בימים האחרונים אתה פשוט מוצא את עצמך טרוד יותר מדי בדברים אחרים. רביעי-חמישי-שישי כמעט ולא ישנת. ברביעי אתה יוצא מהדירה שלה, בערך תשע וחצי, לא מאוחר. אמרת לעצמך, אני אקפוץ להגיד שלום לחברים בפאב, והלכת רק לשניה. פתאום אתה רואה בדרך חבר שלא ראית הרבה זמן. הוא בדיוק בדרך לפגישה עם "משלחת קטנה מאנגליה" של פעילי לייבור. אז מה, לא תלך? אז אתה יושב ליד איזה חבר פרלמנט, לא משהו רציני. מדברים קצת על פרטיות, על הגבלת גולשים, מדברים על החיים. אבל אתה לא אומר כלום. אתה אומר לעצמך, לבטח אני צריך לקום בשש בבור, יש עבודה, אז אני לא אשאר עד מאוחר. אתה מגיע הביתה באחת עשרה וחצי ואתה מתחיל לכתוב את ההסכמים ללקוחות. אתה עובד, אבל לא קשה מדי, רק להקליד, זה בסדר. מתישהו אתה נכנס מתחת לשמיכה והולך לישון. הכל יהיה בסדר, אתה אומר לעצמך.

מצאת את עצמך בחמישי בבוקר, אחרי שלא ישנת ברביעי כמעט, קם והולך ללשכה של רפי איתן, שר במשרד ראש הממשלה לענייני גמלאים. שם היתה פגישה מאוד חפוזה עם מרטין לותר קינג השלישי, שבה הוא הציע לסייע בתיווך בעסקת שליט. ואז רצת, בלי אפילו לחשוב על מה שהיה בפגישה, לפגישה עם יצחק (בוז'י) הרצוג, שר התיירות, עם אותה משלחת בדיוק. פגישות חפוזות, הרבה צילומים, מרפסות, דיבורים גבוהים. הכל היה מאוד שטחי מצד אחד, אבל מאוד עמוק מתחת לפני השטח.

אחרי כל אלה, ובלחץ מטורף של זמן, הגעת הביתה והתקלחת. שמת בגדים רפויים וירדת לחווה של ההורים. שם ארגנו קבלת פנים לחבר'ה והרמת כוסית לשנה החדשה. בצורה מפתיעה, צומת הנגב, כמה קילומטרים לפני הבית של ההורים, נחסמה בגלל מירוץ אופניים. מאיה, שנהגה, ירדה לשטח עם האוטו שלה (רמז: זה לא ג'יפ) ונסעה בכביש הישן לאילת, זה שכבר נהרס ונסלל מחדש בצד. בעוד שכל האורחים תקועים, אנחנו אכלנו קצת חול ולבסוף הגענו.

האירוע בחווה נראה לך כל כך רגיל, אבל יש כאלו שהיו אומרים שהוא הזוי משהו. מקהלת גוספל באמצע המדבר, על כר דשא אחד גדול, שרה ומפזזת את "יום אחד אולי אפרוש כנפיים" של מרגול. אוכל טבעוני מבית קהילת העבריים מדימונה ומים, הרבה מים. נטיעת עצים קלילה ואז יושבים קצת על הדשא לנוח. לי זה נראה כל כך רגיל, אבל מאיה אמרה לך שזה יחסית הזוי שדברים כאלו קורים. זה לא נורמאלי במיוחד. בדרך חזרה לתל-אביב אתה נוהג. הן ישנו באוטו, שתיהן. המוזיקה היתה שקטה מדי, האורות נראו כל כך מוכרים. עשית את הדרך הזו כל כך הרבה פעמים, שלא הבנת איך אני ממשיך אותה בלי להרדם. אתה כבר נוהג על טייס אוטומאטי. שוכח איפה צריך לפנות ועושה את זה מאינסטינקט. לתל-אביב אתה מגיע בעשר, לא מוקדם כדי לנוח ולא מאוחר מספיק כדי לצאת. אתה מתקלח.

