בחודש אפריל השנה נערך "מצעד השרמוטות", אירוע בו נשים מתלבשות בלבוש חושפני ומצהירות על כך כי אין בכך כדי לומר כי גופן הוא הפקר. חלק מהמשתתפות במצעד, מה לעשות, לא היו דוגמניות אירופיות מובהקות בלונד תוצרת אירופה, ועל כך ביטא אמיר חצרוני את ביקורתו, בסטטוס שפרסם ברשת החברתית פייסבוק: "גם אני עיינתי בתמונות ממצעד השרמוטות והגעתי למסקנה חד משמעית, שגם אם חוטיני מתוח על פני תשעים ושישה קילו מתוחים פחות אינו בגדר הטרדה – עדיין מדובר במראה שמתאים יותר להצגה בערוצי נישה ופחות ל-prime-time"; חצרוני מאוחר יותר שיתף תמונה נוספת והביע את ביקורתו על המצעד:

בעקבות החשיפה לדבריו של חצרוני, כתבה אורטל בן-דיין סטטוס תגובה ופתחה דיון ברשת שכנראה חצה את גבולות הז'אנר, שבעיקרו ביטא עמדה כאילו חצרוני משלם עבור שירותי מין: "כולי רחמים עלייך שכדי לספק את יצרייך אתה תמיד נאלץ לשלם כסף ולכתת רגלייך בדרום תל אביב בין מכון אחד למשנהו וכדי להרגיש מעט בעל ערך אתה חייב לעלוב בכל הקולגות שלך וסובבייך. זו הדרך היחידה בה אתה משיג את תשומת ליבם של בני אדם. כן, אני מבינה, קשה להיות מאוד להיות לבד. את תשומת ליבן של נשים אתה משיג רק על ידי השפלתן. מה לעשות שאף אחת לא מוכנה לגעת בך אפילו באמצעות קרני לייזר".

בעקבות ההתבטאות הזו, חצרוני הגיש בשבוע שעבר, ככל הנראה, תביעה כנגד בן-דיין (כתב התביעה, זהירות PDF). זו אינה התביעה הראשונה שמוגשת בעקבות מלחמת סטטוסים בפייסבוק, וכנראה גם לא תהיה האחרונה. אולם, הן פרשת התביעה והן פרשת ההגנה עשויות לתפוש כאן עמדות בעייתיות ולטעון טענות בעייתיות להוכחה.

הבעיות של אמיר חצרוני, ככל הנראה, יעמדו בשני מישורים: הראשון הוא הבחירה בסכום של תביעה ללא הוכחת נזק בגבול שחורג מהוראות החוק. חצרוני תובע 400,000 ש"ח, כאשר סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע מאפשר לתבוע רק 50,000 ש"ח משוערך לפי מדד ספטמבר 1998 (כלומר, בערך 70,000 ש"ח כיום), וכפל הסכום כאשר ישנה כוונה לפגוע. כלומר, חצרוני תובע לפחות פי שניים וחצי מהמקסימום שהוא יכול לקבל ללא הוכחת נזק, וזאת ללא כל עילה בדין. כמו כן, התבטאות נוספת של חצרוני (בנוגע למלחמת אינטרנט נוספת עם פעילות זכויות נשים) היתה כי "עורך הדין שלי כבר עובר על התגובות לסטטוס הספרותי, ומחשב כמה כסף נרוויח מלשון הרע ומעילות נוספות". כלומר, חצרוני מודע לכך שלא נגרם לו נזק, אלא שהוא מנצל לרעה את סעיף הפיצויים ללא הוכחת נזק (לפחות במקרה ההוא). ולכן, גם אם בסופו של דבר תביעתו תתקבל, אני מתקשה לראות איך יפסקו לו סכומים משמעותיים בהיקפים שהוא רוצה.

על ההתבטאויות פוגעניות בערך במידות כאלו נפסקו פיצויים נמוכים בהרבה ממה שחצרוני מבקש: בעניין א 5201/08 אבישי מתיה פרידלנד נ' עירית כפר סבא נפסק סכום של 10,000 ש"ח בגין הצגת אדם כבעל שיקולים זרים בפעילות ציבורית; בעניין א 7667/03 יוסף נבות נ' אלי גור, פסק בית המשפט סכום של 7,000 ש"ח בגין פרסום משפיל בפורום. בעניין  3498/06 רמי מור נ' עופר איתח פסק בית המשפט פיצויים בגובה 9,000 ש"ח בגין פרסומים מכפישים אנונימיים בפורומים. בעניין ת"א 4780-11-08 טל צביאלי נ' מיכה שוורץ פסק בית המשפט סכום של 1,000 ש"ח בגין פרסום של טענת שווא של גניבה כנגד חבר יישוב באמצעות האינטרנט; בעניין תא"מ 16291-01-10 אורן מנשה נ' שחר דורית – MIA סוכנות לביטוח רפואי פסק בית המשפט פיצוי בגובה של 6,000 ש"ח בגין פרסומים באינטרנט כי התובע נוכל. כלומר, גם אם יזכה לפיצויים, הסכום שחצרוני יוכל לקבל, ככל הנראה, לא יהיה כפי שהוא מצפה לו.

לבן-דיין יש בעיה אחת (בהנחה שאין לה עדויות שחצרוני אכן רוכש שירותי מין בדרום תל-אביב, כי אז המקרה שלה באמת קל יותר, ובהנחה שחצרוני לא מפעיל את פרופיל הפייסבוק המזויף של עצמו, והיא תוכל לתבוע תביעה שכנגד): בן-דיין תצטרך להוכיח לבית המשפט כי הכוונה שלה היתה ספרותית-ביקורתית ולא לטעון לעובדות. כלומר, יש בחוק איסור לשון הרע הגנה בשם "תום הלב"; בניגוד לשם התמים לכאורה שלה, ההגנה הזו משמשת במקרה של "בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה".

כלומר, בתי המשפט כבר הכירו בכך כי במקום בו אין חשש שאדם יחשוב כי טענה מסוימת היא טענה עובדתית,  הרי שלא יכול לקום לשון הרע גם אם הביטוי פוגעני (תא 5358-09 נועם פדרמן נ' שידורי קשת). בית המשפט פסק בעניין פדרמן כי "‫בהקשר שבפניי יש להדגיש, כי על פי מבחן האדם הסביר, אמירה הומוריסטית, המובנת‬ ‫ככזו, אינה מתפרשת כטענה עובדתית, ובמקרה כזה אין בה משום לשון הרע במובן החוק,  שכן‬ ‫אין לה השפעה אמיתית על שמו הטוב של אדם‬".

מדובר על תפישה שלפיה בן-דיין תצטרך להציג מדוע האדם הסביר לא יחשוב כי אכן נטען כי חצרוני פונה לשירותי מין; תפישה מאוד בעייתית בהתחשב בגבולות הביטוי ברשת והטענות הלכאורה עובדתיות שלה. אולם, אם היא תוכל להוכיח זאת, באמצעות מומחים לספרות, פרופסורים לתקשורת שיסבירו את הז'אנר, וכדומה, אנחנו עשויים לראות שידור מעניין מבית המשפט, ולייצר הלכה מעניינת וחשובה שמגדירה או מגבילה את הסאטירה.

[פורסם במקור בעין השביעית]