Intellect or Insanity

0.
אביר חופש הביטוי, גלעד ארדן, קורא לחסום את שידורי אל-ג'זירה [וערוצים ערביים אחרים] בישראל עד לגמר המלחמה. לדידו של ארדן יש אמת אחת, והיא הבשורה על פי צה"ל, שכן בעקבות "השקרים המופצים על ידי ערוצים אלו נאלץ דובר צה"ל שוב ושוב לעסוק בהבהרת האמת". אותו צה"ל שעוסק בהבהרת האמת גם היה חשוף לצנזורה, אחרי שאתר יוטיוב הסיר סרטונים שלו בהיותם תוכן פוגעני.

1.
כשכתבתי את הפוסט קו 404: אירועים שלא קרו לאור חוק הצנזורה האמנתי עוד שח"כ גלעד ארדן, יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת, עומד לצדנו ונגד החוק. ארדן שאל את השאלות הקשות בועדת הכלכלה בעת שהחוק עלה לדיון ארדן נלחם למעננו ואמר "שום חסימה כפויה לא תועיל במשפחה בה להורים לא איכפת מה עושים ילדיהם. הדבר הזוי ביותר בהצעה הוא שהממשלה נותנת סמכות רחבה לשר התקשורת לחסום אתרים על פי פרמטרים מעורפלים ובטכנולוגיה שטרם קיימת ואינה ישימה." אולם, אותו גלעד ארדן מעוניין באותם צעדים להם הוא התנגד כיוון שהם מיושמים באיראן ובמשטרים חשוכים.

2.
האם בכלל יש הבדל בין צנזורה צבאית המצנזרת מידע על נפילות, צנזורה על תעמולה תבוסתנית או צנזורה על תכנים פורנוגרפיים? לדעתי [הקיצונית להחריד] לא. צנזורה יכולה להיות מיושמת על מנת לשמור על יחסי החוץ של ישראל או על שלום הילדים, אבל בכל מקרה היא רק עוצמת את עיניהם של אלו שמביטים דרך המשקפת המוסדית ומעודדת את מי שלא להתנגד לאותו מוסד.

3.
מהי אותה "הסברה" ידועה לשמצה, אגב, ומדוע מדובר ב"הבהרת האמת" וב"הסברה" על ידי "דובר" צה"ל (ולא איש יחסי הציבור שלו). הסברה היא מילה ייחודית לעברית, היא לא Explination או Spokesmanship אלא "Hasbara". ההסברה יוצרת סימולציה של מציאות אותה מעוניין המסביר להעביר על ידי דוברות; אך בפועל, אין היא שונה מעבודת יחסי ציבור אחרת. כאשר בנימין נתניהו עולה ומסביר שמותר לפגוע באזרחי הרשות הפלשתינאית כדי למנוע ירי עתידי כיוון שהחמאס נבחר בצורה דמוקרטית בדיוק כמו היטלר, שנגדו פעלו בנות הברית במלחמת העולם השניה, זו הסברה בצורה המובהקת ביותר: יצירת אמת על ידי סימולציה שמפרידה דימויים רק מהצד שלך ומתיקה אותם לצד האחר.

4.
אבל הסברה היא אקט מובהק של תעמולה; היא יוצאת מנקודת הנחה שהצד הישראלי צודק תמיד והוא לא היה קטליזטור או חלק מהסלמת הסכסוך. ההסברה הישראלית יוצאת מנקדות ההנחה שהמלחמה היא אקט שנכפה על ישראל ולא נעשה ביוזמתה, והיא גם נעשית מתוך הנחה שהתעמולה מבוצעת מול שאר עמי העולם, ולא לצורך המלחמה או למען העם. במובן הזה, ההסברה הישראלית חמורה בהרבה מהתעמולה האנטישמית כיוון שמטרתה היא לא לעורר מדנים נגד אויבי ישראל, אלא להצדיק מעשים חמורים במיוחד של ישראל בהיותה אומה מותקפת.

5.
ההסברה היא תפיסה שאומרת שהעובדות כבר פועלות לטובת ישראל, כל מה שצריך לעשות הוא לסדר אותן בצורה שנוחה להבנה עבור שאר הציבור: תקפו אותנו, אנחנו מיישמים כח הוגן, ובכל מקרה לישראל יש זכות להגן על עצמה כיוון שישראל נוצרה כקיבוץ גלויות העם היהודי לאחר ההשמדה הנאצית ומטרת המלחמה הזו היא לוודא שהשואה לא תשוב על עצמה.

[תודה לעידוק]

0. הספין הצליח, השמאל מת.
אם לשפוט לפי העיתונות, מטרת ההפגנה שהשתתפתי בה במוצאי שבת היתה הנפת דגלי פלשתין בישראל; אולם, אם היינו שופטים לפי מה שאני ראיתי ומה שאחרים אמרו, דווקא מטרת ההפגנה היתה למחות על הזנחת יישובי הדרום במשך שמונה שנים ועקב כך יציאה למלחמה מיותרת. אלמלא מדינת ישראל היתה מזניחה את יישובי הדרום, דוחה את מיגונם ונמנעת מלהשקיע תקציבים בפיתוח היישובים וקידום התשתיות שם, המבצע הזה לא היה יוצא לפועל. ככל הנראה, ההסתה שקדמה למבצע היא מבית מדרשו של אהוד ברק שהצליח גם להטמיע את המונח "אין פרטנר" בצורה שקרית ובעבודה קשה במיוחד. ההצגה של ההפגנה כ"הפגנת הדגלים הפלשתינאים" היתה ספין מוצלח מאוד, במיוחד כיוון שהוא הצליח ללבות את יצר הלאומנות בצד השני ולהביא להפגנת נגד.

1. קצת על חופש ההפגנה.
אני לא יודע אם זו האופוריה שהימין מתרסק בסקרים (בעקבות המלחמה, בצורה אירונית) או הצגת פניה האמיתיים של הלאומנות הפאשיסטית, אבל נצוצות הלאומנות מימין רק הופכים להיות מפחידים ומבעיתים. אמירתו של ח"כ גלעד ארדן כי "מי מי שנמצא בהפגנת השמאל לא צריך להיות אזרח מדינת ישראל" היא פאשיזם ולא ראויה למי שנושא תואר של עורך דין וח"כ. דבריו של ח"כ ארדן מביישים את הכנסת כאשר הוא לא תופס את זכות המחאה כלגיטימית ומבהיר שמי שמוחה נגד פעולה של הממשלה (דבר שארדן עצמו, אגב, עשה בתקופת ההתנתקות) אינו ראוי להיות אזרח.

2. ואז הגיע הפאשיזם.
איתמר בן-גביר, חצי מהצמד רוזנקרנץ וגילדנשטרן מבקש, לאחר שהשמאל "הורשה להניף את דגלי פלשתין", להפגין בירושלים עם דגלי כ"ך (החצי השני מנוע מלהגיד כ"ך כי אמר לבית המשפט העליון שהוא נטש את דרכם). בן-גביר, שמנוסה בדיני ההפגנות יותר מרוב אזרחי ישראל, שוכח שני דברים קטנים; האחד בזכותו והשני בגנותו. הראשון הוא שגם אם היה מפגין עם דגל כ"ך לא היה ניתן לעצור אותו מלעשות כן, כיוון שחירות ההפגנה היא מקודשת מכל. השני הוא שלאחר ההפגנה היה ניתן לעצור אותו על תמיכה בארגון טרור לאחר שארגון כ"ך הוכרז ככזה (ועל כך לבן גביר כבר נסיון רב בהרשעות כגון דא).

3. מפלטו האחרון של הימני.
15,000 אנשים ורק מספר בודד של דגלי אש"ף. אחד המפגינים, אגב, שבא עם דגל ישראל אמר שהמשטרה החרימה לו את הדגל מחשש למהומות, האם יכולה היתה להיות כאן קונספירציה? בחלם השוכנת בציון דברים מסוג זה לא יקרו.

4. לא סימפטי, רוצח.
גם אני קראתי את מה שיוסי גורביץ כתב על המלחמה ועל המפגינים; למרות שקשה לי לא להסכים עם חלק ממה שהוא אמר, אני חושב שהוא צריך להבין את השוני כאן: הפגנת השמאל היתה נגד הרג בשני הצדדים, נגד ההרג שחמאס מבצע בדרום הארץ ונגד המלחמה המיותרת אליה ישראל יצאה. אני לא רואה עצמי כתומך חמאס או כאדם שנלחם למען זכותו של חמאס לירות קסאמים, אבל באותה המידה אני לא תומך במלחמה הזו שתביא רק להרוגים בשני הצדדים.

[פורסם במקור בעבודה שחורה]

0.
בישראל שנת 2009 המונח 'חופש ביטוי' לא מכיל לא חופש ולא ביטוי; אם לשפוט לפי הגזענות הגואה, כל מה שהיה צריך הוא מבצע צבאי כדי להראות כמה אנו מדינה מסוכנת וקרובים למשטר של גרמניה הנאצית. נכון, בגרמניה הנאצית לא היה אינטרנט כך שצעירים לא היו יכולים להצטרף בקלות לקבוצות בשם "להשמיד את יהודי גרמניה ואת היהודים בכלל" או "התנועה לסילוק העובדים היהודים מתחנת הדלק בברלין" ואולי אפילו "עד מתי היהודים מסתובבים עם בנות גרמניות ואנחנו שותקים?". אכן, תמונות קשות לגולשי פייסבוק. יש שיאמרו שזה ימין סהרורי, או שהדבר חוסה תחת חופש הביטוי, אבל בעוד עשור, כשיכתבו ספרי ההיסטוריה על כיצד הפכה ישראל לדיקטטורה חיננית, המקרים האלו יתועדו.

1.
אבל לא רק המקרים האלו, אלא גם סתימת הפיות של המחאה משמאל. בין אם מדובר בבועז טופורובסקי שקורא להחרים את המחאה משמאל או משטרת ישראל שמונעת את המחאה בטענה שהיא חושש לגורל המפגינים שיפגעו מההמון שמתנגד להם (בצורה דומה לטענתו של איתמר בן גביר נגד מצעד הגאווה). אבל זו לא רק תפיסת המשטרה ותפיסתם של קומץ קיצונים כטופורובסקי, גם חלק ניכר מהציבור שהשתתף בסקר באתר mynet אינו מסכים עם זכות המחאה של השמאל:

2.
הטענה הלא נכונה שיוצאת לי אינסטינקטיבית היא שלתושבי מדינת ישראל מגיע השלטון הלא דמוקרטי הזה, מגיעה להם הקריסה הממשיכה בזכויות האדם ובחופש הביטוי, כרסום מערכות השלטון והרס הדמוקרטיה. לחשוב כך יהיה להכנע; אבל לא לחשוב כך אומר בעצם שאני בדיוק כמו המנסים להחזיר בתשובה: מנסה לשכנע את הלא משוכנעים לגנוזיס כלשהוא. אני בכל מקרה אפסיד במשחק אם אנסה לשכנע אותם שהם טועים ושצריך כאן דמוקרטיה כיוון שהם לא מעוניינים בכזו; תושבי ישראל מעוניינים בדיקטטורה נאורה והם מוכנים ללכת עם העניין הזה עד הסוף המר.

