עם המטענים של בטר פלייס.

  4. יהונתן, תודה על הפוסט, אתה מצביע פה על נקודה חשובה שלא חשבתי עליה.

    חזון "צריכה ללא זבל" (תרגום ועיבוד חופשי שלי למושג סביבתי בעל שלל שמות בשפות שונות) שמקודם באגרסיביות על ידי גורמים שונים בתנועה הסביבתית העולמית מדבר על שאיפה עתידית לחברה שממשיכה לחיות ברמת הטכנולוגיה הקיימת היום (או יותר מפותחת), אך מצליחה לצמצם לאפס את כמות הזבל שהיא מייצרת. כלומר לשבור את מודל הייצור והצריכה הקפיטליסטית שבו גדילת הצריכה והתפתחות טכנולוגית (בנפרד או יחדיו) מביאים בהכרח לעלייה בכמות הזבל שנוצר.

    אחד מהמודלים השונים שמנסים להראות שחזון כזה הוא אפשרי מדבר על מעבר לצריכה של שירותים ולא של מוצרים. (ישנם כמובן גם מודלים כלכליים-טכנולוגיים אחרים- כמו ייצור "מעריסה לעריסה" שאומר שכל החלקים של המוצר ניתנים למחזור, ואותו המחזור הוא בדרכים שונות – קומפוסט, או הפרדה למחזור לפי חומר, או חיוב של הייצרן לקחת ממך את המוצר לאחר שתפסיק להשתמש בו ובאחריותו למחזרו), כמות ההרצאות ששמעתי על "מודל השירותים" בבית ספר פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב היא לא קטנה, ומעידה עד כמה המודל הזה פופולארי. הרעיון הכללי הוא פשוט – אנו נפסיק לקנות מוצרים שמסובך למחזר אותם – כמו מכשירי חשמל למיניהם (מטלפונים ניידים ועד מחשבים), או מכונות מסובכות (ממכונות סודה ביתית ועד מכוניות) וכל הצריכה של מוצרים שכאלו תהיה במודלים שונים של "ליסינג". כך שביום בו נפסיק להשתמש במכשיר, החברה היצרנית תהיה מחויבת לקחת מאיתנו אותו ולתקנו/להשכירו ללקוח הבא/לפרק אותו למחזור. כמו שקורה היום ממירים ומכונות צילום.

    סודה סטרים, כחברה תחת רגולציה של משרד התמת והמשרד להגנת הסביבה לא יכולה פשוט לזרוק לזבל את כל המתקנים שאנשים מחזירים אליה.
    היא חייבת למחזר אותם. וזה דבר טוב.

    אתה מצביע על הכשל ועל ההזדמנות לניצול לרעה במודל השירותים, שדורש רגולציה משמעותית כדי שחזון זה לא ינוצל לרעה על ידי התאגידים.

    נ.ב – חזון השירותים כמובן לא מתייחס לסוגיות של גן נעול, שהן משמעותית וחשובות. אבל כמו בכל דבר יהיו חברות שיחשבו שמודל גן נעול יותר טוב להן, במקביל לחבורת שיאמצו מודל פתוח. אנו פשוט נצטרך לבחור את מי מבניהן אנו מעדיפים.

  5. שאלה: השימוש בביטוי 'חתולה קתונית' במקום 'חתונה קתולית' הוא מכוון?

  6. חשבתי על הנושא הזה רבות במרוצת השנים מנקודה דומה לזו שכבר הגיבו עליה פה – בהקשר של מטענים (פלאפונים לפטופים וכדומה).
    אני חושב שעיקר הבעיה היא שרואים בטיפול בנושא כעניין של סטנדרניזציה ולא חקיקה גורפת. דהיינו מחכים שיש יותר מידי בלאגן ואז ועדה יושבת במקום כלשהו וקובעת איזה סטנדרט. הבעיה היא כמובן שלא ניתן לדרוש מחברות לתאם פיתוחים עתידיים והמדינה לא יכולה לכפות סטנדרט, שהרי החברה יכולה לטעון לעליונות כלפי המוצר שלה.

    אבל אני חושב שהמחוקק היה רך בנושא ויכל היה לקבוע מגבלות על פי תחומים. לדוגמא בנושא מטענים, יכלו לקבוע מספר סטנדרטים (שיקבעו ביחד עם גורמים בתעשיה) שאלהם יצטמצמו כל האחרים. כאשר חברה רוצה לחרוג מהסטנדרט, החברה תידרש להוכיח שהסטנדרט אינו שמיש לה מבחינה טכנולוגית בצורה שמחייבת חריגה. עוד דוגמא שאפשר לקבוע הוא שלא יתאפשר שינוי בצורת או מבנה הרכיבים המתחלפים במכשירים (דורש ניסוח טוב יותר כמובן אבל הכוונה לקפסולות הקפה, מסנני המים – רכיבים הנוטים להחלפה) אשר עיקר שיקולו הוא עיצובי בלבד. דהיינו אין שום סיבה רציונלית, שיחליפו כל כמה שנים את המחברים של רכיב מתחלף רק בכדי לגרום לנו להחליף את המכשיר כולו או שיהיו הפרשים בין חברות לגבי חלקים אשר יש להם אותה פונקצינליות, אך אינם מתאימים פיזית אך ורק משיקולי עיצוב (אשר מסתירים בתוך עצמם שיקולי גן נעול).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *