אל תמכור רחוק מדי: על מיר נ' מיטב פיננסים.

לפעמים, עורכי דין במשך שנים כותבים משהו, רק כדי לגלות יום אחד שיכול לבוא בית המשפט העליון ובקובץ PDF קטן להחליט משהו יגרום למה שהם כתבו להיות שטח אחסון מבוזבז באינטרנט. וזה מה שקרה במקרה של רעא 42010-03-25 דוד מיר נ' א.ש מיטב פיננסים, והקטע הוא שאפילו לא היה צריך להחליט את מה שהחליטו, כל פסק הדין מיותר. ונתחיל באמ;לק: מיר רכש שירותים להחזר מס מחברת מיטב. הוא ככל הנראה לא שילם והיא פנתה להוצאה לפועל בנתניה. הוא הגיש התנגדות וההתנגדות נדונה בבית משפט בירושלים. חברת מיטב ביקשה להעביר את הדיון לתל-אביב כי בהסכם שנחתם בין הצדדים היה סעיף שקבע שכל סכסוך ידון בבית המשפט בתל-אביב.

בית המשפט העליון נדרש לעומק פרשנות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ולשאלה האם זה "כתב תביעה בשל פרסום או סחר ברשת האינטרנט" שצריך להיות מוגש במקום המגורים של הנתבע בלבד אם הוא צרכן. אבל לפני זה הוא נדרש לשאלה האם הסכם השיפוט שקובע סמכות שיפוט לתל-אביב גובר על התקנה.

לדברי בית המשפט לא. כב' השופט יחיאל כשר מציג שתי חלופות: הראשונה היא שאפשר לפרש את תקנה 7(ב) ככזו שלא גוברת על הסכם השיפוט והשניה היא שתקנה 7(ב) גוברת על הסכם השיפוט, והשניה היא שתקנה 7(ב) לא גוברת על הסכם השיפוט (סעיפים 25-27 לפסק הדין). כשר מציג טיעון איש קש, ומסביר שאי אפשר לקבל את הטענה שסעיף השיפוט גובר כיוון  ש"יש קושי רב לקבל פרשנות שלפיה כאשר הצרכן הוא שתובע את העוסק, הרי שאין תחולה להסכם מקום השיפוט בין הצדדים, ואילו דווקא כאשר העוסק הוא שתובע את הצרכן הרי שיש תחולה להסכם השיפוט בין הצדדים".

כלומר, השופט כשר קובע שבתביעה על פרסום או סחר באינטרנט בין עוסק לצרכן, כלל אין משקל לתניות שיפוט (ואולי זה פישוט יתר). למה? כי זה מה שהוא מסביר (סעיף 30):

"‫אכן‪,‬‬ ‫כאשר‬ ‫עסקינן‬ ‫בתביעה‬ ‫המאופיינת‬ ‫ביחסי‬ ‫עוסק‬ ‫‪-‬‬‫צרכן‬ יש‬‫ הצדקה‬ ‫להסדר‬ ‫הקבוע‬ ‫בתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫על‬ ‫שני‬ ‫חלקיו‪:‬‬ ‫הקלה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪צרכן‬‫ כך‬ ‫שיוכל‬ להגיש‬‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫גם‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫שלו‬ ‫וגם‬ ‫במקו‬ ‫ם‬ ‫מגוריו‬ ‫או‬ ‫עסקו‬ ‫של‬
‫הנתבע‪ ,‬‬‫ואילו‬ ‫החמרה‬ ‫עם‬ ‫התובע‬ ‫‪-‬‬ ‫העוסק‬ ‫כך‬ ‫שיוכל‬ ‫להגיש‬ ‫את‬ ‫תביעתו‬ ‫רק‬ ‫במקום‬ ‫מגוריו‬ או‬‫עסקו‬ ‫של‬ ‫הנתבע‬ ‫‪-‬‬ ‫הצרכן‪.‬‬ ‫כמו‬ ‫כן‪,‬‬ ‫בשים‬ ‫לב‬ ‫לתכלית‬ ‫הצרכנית‪,‬‬ ‫דומה‬ ‫כי‬ ‫במקרים‬ ‫אלו‬ יש‬‫גם‬ ‫הצדקה‬ ‫לכך‬ ‫שהסדר‬ ‫זה‬ ‫יגבר‬ ‫על‬ ‫תניית‬ ‫מקום‬ ‫שיפוט‬ ‫הקבועה‬ ‫בהסכם‬ ‫בין‬ ‫הצדדים‪,‬‬ כלומר‬‫ שתקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(ב)‬ ‫תגבר‬ ‫על‬ ‫תקנה‬ ‫‪7‬‬ ‫(א)‬ ‫סיפא‪.‬"

ומה הבעיה פה? ובכן, בעצם בית המשפט אומר לכל אתרי המסחר האלקטרוני "הסכם יפה כתבתם, אתם יכולים לזרוק אותו לפח". מעכשיו, כל מי שמוכר בישראל יצטרך להיות כפוף לסמכות שיפוט במקום המגורים של הלקוחות שלו, בין אם הוא תובע ובין אם הוא נתבע. מה זה אומר? יש לך חנות קטנה ביקנעם שמוכרת אביזרי מין? אתה רוצה לעשות משלוחים בכל הארץ? תצטרך להיות חשוף לתביעות למרות שבחיים לא יצאת ממחוז צפון. אם אתה רוצה להגביל את עצמך לתביעות רק באיזור שלך? אל תמכור רחוק מדי.

אה, וכמובן, כאן מגיע הדובדבן שבקצפת. כל ההחלטה הזו מיותרת. למה? כי בית המשפט קובע שלא היה כאן "פרסום" או "סחר ברשת האינטרנט", כי ההסכם נכרת במייל, ולכן התקנה לא חלה בכלל. כלומר הוא סתם יצר בלאגן במקרה שהוא לא היה צריך.

עכשיו, נכון, חנויות גדולות כמו KSP או Bug יכולות להרשות לעצמן להתבע בתביעות קטנות בכל המדינה (התקנון של KSP קובע סמכות שיפוט לתל-אביב, וגם של באג), אבל מה עם העסק הקטן? זה שאנחנו רוצים לתמרץ? ובכן, הוא יכול ללכת לחפש. שלא ימכור. חבל.

אמ;לק: אתם עורכי דין וכותבים תקנונים? אולי תפסיקו להוסיף תניית שיפוט.