3.
האם בכלל אפשר להפגין "למען צה"ל"? צה"ל הוא יד מידיה של המדינה וככזה הוא כפוף לממשלה. אולם הצבא נתפס כגוף ביצועי ולא פוליטי. אי אפשר לכפות על הצבא מדיניות ואי אפשר 'להפגין' בעדו. הצבא צריך לבצע מהלכים גם אם הם לא פופולריים, כל עוד הם ניתנים לו בצורה מוסמכת על ידי רשויות החוק.

4.
הדעה שלי עולה לי בחיים ובשלווה. כבר כל אחד מחברי הטובים הספיק לבקר אותי, לקרוא לי 'אומו', ללכלך לי את האינטרנט ולהציף אותי בהזמנות לתמוך ב'הסברה' הישראלית למען המלחמה. כשאני מסביר שאני מתנגד למלחמה אני מיד מותקף, איך אני יכול? הדעה שלי נתפסת כלא לגיטימית ואני מיד מוקצה. אז הנה, אני מגנה את הירי על שדרות לא פחות מכל אחד מכם ואני לא חושב שפעולה צבאית תעזור. אם זו לא הבעת דעה לגיטימית, אז אתם מוזמנים להציע חוקים שימנעו ממני לחשוב ככה.

5.
ושבוע עבר, הקסאמים עוד לא הפסיקו וכבר יש לנו הרוגים בצד שלנו; עוד מישהו חושב שהמלחמה הזו לא מיותרת?

0.
[לפעמים אני נוטה לקחת פרשנות משפטית שלי טיפה רחוק; במקרה הזה אני חושב שההשוואה היא טיפה בעייתית, אבל אם לוקחים אותה רחוק מספיק אפשר ללמוד לא מעט]. החל משנת 1994 החילה מדינת קליפורניה ליישם את שיטת 'שלוש הפסילות', לפיה כל עבריין שיורשע בפעם השניה יהיה כפוף לענישה חמורה יותר, כשהרשעה שלישית תגרור מאסר של לפחות 25 שנים. במהלך חמש עשרה השנים שעברו מאז, מספר האסירים בכלא הקליפורני שנגזרו עליו עונשים בגלל 'פסילה' שניה או שלישית הגיעו לכמעט 30%, כש56% מההרשעות הן על עבירות לא אלימות ולא חמורות. כלומר, אדם שהורשע בשלוש עבירות לא אלימות ולא חמורות, כמו גניבה של עד 100$, עדיין ישלח לכלא ל25 שנים לפחות.

1.
כך היה גם המקרה של ססיליו גונזאלס. גונזאלס היה עבריין שהורשע בסוף שנות השמונים בעבירת מין ובסוף שנות התשעים בתקיפת בת זוגו. גונזאלס, כעבריין מין, היה כפוף לחובה להרשם אחת לשנה, בסמוך ליום הולדתו, אצל הרשויות ולדווח על כתובתו העדכנית. לאחר שלא נרשם בסמוך ליום הולדתו, גונזאלס נעצר ונשפט על עבירה זו ונדון ל28 שנות מאסר מינימום, כיוון שזו הרשעתו ('פסילתו') השלישית. השבוע, בשעה טובה, קיבל בית המשפט לערעורים של הסירקיט התשיעי את ערעורו של גונזאלס ופסל את העונש כיוון שהוא 'אכזרי ובלתי הגיוני' ונוגד את החוקה האמריקאית (No. 06-56523 Gonzalez v. Duncan).

2.
להחלטה זו יש משמעות מרחיקת לכת כאשר מדובר במדינה שאחוז מתושביה נמצא בכלא והעבירות בה הופכות לחמורות וחמורות. ההחלטה קבעה כי גם כאשר מדובר בחוק 'שלוש הפסילות' יש לשקול שיקולים של עונש; עבירתו של גונזאלס היתה מינורית במיוחד ולא גרמה לכל נזק, ולכן עונש מאסר של 28 שנים, כאשר על עבירות חמורות בהרבה כמו חטיפה ישנו עונש פחות פרופורציונאלי, אינן בדיוק הדרך לנהל מדינת חוק.

3.
להחלטה מסוג זה, כמובן, עשויה להיות השפעה רוחבית על מספר הקליפורנים בבתי הכלא; יכול להיות שלא מעט אנשים שנכלאו לעשרות שנים כעת יוכלו לבקש חנינה על סמך ההחלטה ולצאת לחופשי כדי להיות חלק מהמערכת. ביקורת רבה על שיטות ואמצעי הכליאה בארצות הברית, כמו גם על יעילותם הוטחה, ואולי הגיע הזמן לשנות את המצב.

