אל תתנו למשפט לעצור סיפור טוב: על דודי אמסלם ולימור לבנת

0.

התביעה של דודי אמסלם נגד לימור לבנת מעניינת לא בגלל נטלי ההוכחה, לא בגלל הטענות, לא בגלל המסקנות של בית המשפט. כל אחד מאלה היה יכול להיות שונה בכל יום אחר או שעה אחרת. התביעה מעניינת כי היא שמה את הזכרון ההיסטורי של אדם מסוים למשפט ושואלת איך אדם יכול להוכיח אירועים שהתרחשו בעבר. בקצרה, לימור לבנת התראיינה לפני כשש שנים מספר פעמים בכלי תקשורת, ואף כתבה ספר, בטענה כי בעת שכיהנה כשרת חינוך, לפני כ-20 שנה, דודי אמסלם, אז פעיל ליכוד במחוז ירושלים, ניסה לקדם פעילים פוליטיים כנגד תמיכה בפריימירס. לבנת כשלה מלהוכיח את הטענה בבית המשפט, ובית המשפט חייב אוותה בפיצוי של 85,000 ש"ח בתוספת הוצאות ושכר טרחה.

1.

השאלה היא לא אם האירוע קרה. יכול להיות שהאירוע לא קרה, ויכול להיות  שכן. השאלה היא מה לבנת עשתה כדי להוכיח אם אירוע בן עשרים ומשהו שנים סביר יותר שיקרה מלא יקרה. וזה החלק המתאגר כאן. נניח לרגע, שלבנת היתה טוענת שאמסלם התנגש ברכבה לפני עשרים שנה. כיצד היא היתה יכולה להוכיח זאת? ובכן, היא היתה צריכה לאתר קבלות בנות שני עשורים (כשהחוק מחייב לשמור רק שבע שנים), לראות אולי יש צילומים מאותה התקופה שנשמרו, לבדוק מי צפה באירוע בזמן אמת. עכשיו, כל זאת הגיוני אם אמסלם היה תובע את לבנת בלשון הרע על טענה כזו. מנגד, אם לבנת היתה מנסה לתבוע על הנזקים שנגרמו לרכב עשרים שנה לאחר שקרו, היא היתה נחסמת בחומת ההתיישנות. וכאן הקטע האירוני בחוק.

2.

במקרה שלנו, לבנת הביאה מספר ראיות: כתבות בזמן אמת שמציגות טענות קרובות לטענות שלה, כלומר התבטאויות על הסביבה המקורבת לאמסלם והצעות לא הגונות. יש סיכוי שאותן כתבות רוככו לאחר ייעוץ משפטי, יש סיכוי שלא. אחת הכתבות היו על מעצרים של מקורבים לאמסלם (ואמסלם עצמו) על חשד לעבירות מתחום טוהר המידות וכן מספר עדים. בית המשפט פוטסק כי "אני מתקשה להאמין כי מישהו מהצדדים או העדים זוכר את הפגישה לאשורה, ולטעמי בחלוף 25 שנים מאז הפגישה הרי שכל צד גיבש לעצמו גרסה, סיפר אותה לאנשים שונים, והוא זוכר את הגרסה המגובת ולא את הפגישה עצמה".

3.

מה שבית המשפט אומר הוא בעצם מימוש של תיאוריית הזכרון הריקונסטרוקטיבי. כאשר המח שלנו פונה לחלק בו כדי לשחזר זכרון, הוא לא רק קורא את הזכרון, אלא כותב אותו מחדש. כל פעם כזו יכולה להיות מוטציה, שינוי. וזה גם מה שמפריע כאן.

4.

זוכרים את ההתיישנות? בעצם, אם לבנת היתה תובעת את אמסלם, הרי שהאירוע התיישן. אז למה החוק לא מרשה לספר סיפורים על העבר? מה בעצם קורה כאן. לבנת זוכרת שאירוע מסוים קרה. היא מספרת אותו כרגע, היא חשופה לתביעה כרגע. אבל אם היא זו שצריכה להוכיח שהאירוע קרה ולחצות את הנטל הבלתי אפשרי של "אמת דיברתי", הרי שהיא לא תוכל לדבר על העבר. לדבר על העבר זהה ללדבר על ההווה במובן האחריות. לבנת תצטרך להסתובב עם משקפי רייבאן מטא, לתעד את כל הרגעים בחיים שלה. או, שהיא תצטרך לעמעם את הביטוי. לא להגיד "דוד אמסלם", אלא "אדם מסוים שהיום מכהן כשר" או "פעיל פוליטי בולט", וזה כשהיא מספרת את הסיפור כדי להציג את השינויים והבעיות בסיפור שלה.

5.

וזה מה שמעצבן כאן. בית המשפט קובע שלבנת לא הוכיחה. הוא לא קובע שהאירוע לא קרה. זה כמובן לא אפשרי. אבל מה היה קורה אם הנטל היה הפוך? האם אמסלם היה יכול להוכיח שהאירוע לא קרה? לכן, כשמסתכלים על ביטוי בעבר, ובמיוחד בעבר הרחוק, בית המשפט צריך לקחת קונטקסט היסטורי, סיפורי, ספרותי יותר. לא לתת למשפט להרוס סיפור טוב, גם אם הוא לא נכון.