אורי משגב פרסם אתמול טור עיתונאי חשוב. משגב, על סמך מספר מקורות אנונימיים, טוען כי יאיר לפיד, אשר הביע התנגדות חריפה לשינוי מדיניות ההפללה של צרכני קנאביס, עישן בעברו מספר פעמים סמים. עכשיו, אאוטינג פומבי של מועמדים, אפילו כאשר קיבלו זכות להגיב ונמנעו ממנה, הוא בעייתי לכל הפחות, ואף עשוי לחשוף את לפיד לסנקציות פליליות אם כך הדבר, ולכן הוא לא ראוי בעיני. מנגד, הפיכת המידע לפומבי, גם עשויה למנוע מגורמים עוינים לסחוט כעת מלפיד אתנן כנגד אי חשיפת המידע. אלא, שבעצם, מה שהתגלה אתמול הוא שהמשחק הפוליטי הפך לשטוח.

מה שמשגב עשה הוא לא ייחודי. לא אחת מידע על הרגלים לא נורמטיביים של פוליטיקאים דולף, ולמרות שמדובר ברכילות, הדבר הפוך להיות מידע ציבורי. כך היה בסוף השבוע האחרון עם פרשת עוזרת השר והמכתב האנונימי שלא ידוע אם פוברק וכך היה עוד מימים ימימה עם פרשת הקלטת הלוהטת של בנימין נתניהו. בכל מקום שיש פוליטיקאים יהיו להם מעשים אפלים בעברם, שאם היו אזרחים נורמטיביים לא היו מעניינו של אף אחד.

בכנסת הקודמת לא מעט נטפלו לח"כ אחר, השר סטס מיסז'ניקוב שניהל חיים סוערים שכוללים מועדונים ובילויים. וובכן, האם מדינת ישראל אינה בשלה לכך שיש אנשים שמנהלים את חיי החברה שלהם בצורה שאינה ישיבה במסעדות, בתי קפה וחוגי בית רעיוניים? אין דבר פסול בראש ממשלה ושר בליין, אין דבר פסול באדם שמעשן או עישן בעברו ג'וינט. הבעיה היא בסחטנות: כל עוד המידע הזה לא מוצף החוצה, קל לסחוט אותם ולאיים כנגדם. באמת שלא מזיז לי ששר מסוים יוצא עם אשת תקשורת, או ששר אחר ניהל רומן מחוץ לנישואין. הבעיה שלי מתחילה כשהם חושבים שהמעשים שהם עושים, בסופו של דבר, הם פסולים.

כי מחוקק קובע את הנורמה. מחוקק שקובע שאסור לעשן במקומות ציבוריים לא יכול לעשן סיגר בישיבת ממשלה. זו לא רק צביעות, אלא הבעיה האמיתית מתחילה בשאלה כיצד המחוקק יכול להתעסק בהפרות חוק. די ברור שאריה דרעי, שהורשע בזמנו בפרשות שחיתות לא יוכל לקדם את טוהר המידות אם הוא ממשיך בדרכיו (להבדיל מאם סיימן וכעת חזר בתשובה). כך גם עם לפיד: ספק אם חברי מפלגתו, הנהדרים אגב, יוכלו לעמוד ולהצדיק את חוק העונשין בזמן שראשם, לכאורה, מגלגל ג'וינט.