הגעת הביתה בערך בשתיים. התקלחי והתיישבת על עבודה. יצא שהשבוע היתה לך כל כך הרבה עבודה שלא היה זמן לחשוב על כמה זה בעצם. יותר מדי מילים נכתבו, כשלכל מילה יש מחיר. כל מילה, לא משנה איך תסתכל על זה, משנה פרומיל בחוזה; כל פרומיל לפעמים יכול להיות אלפי, אם לא עשרות אלפי, דולרים. אבל אתה? מתוך טייס אוטומאטי לפעמים כותב אותם. נכנסת למיטה והנחתי את הלפטופ על הירכים. התחלת עם החוזה והמשכתי עם הסמינריון שהיית צריך להגיש ביום שישי. בערך בארבע וחצי כבר לא יכלת להתרכז יותר. כיוונת שעון לאחת עשרה, שעתיים לפני ההגשה, וקיוות לטוב ביותר.

לא נותר לך הרבה, בסך הכל, מדובר בעבודה בביליוגרפית בלבד, לסדר את הרשימה ולארגן אותה. לבדוק שלא טעית באף הערת שוליים ושלא השארת איזה "לבדוק אחר כך" באיזהשהוא מקום. בדרך כלל אתה כבר לא בודק אחר כך, משאיר את זה וזהו. זה נעלם. בתשע כבר הטלפון העיר אותך ומשם מקלחת ושוב לכתוב. עד אחת-עשרה סיימת את הכל, והנה, אתה מוצא את עצמך פנוי.

טיול קל בתחנה מרכזית לקניות של מתנות לסופשבוע ולימי ההולדת שבאים. שלושה אקדחי צעצוע עם כוונת לייזר, שניים לחברים ואחד לך. אתה יודע שזה יכאב, אבל אתה יודע שזה גם יהיה כיף. ארוחת ערב, גם היא צמחונית, עם שיחת חולין. ואז הטלפונים המציקים הרגילים.

אתה מגיע אליה הביתה ואתה יודע שלא משנה מה תעשה זו תהיה הבחירה הלא נכונה. אם תגיד לה שאתה רוצה לצאת זה עלול לומר שאתה לא רוצה להיות איתה. אם תגיד לה שאתה רוצה להשאר, אתה תצטייר בתור זה שבא רק בשביל מין. אז מה אתה עושה? אתה לא יכול לשאול אותה, היא לא החלטית. בסוף (אתה) מחליט שהולכים אל חברים שלך. אתה יודע שזו טעות, אתה יודע שהיא לא תהנה שם, אז למה אתה עושה את זה? אפשר לצאת לאנשהו אחר ולשתות, אפשר להשאר.

בניגוד לבדרך כלל, אתה לא לחוץ על לאחר. אתה יודע שאתה לא באמת רוצה ללכת, אתה לא רוצה להרגיש שם לא בנוח, ואתה לא רוצה שהיא תרגיש שם לא בנוח. אז למה אתה עושה את זה? מה? אתה באמת רוצה שהיא תפגוש את החברים שלך? בדרך באוטו היא משחקת עם המצלמה, ואז מגיעים. אתה מנגן קצת, אבל אתה כבר הרוג מדי בשביל לנגן מהר, אתה מפחד שאתה לא מנגן מספיק טוב ושאתה לא עושה עליה רושם. אתה גם מפחד שהיא לא תדבר, שהיא רק תשב שם בפינה. אז מה אתה עושה?

הרבה אחרי חצות כבר, ואתה רואה שהיא לא רוצה להיות שם. את האמת, גם אתה. אתה כן רוצה להיות שם, אבל לא באמת, אתה יודע שזה לא בדיוק המצב רוח האופטימאלי שלי, אתה הרוג לא פחות. נכנסים לאוטו ואתה מקפיץ אותה הביתה. אתה יודע שלא תעלה למעלה, אתה אפילו מעיז לשאול זאת. נשיקה ואז נהג המונית מאחורייך מצפצף, כאילו הוא כבר חייב להמשיך.

אחת ומחצה, אתה מגיע הביתה, נכנס למיטה שלך ומתכסה בשמיכת הפליז. השבוע אין מסיבת חניון, אין גם דקירות ורציחות. אתה הולך לישון. בבוקר תעבוד.

אחת ומחצה, פשוט בצד השני של היום. אתה לא מאמין שזה קרה לך. מה בעצם אתה עשית שגרם לזה לקרות?