4.
ומכאן למחשבה יצירתית.בחודשים האחרונים מושג ה'שלוש פסילות' מובא יותר ויותר בכל הנוגע לחיבור האינטרנט ושיתוף קבצים. יותר ויותר מדינות שוקלות יישום של מדיניות זו כחלק ממהלך של ארגוני זכויות היוצרים לאכוף את החוק. הכלל הוא שאם משתף קבצים 'יתפס' שלוש פעמים בשיתוף קבצים המוגנים בזכויות יוצרים, ינותק מהאינטרנט ולא יחובר מחדש לעולם. הרעיון הוצע גם בארצות הברית, ולא רק באירופה, כפתרון במקום תביעות נגד משתפי קבצים שהוכחו כאמצעי לא יעיל. (וראו גם)

5.
האם ניתוק מהרשת הוא 'ענישה אכזרית ובלתי הגיונית' בעידן בו החיבור לרשת הוא הכרח? בית המשפט העליון הכיר בכך שאין לנתק את רצועת עזה מחשמל ומים (‫בג"צ 9132/07 גבר אלבסיוני אחמד נ' ראש הממשלה) ושחשמל הינו מצרך חיוני שרק סיבות קיצוניות יביאו לביטולו (בג"צ 8062/05 אינאס אל אטרש נ' שר הבריאות), כמו גם שינויים שבוצעו לאחרונה בדיני ההוצאה לפועל שקבעה שאין לעקל מחשב אישי מביאים למסקנה שהאינטרנט הופך אט-אט לתשתית נחוצה שקיומה מחויב המציאות הוא לאפשר לאדם להתפרנס.

6.
לכן, השאלה האם הניתוק מהרשת יכול להפוך ללא פרופוציונאלי ולהחשב ענישה אכזרית תלויה בלא מעט נסיבות. אחת מהן היא מידת דיות הראיות שיסופקו על ידי ארגוני זכויות היוצרים. כמובן שהדרישה שלהן מספקי האינטרנט היא דיווח, כאשר ברור שאותו דיווח אינו מספק לעיתים. לכן, אם נצליח להביא למצב בו הזכות לגלוש באינטרנט תחשב לזכות שנקנתה בחוק, הדרך היחידה לפגוע בה תהיה באמצעות פסק דין סופי.

7.
השאלה לא קלה, אבל כמו שלבית משפט בקליפורניה לקח עשור וחצי להבין את הבעיה עם חוק שלוש הפסילות, כך יקח גם כאן, כאשר בית קפה ינותק מהרשת אחרי שגולשים אקראים בו יעלו שירים לאתרי שיתוף קבצים או משהו בסגנון. תתכוננו.

0.
ומה יקרה כשיפול גראד על תל-אביב? האם זה ישנה את המחשבה שלי? בעיקר עקב טוקבקי הנאצה של עשרות אנשים אצל יוחאי עילם, ואולי גם בגלל העובדה ששאר הבלוגוספרה מדברת על כך יותר מדי, לא בא לי לכתוב על המלחמה; בא לי שהיא תגמר.

1.
הצטרפתי לקבוצה נגד המלחמה בפייסבוק; ראיתי שם לא מעט חברים שאני מעריך את דעתם ואנשים שלא הייתי חושב שהם כל כך נגד המלחמה. במהלך הימים האחרונים הצלחתי לראות את הצד המכוער של כל מיני אנשים שהערכתי, לא בגלל שהם לא מסכימים עם דעתי, אלא בעיקר בגלל שהם עסוקים בללכלך לי את האינטרנט. זה לא משנה אם זה ניב קלדרון שקורא לנו לזהם את האינטרנט כחלק ממכונת התעמולה הציונית או חברים עתיקים שקוראים עכשיו לתושבי הדרום לשגר טילים בעצמם על רצועת עזה. המלחמה הזו מלכלכת לי את האינטרנט וממלאת אותו בתעמולה שמונעת ממני את החיים.

2.
אתמול הבנתי כמה אנחנו שברירים. אחרי שקראתי את 'על העיוורון' של ז'וזה סראמאגו; אני לא חושב שהפוסט של נמרוד אבישר עם אותה כותרת עושה אמת לספר. העיוורון, למרות ביקורת על האנרכיזם בחברה, הוא לא פחות משמעותי כשהוא מדבר על החיים האמיתיים. למרות הנסיון להמשיל אותו, אני חושב שהעיוורון הוא לאו דווקא הבעיה שלנו, אלא כך שהעיוורון נובע ממצב של 'עין תחת עין'. הפתרון הנכון למלחמה הוא לא תמיד להפסיק אותה, אבל לפני שכולנו נתעוור אולי כדאי לחשוב על איך אפשר לטפל בבעיה האמיתית: המוטיבציה של החמאס לירות רקטות.

3.
הפוסט הגאוני הזה של אנשי הצבא הלבנוני צודק. החיזבאללה ניצחה במלחמת לבנון, היא ניצחה את לבנון; ישראל ניצחה את החיזבאללה, מנגד. גם במלחמה הזו יהיו שתי מנצחות: ממשלת החמאס וממשלת ישראל. שתיהן ינצחו את העמים שהם שולטים בהן. גם יואב לרמן צודק כשהוא מסביר מה רע כל כך במלחמה. אבל אם כולנו צודקים, אז למה כל כך רע כאן?

