בין תוכן שיווקי לסחיטה באיומים, מחשבות על פרשת בחדרי חרדים

פרשת 'בחדרי חרדים' שהתפוצצה השבוע היא, לדעתי, רק הסימפטום של בעיית העיתונות בישראל היום [ויואב יצחק כותב על כך בצורה יפה, אך בסגנון האופייני לו]. בקצרה, אתר בחדרי חרדים, אחד מהאתרים המובילים למגזר החרדי בישראל, נחשד כי סחט אישי ציבור; על פי הפרסומים, האתר דרש כספים על מנת לצנזר תגובות שליליות וכן לפרסם תגובות מחמיאות. אלא, שאם לשפוט מאיך שהעיתונות הישראלית נראית, לקרוא לכך סחיטה באיומים דומה ללקרוא להדברת הבית נגד מזיקים התעללות בבעלי חיים.

אין בכלל חשש לרגע לומר כי התקשורת הישראלית מבקשת כספים על מנת ליתן סיקור אוהד; רק שיטוט קל בארכיונים מעלה תוכניות בוקר הפכו להיות במה לתכנים שיווקיים, כך שהן מוכרות אייטמים (לא אחת) עבור סיקור. כך גם קשת, לכאורה, הפיקה לא מעט רווח ממכירת תוכן שיווקי בעבור קידום 'בזק' בתכנית 'האח הגדול'. אבל השיא היה בחשיפה שבוצעה לאחרונה במסגרת תביעתו של תני גולדשטיין לביטול פיטוריו; בין היתר, נחשף כי באתר Ynet שיתופי פעולה עם גורמים מסחריים הפכו להיות במכה לתכנים ממומנים על ידי גורמים (אבל גם באתרים אחרים).

בכל מקרה, מצבה של העיתונות עגום. ההבדל בין 'בחדרי חרדים' לבין שאר התקשורת היתה שהם הרשו לעצמם יותר מדי; אני לא רואה את Ynet באים לתנובה ואומרים להם "שלמו לנו 50,000 ש"ח לחודש או שאנחנו נסקר ביתר את המחאה נגדכם". אבל גם אם כן וגם אם לא, חופש העיתונות שלנו נפגע בכל יום בו תוכן שיווקי כזה או אחר חודר לתכנים שלנו.

הבעיה היא שאיני בטוח שההגדרה החוקית של 'סחיטה באיומים' או אפילו 'סחיטה' יכולות לעמוד כאן; ההגדרה החוקית היא "המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים [ההדגשות שלי – י.ק]"; וכאן מה ההבדל בין "מאיים" לבין "מציע". לדוגמא, אם אני מציע לאדם לפרסם אצלי באתר כתבה שיווקית, שאני לא חייב לפרסם, וזאת כדי לגרום לאותו אדם לעשות מעשה (לשלם לי), האם אני סוחט באיומים? אם אני אומר לאדם שאם הוא לא יגיב לכתבה שאני מכין בעיתון פלוני אני אפרסם אותה ללא תגובתו, האם זו סחיטה?

אבל הבעיה השניה היא הרבה יותר משפטי; ההתחייבות של 'בחדרי חרדים' לצנזר טוקבקים או לא למחוק אותם היא בדיוק הבעיה שעשויה להטיל עליו אחריות על הטוקבקים שלא צונזרו ופורסמו. כזכור, אתרי אינטרנט אינם אחראים לתכני גולשים (לדוגמא הודעות בפורומים) כל עוד הם מקיימים מנגנון של 'הודעה והסרה', כלומר כאשר הם מקבלים התראה על התוכן וכך שהוא פוגע בזכויותיו של אדם, הם חייבים להסיר (לדוגמא ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח').

כעת, אם אני נפגעתי מתוכן בטוקבקים ופניתי ל'בחדרי חרדים' וביקשתי הסרה, על פי חוק הם חייבים בהסרתו מרגע שטענתי שהוא לשון הרע (גם אם הוא לא ממש לשון הרע, הרי בעלי אתרים מעוניינים להמנע מאחריות בכל מקרה). כלומר, אם הם לא היו מסירים, הרי שהם היו אחראים על התכנים; כאן, בעצם, עושים 'בחדרי חרדים' את מעשה הנבלה: הם מבקשים כסף על מנת לעשות את מה שהם מחויבים לעשות על פי חוק, ובדרך הם מקבלים על עצמם אחריות.

כעת, כל אדם שנכתב נגדו תוכן דיבתי באתר, או כל אדם שהפרו את זכויות היוצרים שלו, יכול בתיאוריה לדעת שהוא יכול לפנות נגד 'בחדרי חרדים' בתביעה ישירה, הרי הם לא היו רק 'צינור טיפש' כמו אתרים אחרים, אלא הם החזיקו מעורבות מלאה בתכנים, ולכן אחראים, בניגוד לאתרים אחרים.

זו הסכנה האמיתית לחופש העיתונות: מקום בו אדם לא יכול להתבטא בחופשי, ללא אינטרסים מסחריים, הוא שיגרום לנו לאבד את האמת, והוא שיגרום לנו להפסיק להיות חברה.

3 thoughts on “בין תוכן שיווקי לסחיטה באיומים, מחשבות על פרשת בחדרי חרדים

  1. מעניין שאתה מתייחס לאתר הזה כמו עיתון, כשלמעשה מדובר בתוכן גולשים. לכאורה.

    ברורה הנקודה המאוד חשובה שהעלית, מבחינת לקיחת האחריות של מנהלי האתר, אולם הסוגיה החברתית גם היא מרתקת.

    התפקיד החשוב שמילא האתר, הוא מתן במה ציבורית לדיונים שהיו בדרך כלל מושתקים.

    בדיעבד מסתבר, שהבמה הזו שהיתה כביכול ״שייכת לגולשים״, נמכרה למרבה במחיר…

Comments are closed.