הצעת חוק התקשורת שאמורה לבוא לדיון בועדת הכנסת היום (ב') עברה לא מעט שינויים, אך עדיין היא רעה במיוחד. נכון להיום, הצעת החוק מציעה להגן על ילדים מפני הסכנות בחשיפה לתכנים פוגעניין ברשת; הדרך שבה היא מציעה לעשות זאת? ובכן, לא פחות מרשלנית. על פי ההצעה בגרסתה הנוכחית, מי שלא יודיע אקטיבית לספקית האינטרנט שלו כי הוא מעוניין בתכנים למבוגרים לא יוכל לגשת אליהם.

כך היה נראה אתמול החוק, ולבינתיים שונה:

כאשר יודיע הבגיר כי הוא מעוניין בתכנים למבוגרים, הרי שמאותו הרגע הוא יצטרך לחזור על הודעה זו כל שלושה חודשים. אבל לא רק זאת, אלא שהמידע, הן על הגלישה שלו והן על היותו צרכן של תכנים אלו יאגר. ובמדינת ישראל? מידע שנאגר הוא מידע שדולף.

ומכאן, לבעייתיות בהצעת החוק (וגם בעבר). הבעייתיות מתחילה כאשר היא מציעה לחסום לא רק תכנים פורנוגרפיים, אלא גם אתרים שיש בהם משחקי מחשב אלימים, וגם הסתה לאלימות או גזענות.

האם מי מאתרי הבית הגדולים בישראל לא מכיל תכנים כאלו? תכנים שיש בהם רמיזות מיניות, צילומים של דוגמניות, או קישורים למשחקים שיש בהם יריות? ככל הנראה שאלו יחסמו. האם התבטאות של חבר כנסת כזה או אחר, או מועמד לראשות הממשלה שיש בה קריאה כנגד ציבור מציבורי ישראל אינה הסתה שצריכה להחסם? האם התיאורים של יחסי מין בתנ"ך צריכים להחסם?

ובכן, כאן מתחיל הפתרון. הן אני והן חברי הכנסת שולי מועלם ומיקי זוהר רוצים להגן על ילדים. אני רוצה אבל שההורים יקחו אחריות וכל הורה יהיה חופשי להחליט עבור ילדיו מהי הרמה של תכנים שהם יקבלו. חברי הכנסת מועלם וזוהר, מה לעשות, רוצים לקבוע אחרת. הם רוצים ועדה ממשלתית, שמחזירה אותנו לימי החושך, בה ועדה ממשלתית החליטה שלהקת הביטלס היא השפעה רעה על בני הנוער ולכן לא תגיע להופעה כאן.

זו הבעיה המהותית בהצעת החוק: היא לוקחת את הכח מההורים ומעבירה אותו למדינה. פיקוח מדינתי על הרשת הוכח כלא-יעיל, ואפילו מסוכן. לא היתה מדינה שלא השתמשה בפיקוח הזה לחסימות פוליטיות. וכן, אם צריך להשוות, אז המדינות שמפעילות מערך דומה הן איראן, סין וקוריאה הצפונית.

פורסם בגרסא ערוכה במעריב.