4.
אני לא יכול שלא לתהות מה היה קורה אם כמו עם גופות אהוד גולדווסר ואלדד רגב היה יוצא נציג חמאס, במהלך התקפתו של צה"ל על עזה, ועולה לשידור עם גלעד שליט ואומר: "או שתפסיקו עכשיו את ההפצצות או שגלעד חוטף כדור בראש". מה היה קורה אז לרייטינג של אהוד ברק שכרגע מתחזק בסקרים. ברק היה צריך לבחור בין שני מהלכים לא פופולריים: אחריות להריגתו של גלעד שליט או הפסקת המלחמה הפופולרית במיוחד.

5.
ומי כבר הספיק לשנות את דעתו בנוגע למלחמה?

0.
מבצע צבאי הינו פעולה אחת נקודתית ומוצלחת. לדוגמא, הטלת פצצה שהורגת 15 אזרחים על מנת להרוג מחבל אחד מהאוויר, מה שיגרום למכה קלה בכנף ולכמה החלטות מעניינות בבית המשפט העליון (בג"צ 5757/04 יואב הס ו-30 אח' נ' סגן הרמטכ"ל, האלוף דן חלוץ). מבצע הוא לא אקט מאסיבי של הטלת פצצות על מדינת אויב; וזה בדיוק מה שהתרחש אתמול.

1.
[טיעון טכני למה אני נגד המלחמה] כן, חמאס היא מדינת אויב, היא לא "יישות מדינית" או "שלטון טרור". רצועת עזה הינה ריבונית ואוטונומית, וראוי להתייחס אליה ככה. כמו שאמרתי אתמול, על ישראל היה להכריז מלחמה. הכרזת המלחמה היתה גורמת לכך שהמצב של ישראל היה ברור יותר והיה ניתן לפעול למען הצלת יישובי הדרום בצורה מהירה יותר. אי הכרזת המלחמה גורמת למצב בו הכנסת אינה יכולה להפסיק את המלחמה למרות שיש רוב נגד המלחמה. הפעולה הדיקטטורית של הכרזת מלחמה ללא כל ביקורת שיפוטית עוד תעלה לאהוד ברק ואהוד אולמרט ביוקר.

2.
[טיעון פרקטי מס' 1] המלחמה לא תמנע את נפילת הקסאמים, אלא במקרה הטוב תהיה מפגן יכולת של ארטילריית החמאס. כבר עכשיו החמאס יכול לירות טילים עד אשדוד, וכנראה נגלה עוד כמה הפתעות. אבל אם אפשר לומר זאת יחסית אז תקיפה של צה"ל מובילה כל פעם להחמרת המצב ולאו דווקא לשיפורו (1, 2, 3). אכן, יטענו המלעיזים כי פעולה צבאית חזקה דיו תגרום לסיום המצב [וכאן באה הטענה הבאה].

3.
[טיעון פרקטי מס' 2] ללא תקיפה קרקעית לא תהיה אפשרות אמיתית לסיים את המלחמה. אבל יציאה לפעולה קרקעית היא עניין יקר. בעצם, מה שהיה בלבנון 2006 חוזר על עצמו ואנחנו נראה עוד פעם ועדה, הפעם ככל הנראה השופט לועדה צריך להכין את עצמו. [והנה הצבא כבר נערך]

4.
[טיעון פרקטי מס' 3] התקפת תחנת הטלויזיה של חמאס אמש, לדוגמא, היא מעשה שלא יעשה. פגיעה בחופש הביטוי וביכולת של רצועת עזה לדווח על הנזקים שנגרמים שם. כשמדינת ישראל מונעת כניסת כתבים זרים לעזה, זו היתה התחלה חמורה של פגיעה בריבונותו של חמאס על עזה. כעת ישנו מצב בו התושבים ברצועת עזה כלל אינם יכולים לקבל דיווח על המצב.

5.
[טיעון פרקטי מס' 4] ביוני 2007 פסק בית המשפט העליון כי על מדינת ישראל לממן את מיגון בתי הספר ביישובי שדרות (בג"צ 8397/06 ווסר אדוארדו נ' שר הביטחון). מדינת ישראל ניסתה להתנער מהחלטה זו בטענות תקציביות שונות ומשונות. אולם, ברור כבר לכולנו שאם כל שקל שהושקע במלחמה היה מושקע במיגון הכיתות, לא היינו נחשפים ל'מצב' הזה והיינו יכולים למצוא לא מעט נחת. אבל עדיין, למרות שיותר יקר להפציץ את עזה מלמגן את שדרות, בוחרים ביכולת לגרום נזק ולא תועלת.

6.
[טיעון פרקטי מס' 5] מלחמת הספין שנכפתה עלינו היא בעייתית. אהוד ברק הכריז על השעיית קמפיין ‘העבודה’ וציפי לבני הכריזה גם כן. אולם יותר מכל אנו יודעים שאת הגבלות תקציב מפלגותיהם השניים הגדילו באמצעות תקציב הבטחון. יוסי ורטר כותב היום שזו מלחמת ספין קטנה שנועדה לעזור לברק, כך גם סוברים ב'גוש שלום' ואני לא מעוניין להגיד שזו מלחמת ספין בצורה לא אחראית, אבל אני כן יכול להיות די בטוח שהסקרים שפורסמו היו חלק מהשיקולים שנשקלו בזמן הארוך בו תוכנן המבצע.

7.
אין מלחמה טובה; אין דרך טובה יותר לומר זאת ואני חושב שניסיתי לנמק זאת. אני גם חושב שיובל דרור אמר לא מעט דברי טעם. אני מסכים עם רובם, אני חושב שלא צריך לשבת בחיבוק ידים ואני חושב שהדרך הנכונה לטפל בקסאמים היא שילוב של פעולה קרקעית נקודתית [מה שאמור להקרא מבצע, אבל לא נקרא כך בישראל] ושל מגעים דיפלומטיים. אם יש לכם בעיה עם זה, יש כאן מקום לטוקבקים:

0.

"מה יקרה, אם נשיא המדינה או ראש הממשלה או השר הנוגע בדבר יסרבו לחתום על חוק שנתקבל בכנסת? ומה אם נשיא המדינה יסרב לחתום על כתב מינוי לשופט אשר נבחר לכהונתו על-ידי ועדת המינוי לשופטים, ולא נמצא כל פגם במינויו? התשובה הפשוטה לשאלות כאלה היא, כי ישנם דברים מסוימים, אשר יש להניח כי במשטר דמוקרטי תקין פשוט לא יקרו. ואם חס וחלילה, בצורה בלתי סבירה, בכל זאת יתרחשו, גם אז יימצאו לכך במשטר דמוקרטי פתרונות במישור השיפוטי או במישור ממלכתי אחר." (עא 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, עמ' 583)

1.
כמה שהשופט אליהו מצא טעה כשאמר את המילים האלמותיות שלו בפסק הדין בנק המזרחי; ואני כבר לפני מספר חודשים פקפקתי באמינות דבריו. אולם, הפרשה האחרונה מפי בית המשפט העליון היא לא יותר מאשר עוד הוכחה שבישראל כבר אין דמוקרטיה. אם במשטר דמוקרטי תקין דברים מסוג זה פשוט לא יקרו, אז הפרשה הזו היא האינדיקטור. סיפורנו הוא בעצם סיפורו של ניר זוהר, עבריין שהורשע ברצח, אינוס וחטיפה לשם עבירת מין, מהעבירות החמורות ביותר במדינה.

2.
על זוהר נגזר מאסר עולם, מה שאומר שאלא אם קצב נשיא המדינה את עונשו, זה ישאר בבית הסוהר עד ימיו האחרונים. לכן, בשנת 2004 פנה זוהר אל שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, וביקש את התערבותה והתערבות הנשיא על מנת לקצוב את עונשו. בניגוד להמלצת משרד המשפטים, החליט הנשיא דאז, משה קצב לקצוב את עונשו של זוהר ל32 שנות מאסר. לאחר שקצב-קצב את עונשו, הובא המסמך לחתימת שרת המשפטים לאישור. זו נדהמה מהחלטתו בניגוד להמלצת משרדה והחליטה לסרב לחתום. מכאן, פנה זוהר בעתירה מעניינת לבית המשפט העליון (בג"צ 10026/06 ניר זוהר נ' שר המשפטים). ככל הנראה, העתירה הציבה מכשולים בפני בית המשפט והעובדה שהעותר לא היה מיוצג והצליח להביא להחלטה כה מעניינת היא בכלל הישג גדול לשיטת המשפט הישראלית. [כאן המקום לומר כי ככל הנראה ישנן חשדות כי קציבת העונש נעשתה בקלות ראש ובפני הנשיא לא עמדו מלוא העובדות]

3.
בית המשפט העליון החליט כי לשר המשפטים אין שיקול דעת וזכות התערבות בתפקידו של הנשיא וכי לזה אין כל אפשרות לא להוציא לפועל את החלטת הנשיא, שפועל כרשות נפרדת מהרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, כפי שהסביר בית המשפט בצורה רהוטה: "לנשיא המדינה מעמד נפרד מזה שלכל אחת מרשויות השלטון האחרות בישראל. הוא מבטא בעשייתו את רוח האומה, את ערכי הלִבּה שלה, את היסודות המשותפים שחולקים מרכיביה השונים ואת הנרטיב המכונן שלה. הנשיא מסמל את המדינה, ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים. הוא עומד נישא מעל למאבקי הכוח במדינה, ומייצג ערכים של מוסר חברתי שאינם שנויים במחלוקת פוליטית. הוא מייצג במעמדו את הממלכתיות, ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית. הוא אמור לשקף באישיותו את הטוב, היפה, הערכי והייחודי המאפיינים את הציבור בישראל - [ההדגשות אינן במקור, הציטוטים הושמטו - י.ק]"

4.
החלטת בית המשפט, לבסוף, היתה כי על ועדת השחרורים לשקול שוב ולהביא לידיעת הנשיא [הנוכחי] את מצבו של העותר ולאחר החלטת הנשיא יש לבצעה. בית המשפט רומז גם שאם יחליט הנשיא שלא להעתר לבקשת הקציבה, עשויה לקום עילה לעתירה נוספת ["על השר לדאוג להשלמתה של התמונה והנשיא יחליט ככל שיחליט (אם ידבק בהכרעת קודמו או שיראה לשנות ממנה – אין זה ענין לעתירה שבפנינו)"].

5.
ההחלטה בנושא ניר זוהר היא אחת מההחלטות התיאורטיות ביותר והחשובות ביותר שניתנו השנה בתחום המשפט החוקתי. היא דנה ומחליטה מה יש לעשות במקרה בו מה שצריך לקרות במשטר דמוקרטי תקין פשוט לא קורה. ההחלטה הזו היא מצד אחד שוב קריאת תיגר על הרשות המבצעת שכבר נמצאת בסכסוך עם הרשות השופטת, אך היא גם אינדיקטור לסיבה מדוע יש צורך באותם איזונים ובלמים ברשויות האלו. אם הרשות המבצעת נגועה בהתנהגות שאינה ראויה למדינה דמוקרטית תפקידן של שאר הרשויות לטפל בכך [ולא שהרשות השופטת אינה חפה מפשע, אך המטרה של הרשות המבצעת והמחוקקת היא לאזן אותה]. וכיוון שבישראל הרשות המחוקקת היא גוף חסר כל סמכות ויכולת פעולה [ואולי יום אחד יבוא על כך פוסט מתוך הפרלמנט] הדרך היחידה לטפל בהתנהגות הרעועה של הרשות המבצעת היא באמצעות עתירות לבתי המשפט.

6.
היום יצא צה"ל למלחמה בעזה, החלטה שהיא בעייתית במיוחד ועשויה לגרום לנו נזקים רבים עוד יותר מאשר הקסאמים. יש כאלו שמעדיפים להלל את צה"ל ועומדים בשורה אחת עם מכונת התעמולה. אני קורא עכשיו, מנגד, לומר לא למבצע צבאי בעזה. [עופרת יצוקה, הא?].

7.
אגב, אם הפעם לא תוכרז מלחמה למרות , אז העתירה הבאה של תושבי קו עימות להכריז מלחמה מנסיבות כלכליות כנראה תתקבל (בג"צ 6204/06 ביילין ואחרים נ' אהוד אולמרט).

אומרים שאם עובדים קשה מקבלים שכר בעולם הבא : אני יודע שכשאני עובד קשה בדרך כלל השכר מגיע בשוטף + 90.

0.
רק בחלם זה יכול לקרות. אמש התגלה כי מספר לא מבוטל של חולים קיבלו תוצאות שגויות של בדיקות רפואיות מבתי החולים שטיפלו בהם, העניין נחשף במהלך בדיקה שגרתית של חיילת שתוצאותיה שנשלחו לרופא היו דווקא של אדם אחר, חולה כליות. למרות הקוריוז המצחיק ולמרות שלא מדובר במקרה נגרם בו נזק כלשהוא, עדיין מדובר במקרה שהיה יכול לעלות בחיי אדם אם חולה היה מקבל טיפול על סמך מידע רפואי של חולה אחר.

1.
אכן, מדובר 'רק' בחמש תקלות מתוך מיליונים של בדיקות, אולם, כמו כל סיפור טוב, כאשר מוסיפים פרט מידע קטן אחד, כל הסיפור הופך למעניין: החברה שהפעילה את התוכנה שאגרה את הפרטים הרפואיים היא HP. אותה חברה שזכתה לאחרונה במכרז להפעלת מערך תעודות הזהות החכמות וככל הנראה תחזיק את הנתונים הביומטרים של כל אחד מאיתנו. אכן, עשר שנות התנהלות מכרז לא מבטיחות שהוא יהיה חף מבעיות, אבל די ברור כבר היום שאותם אנשים שיחזיקו את המאגר עשויים לפשל.

2.
ונתעלם לרגע מהשאלה מה יקרה לו כשהמאגר ידלוף לאינטרנט ונדרש לשאלות קשות כמו 'מה יקרה כשאדם יזוהה לרגע אחד כמי שביצע פשע' [או, "יותר גרוע": יזוכה מכל אשמה למרות שהוא ביצע פשע] בגלל אותה שגיאת מחשב. הרי "המחשב לעולם אינו טועה", אך העברת הליך בחפזה עשוי לגרום לכך שהצרות שראינו היום עם הרשומות הרפואיות יהיו כלום לעומת העתיד לבוא. דמיינו מה יהיה קורה אם החזון של רשומה רפואית לאומית היה מתגשם ותכפילו אותו פי אלף: היעילות היתה נעלמת מצד אחד, ואנשים היו עשויים לקבל טיפול רפואי רשלני, בגלל תוכנות מחשב.

3.
כשאינטרסים כלכליים הם אלו שבשורה התחתונה שומרים על המידע הפרטי ביותר שלנו, אין לנו על מה להתלונן. אותה רגולציה שפועלת על החסכונות שלנו תשמור  גם על המידע הפרטי שלנו. מדינה, מנגד, רוצה את המידע כדי לקדם אינטרסים אחרים. בשנת 1998 הגישה האגודה לזכויות האזרח בג"צ נגד שר הפנים כיוון שזה רצה לחבר בין מרשם האוכלוסין לרשויות המס (בגץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים) טענת האגודה היתה שאותה גישה היא בלתי חוקתית ופוגעת בפרטיות כיוון שהיא מאפשרת לכל פקיד גישה למידע הפרטי ביותר של כל אזרח. בית המשפט, בין היתר, קיבל את העתירה כיוון שהמדינה יכלה היתה לקיים את התכלית הראויה [מניעת הלבנת הון, באותו המקרה] על ידי אמצעים שפוגעים פחות בפרטיות:

דעת לנבון נקל, כי הפרקטיקה המתוארת בתשובות המדינה והבנקים אינה עומדת במבחן הפגיעה הפחותה. שכן, העברת המידע לגופים ציבוריים אינה מוגבלת אך לאותם עובדים הזקוקים למידע לצרכי עבודתם.[...] דרישת המידתיות מחייבת למזער את הפגיעה בזכות לפרטיות, על-ידי צמצום מספר עובדי הציבור הנגישים למידע; על-ידי צמצום היקף המידע שנמסר, כך שיועבר רק המידע הדרוש; ועל-ידי קביעת היקף המידע בהתחשב בחשיבות התכלית שלשמה הוא נדרש.

4.
כשעובדים שיש להם גישה למידע מוכרים מידע פרטי על אזרחים, וכשהסיכוי להתפס על כך הוא אפסי, עולה השאלה מהם האמצעים הטכנולוגיים שיגבילו את הדליפה של המידע. על פי החוק החדש תהיה גישה למידע ללא מעט אנשים. וכשיש גישה למספר לא מצומצם של אנשים, דברים כמו הדיון הבא בכנסת מתרחשים:

היו"ר אופיר פינס-פז: [...] כל מאגר מנהל האוכלוסין באתר אינטרנט פרוץ ופתוח לכל דיכפין, שאפשר להיכנס אליו בצורה הכי קלה ולאתר כל מידע על כל אחד מאתנו. מנהל האוכלוסין, בזמנו – מר גנות סיפר סיפור שהוכח כלא נכון. הוא חשד שהמידע הודלף על ידי אחת המפלגות. הסתבר שלא היא, כי מה שפורסם באתר אין למפלגות., המפלגות מקבלות מידע מקוצץ. לכן אני דרשתי [...] שמנהל האוכלוסין יגיש תלונה למשטרת ישראל לפתוח בחקירה מאיפה דלף המידע.
חזי שאשא:[...] בחודש מרץ הודיעו לי שהתיק נסגר, העבריין לא נודע, אין חשוד ספציפי. [...].
יוחנן פלסנר: אבל היתה פריצה למאגר המידע של מנהל האוכלוסין?
היו"ר אופיר פינס-פז:אני לא בטוח. אני מעריך שההדלפה נעשתה באמצעות אחד ממשרדי הממשלה שמקבל, לא מהמנהל עצמו. מה עם האתר הזה? [...]
יורם הכהן: [...]מאגר המידע הזה מסתובב ברשתות – בי-טורנט, כלומר: מישהו יצר אפליקציה, תוכנה שמחפשת, והאפליקציה הזו, מאגר המידע, פלוס התוכנה שמאפשרת איחזור מידע מסתובבת ברשת באינטרנט. זה לא שיש איזשהו מאגר מידע שאליו אתה פונה ובו אתה מבצע את השאילתה. אתה פשוט מוריד את מאגר המידע אליך למחשב, ועושה את זה באופן לוקלי. (דיון בועדת הפנים, 30.10.2007)

5.
אכן, חברי הכנסת לא צריכים לרדוף אחרי המדליפים או לחפש את הפרצות, הם גם לא צריכים להעסיק עצמם במהי הטכנולוגיה הנכונה על מנת למנוע דליפה של מידע; חברי הכנסת צריכים להיות אמונים על שלום הציבור, וככאלה אסור להם לאפשר את המאגר הביומטרי בישראל.

יואב שיבק הפנה אותי להחלטה בבשא (י-ם) 4104/08 ירון יוסיפון נ' Destinator Technolosies Inc. כזכור לנו, התיק המפורסם דן במקרה בו [לכאורה] ירון יוסיפון מכר מכשירי דסטינטור ללא רשיון תוכנה הולם. באותו המקרה קבע בית המשפט פיצוי של 300,000 ש"ח על חמש-עשרה הפרות (תא 7079/05 Destinator Technologies Inc נ' סקלה). כעת, יוסיפון הגיש ערעור לבית המשפט העליון וביקש, בינתיים, לעכב את פסק הדין.

בית המשפט (כב' השופט אהרן פרקש) נתן החלטה מנומנקת בה הוא קיבל את בקשתו של יוסיפון לעכב את ביצוע פסק הדין ונסמך על נתונים שונים. אולם, המשפט האחרון (כמעט) שאמר בית המשפט הוא המשמעותי ביותר בפסק הדין: "שיקול נוסף לטובת עיכוב ביצוע, גם אם חלקי או בתנאים, הינו מהות הנזק שבגינו נפסק הפיצוי, כשזה אינו בעל אופי סוציאלי ולא נועד לכסות הוצאות או נזקים שנגרמו בעבר"

כלומר, דבריו של כב' השופט פרקש הם כה מהפכניים כיוון שהם מכירים בכך שפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לא נועד לכסות הוצאות או נזקים שנגרמו בעבר. כיום, עם השינויים בחוק זכויות היוצרים שגרמו לכך שאמנם פיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים לא יהיה "בשל הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה" (סעיף 58א להצעת חוק זכויות יוצרים) אך עדיין יהיה בכפוף ל"נזק הממשי שנגרם לתובע [ו] (…) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט" (סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים)

כלומר, השינויים בחוק זכויות יוצרים והחלטת כב' השופט פרקש כאחד מסבירים, לא מעט, מהי הגישה החדשה כלפי הפרת זכויות יוצרים: יש לחפש את הנזק הכלכלי מההפרה קודם כל, וכאשר אין נזק כזה יש צורך לבחון האם צמח רווח כלשהוא. [ודווקא כאן, הרווח שצמח לנתבע היה מזערי יחסית לנזק שנפסק בפסק הדין, ואולי יש מקום שערכאת הערעור תתערב בממצא הזה].